בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מקאנט לכאן: מה נותר מן הנאורות בימינו?...

מקאנט לכאן: מה נותר מן הנאורות בימינו?

,
במאמר ראשון זה מתוך סדרה בה נדון בנאורות ובמקומה בימינו, ארצה לדון בתהפוכתה ההיסטורית הראשונה של תנועה זו: מחזונו של קאנט על החברה הנאורה, אלא ועד הפירוק לגורמים של המודרנה.

לאחרונה יצא לי לחזור למאמר הנפלא "תשובה לשאלה: נאורות מהי?", והדבר העלה בי תהיות רבות לגבי מה מקומנו ביחס למורשת הנאורות: מה הפקנו ממנה ואיך אנו מיישמים אותה, עם הכלים הנתונים לנו, בימינו? מה זה אומר להיות "אדם נאור" בעידן הפוסט-מודרני ולמה אנחנו בכלל עוד מגדירים את עצמנו במונחים של הנאורות? האם עוד יש משהו בינינו לבינה? מטרתי היא שחיבור זה יהיה הראשון מתוך סדרה קצרה בה נדון בשאלות האלו מנקודות מבט שונות. נתחיל היום בדיון מנקודת מבט היסטורית אשר יהווה בסיס לשאלות הגדולות והעכשוויות שיעלו באופן טבעי מהדיון. נדע רק את מטרתנו הסופית, שהיא לענות על השאלה: האם בכלל ומה נותר מן הנאורות בימינו?

במאמר אמבלמטי זה, קאנט תיאר את הנאורות כ"יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בו". חוסר-הבגרות אינו מבחינת גיל כמובן, אלא מגדיר אותו קאנט כ"אי-יכולתו של אדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת". כלומר, המצב שקודם לנאורות הוא מצב של ילדות, בו אין האדם אחראי על מחשבותיו או מעשיו והוא פונקציה של מה שהאפוטרופוסים עליו מחליטים. במצב זה למשל, המוסר המנחה את האדם זה המוסר היוצא מפיהם של כהני הדת, ובמצב זה האדם מדבר על מוסר במונחים חיצוניים לו, כמו חטא ומצווה – המוגדרים על פי החוק האלוהי/הדתי, ולא במונחים מוסריים בלתי תלויים בהכרח, כמו טוב ורע, מועיל ומזיק.

קאנט אינו מתאר את הניתוק האינטלקטואלי מן האפוטרופוסים השונים (כהני דת, ראשי מדינה וכו') כתהליך של פירוק הסמכות על כל פניה. הוא מציג בפנינו שני סוגים של שימוש בתבונתנו, האחד שצריך להיות חופשי לחלוטין – השימוש הפומבי; והשני שיש להגבילו על מנת לאפשר את קיום הסדר החברתי, וזאת ללא שום פגיעה במפעל הנאור. השימוש הפומבי הוא השימוש "שאדם עושה בתבונתו בבחינת מלומד לעיני כל ציבור הקוראים". כלומר, המקום בו האדם עומד בפני עצמו, ללא כל קשר למעמדו או למקצועו, ומשתתף חלק פעיל במרחב השיח הציבורי. השימוש הפרטי, אותו קאנט טוען שיש להגביל וכי הדבר אינו פוגע במפעל הנאור, הינו השימוש שהאדם עושה בתבונתו "בתוקף משרתו או תפקידו האזרחי". כלומר, לדעת קאנט יש להגביל את החשיבה והביטוי החופשי של הרב כאשר הוא נותן את דרשתו בבית הכנסת למען ביטוי בלעדי של העקרונות הדתיים שהוא עוסק בהם בתוקף משרתו, יש להגביל את עורך הדין בהבעת דעתו בעת משפטו למען ביטוי בלעדי של האינטרס של הלקוח שלו, ויש להגביל את הליברטריאן הטוען שמס זה שוד, שכן עליו לשלם על את המס גם לנגד רצונו. במשנה שפורש לנו כאן קאנט קיימת הפרדה בין הפעילות האינטלקטואלית של אדם בחברה הציבורית לתפקידו בעבודתו או בתפקידו כאזרח.

פרט להקדמה קצרה זו איני שואף כאן לסכם את כל המהלך המופיע במאמר, אלא רק לנסות להבין את התהליך ההיסטורי שמציעה תנועת הנאורות, ולראות מה קורה בפועל למפעלה, לאחר נקודת הפתיחה המוצגת במאמר. לדעת קאנט אין הזמן בו הוא כותב את המאמר זמן הנאורות, אלא זמן קודם לה. בזמנו יש להכשיר את הקרקע למצב עתידי בו החברה תהיה נאורה וכל אדם יהיה בעל עצמאות אינטלקטואלית. לכן מו הראוי, על מנת לבחון את הנאורות עצמה,  להתרחק עכשיו מן הקריאה במאמר, ולהביט במהלך ההיסטורי שהתרחש בדורות שאחרי קאנט: שם נפגוש את המודרנה.

