בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מרננת: רובע הזונות בדמשק וגלגולה ההיסטורי של מגילת...

מרננת: רובע הזונות בדמשק וגלגולה ההיסטורי של מגילת אסתר

,
באחד מסיפוריו החשובים של יהודה בורלא, "מרננת", הוא מתעד את סיפורן של זונות דמשק ומציע לנו לראות בהן את הגלגול ההיסטורי של אסתר המלכה. בורלא מגייס את סיפורן בשביל לשאול שאלות רחבות יותר ברוח מגילת אסתר: על היחס בין המון העם לבעלי ההלכה, על הסטיגמה השלילית של העיסוק בזנות על רקע מציאות כלכלית, ועל קולה של אישה יהודיה בחברה גברית בה היהודים הם מיעוט נרדף.

לובי הזונות

דמיינו מצב בו לעוסקים ובעיקר לעוסקות בזנות יש לובי חזק בממשלה. החלטות ממשלה לא יעברו בלי אישורם; כל שר מתחיל לא יגיע רחוק בלי גיבוי שלהן; ופלוני החפץ באוזן קשבת במסדרונות הכנסת אין לו אלא לפנות לסמטה הקרובה לביתו. אלו הן זונות מכובדות. אמת, יש שיפנו אליהן "לעשות מלאכתם", אך אחרים יפנו אליהן לשם חכמתן והשפעתן ולא יחשב להם הדבר לגנאי. נניח כי לא כולם אוהבים מציאות זו – פוליטיקאים המכנים עצמם ישרי דרך נלחמים בתופעה, אנשי דת צווחים ומגנים בכל הזדמנות, ייתכן אפילו שההמון רואה את הנשים הללו כחוטאות, אך כל זה אינו פוגע בעוצמתן ובמעמדן החברתי. צריך את הזונות ומכאן כוחן.

איני יודע כיצד תראה מציאות כזו כיום, אך יש לנו תיעוד כי לכל הפחות פעם אחת בהיסטוריה זאת הייתה המציאות. חשוב לי להקדים את המאוחר ולומר כי אני מסתייג מזנות כתופעה; בעיניי היא אינה, ומעולם לא הייתה, דבר שבוחרים לו אלא דבר שנכפה על נשים. זנות היא תופעה של ניצול, זאת על אף העובדה כי במהלך ההיסטוריה ידעו נשים אחדות לצאת כאשר ידן על העליונה. ברובע היהודים בדמשק של סוף מאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, לתקופה קצרה אך משמעותית, כוחן של הזונות התחרה עם כוחם של רבנים ואף עם זה של החכם באשי. במאמר קצר זה ברצוני להציג את אחד מסיפוריו החשובים של יהודה בורלא: מרננת. במרננת, בורלא מתעד ביד אמן את סיפורן של זונות דמשק ומציע לנו לראות בהן את הגלגול ההיסטורי של אסתר המלכה. סיפורן של זונות דמשק הוא מפתיע ומעורר מחשבה, ובורלא מגייסו בשביל לשאול שאלות רחבות יותר ברוח מגילת אסתר: על היחס בין המון העם לבעלי ההלכה, על הסטיגמה השלילית של העיסוק בזנות על רקע מציאות כלכלית, ועל קולה של אישה יהודיה בחברה גברית בה היהודים הם מיעוט נרדף. בורלא, בספר זה כמו בספריו האחרים, מספר את סיפורם של יהודי המזרח, וכפי שתכף נראה הסיפור הוא לא תמיד מה שהיינו מצפים.

רובע היהודים בדמשק

בעשור האחרון של המאה התשע עשרה, רובע היהודים בדמשק, כך כותב ההיסטוריון ירון הראל, היה שם נרדף לרובע בתי הבושת [כל העובדות המוצגות כאן לקוחות מתוך מאמר של ירון הראל, "על המשוררות המנגנות והמרננות היהודיות בדמשק", בתוך אשה במזרח, אשה ממזרח, תשס"ה). בד בבד, הצלחתן הכלכלית של זונות דמשק, שנקראו משוררות, מנגנות ומרננות – על שם עיסוקן כמחוללות בבתי המרזח ובמסיבות ההוללות של דמשק – הייתה מסחררת ורמת ההכנסה שלהן גבוהה; הבתים היפים ביותר ברובע היהודים היו שלהן; הונן אפשר להן לתרום רבות הן למוסדות הדת והן כגמילות חסדים; ואף הייתה להן השפעה רבה על שרים בשלטון. זה אולי יפתיע רבים, כיום כמו אז, אך יש תיעוד כי נשים אלו שמרו שבת וכשרות, החשיבו עצמן יהודיות כשרות ולא ראו סתירה בין עיסוקן הנחשב לחטא לבין תמיכתן במוסדות הקהילה והדת. מעמדן היה כשל ברון יהודי, אך עיסוקן נחשב מביש וחוטא. מובן שהרבנים לא אהבו זאת, והראל מתאר כיצד נקטו אלו באמצעים קיצוניים על מנת לשנות מציאות זו, אך כמעט ללא הועיל; מעמד הרבנים היה גבוה בקהילה המזרחית, אך כוחן הקהילתי והמדיני של הזונות גבר לא פעם. כאמור, הלובי של המרננות בממשל אף התחרה עם כוחו הפוליטי של החכם באשי.

זהו הרקע, ולמעשה התוכן, של מרננת, שנכתב על ידי בורלא בשנת 1930. עלילותיה של מרננת בשם בדיעה, המשמשת מעין פילגש לאחד מהחשובים שבשרי הממשלה. בדיעה היא אשת העולם הגדול, היא בקיאה בהליכות ובמאכלי השרים ויודעת לנגן ולדבר אל לבם בישירות ובפשטות. היא מודעת למעמדה השברירי, אך גם יודעת כיצד לשמרו בחכמה. בקהילתה אמנם מתייחסים אליה כאל פרוצה, אך סוחר הגון הנקלע לצרות אצל המשטר לא מהסס לפנות אליה שתזרוק עבורו מילה טובה, ממש כשם שהקהילה אינה דוחה את תרומותיה לבית הכנסת. כה רבים מהתיאורים ההיסטוריים שהראל מתאר במאמרו מופיעים בספרו של בורלא, כה רבים עד כי ברור שבורלא הכיר היטב את המציאות אותה הוא מתאר. כך מנפיש יהודה בורלא רגע היסטורי ומפרשו, מציג את הנפשות הפועלות וגורם לנו לתהות האם הרגע ההיסטורי הזה הוא רגע פתולוגי או שמא הוא זיקוק כל-שהוא של היהדות המסורתית. במרננת מציג בורלא את התופעה ההיסטורית המורכבת באופן חיובי; לכל הפחות הוא שואל האם זנות בהקשר זה היא בהכרח תופעה שלילית, או שמא היא עוד נדבך בשחרור המתמשך של יהדות המזרח מעול הרבנות?

אתנן או הקרבה עצמית?

זהו אינו הספר הראשון של בורלא בו מופיעה המרננת. שני סיפורים קצרים המציגים את התופעה דווקא באור שלילי נכתבו עוד בעת שהותו של בורלא בדמשק – הראשון הוא המלכה שהתפרסם בשנת 1919, והשני הוא אתנן שיצא בשנת 1920 [ראו אביבה ארגוב, "קהילת דמשק והשתקפותה ביצירות יהודה