המודרנה, כתנועה תרבותית ופילוסופית, התחילה להתפתח במאה ה-XIX, ובמרכז יצירתה אנו יכולים לראות בבירור בחינה מחדש של יסודות החברה, הדברים עליהם אנו תולים את חיינו ללא כל עוררין – האפוטרופוסים. אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לבחינת ערכים קודמים מחדש הינה ביצירה ובפילוסופיה של ניטשה. ניטשה, כאשר אומר  – Gott-ist-tot, אלוהים מת – אינו טוען טענה על עצם קיום האל, זהו אינו מושאו, אלא מציע בפנינו דרך חדשה לחשוב על מה ראוי, על מהו הטוב, באופן מנותק מזה המוכתב על ידי הכנסייה. Gott-ist-tot הוא הצעה לחשוב על מוסר במונחים של טוב ורע היוצאים מן האדם, מבחינתו האישית של מה שטוב לו, באופן בלתי תלוי בגורמים חיצוניים המכתיבים לו. אופי המוטיב העומד מאחורי מילותיו של ניטשה, ממשיך לאורך כל המודרנה ומערער על אפוטרופוסים שונים. בקצה השני של היצירה המודרניסטית אנו פוגשים למשל את פרנץ' קפקא עם "הגלגול". בסיפור זה, בו גריגור סמסא מתעורר יום אחד בדמות חרק ענק, ודווקא מן המעגל המשפחתי החברתי הקרוב ביותר אליו – המשפחה – אינו זוכה לתמיכה. אף לא המשפחה, הגרעין הקשה, המוסד החברתי הפנימי ביותר, אינו מובטח ועליון בעיני המודרנה, ותחת אתגר מספיק, גם גרעין זה מתפרק.

אלו ועוד יצירות רבות אחרות במפעל המודרניסטי נראים נראות כיישום יעיל של שימוש האדם בתבונתו באופן פומבי, כפי שהציג אותו קאנט: אנשי רוח/פילוסופים/סופרים, בעלי מחשבה חופשית בלתי תלויה באפוטרופוסים השונים בחברה, פונים אל ציבור הקוראים ומציגים בפניו את אפשרות אי קיומם של אותם אפוטרופוסים. בנוסף, בהטלת הספק על הקיום ועל הלגיטימיות של האפוטרופוסים, המודרניסיטים קוראים לציבור לחשוב מחדש, בכוחות עצמם, על ערכיהם הישנים.  בסצנריו זה, נוצרת תשתית לחשיבה עצמאית של כל פרט ופרט בחברה. אך אל לנו לשכוח שמפעלו של קאנט דגל במחשבה פרטית וחופשית תוך כדי קיומם של מוסדות החברה. החברה הנאורה של קאנט אינה מפרקת את הקולקטיב אלא מטיבה עימו – זהו פרויקט מן הפרט שאמור להשפיע על הכלל בדרכים שאינן מהפכניות – מסיבה זו דגל קאנט בהגבלות על החופש המחשבתי במישור הפרטי, במסגרת התפקיד המקצועי והאזרחי של אותו אדם חושב.

אך המודרנה לא דאגה למנגנון ביקורתי שכזה אשר יגן על החברה מפני פירוק של כל יסודותיה. הטלת הספק של המפעל המודרני על האפוטרופוסים השונים, לא הותירה כל דבר המצדיק את שמירת הסדר החברתי, לא אפשרה משמעות לשימוש הפרטי בתבונה שחלות עליו הגבלות כלשהן. בערעור הנעשה בשימוש התבונה במישור הציבורי, לא הוצדק בשום צורה המשך הפעילות האזרחית והמקצועית המבוססת על אותם עקרונות ישנים שבדיוק עורערו. אלו נשארו כמו שהיו, אך רוקנו מכל משמעות בשלב זה. המודרנה הייתה לעת הספקנית ללא כל אחריות לבניה מחדש. הכל נהיה הבל הבלים.

ואז נשאלת השאלה איך בונים מחדש את היסודות להבנת האדם את עצמו ואת החברה בה הוא חי? במאמר הבא בסדרה זו נביט במעבר מן המודרנה לפוסט-מודרנה, שזהו העידן בו אנו חיים. מן הפירוק חסר הביקורת שהמודרניזם עשה לאפוטרופוסים השונים, וכך למוסדות החברה, מפעל הבניה הפוסט-מודרני רואה עצמו בבעיה כאשר רוצה הוא לחשוב את המציאות מחדש ולבנות מעל ההריסות הישנות. מה יקרה לחזון הנאורות של קאנט כאשר נגיע לשם?


קרדיט תצלום:
E. J. Pace
שתף:
 
  • אלי בנימין ישראל

    ברזילאי-ישראלי, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים - בהתמקדות על פילוסופיה יוונית ופילוסופיה חדשה. כותב על פילוסופיה, אקטואליה, תרבות ועוד.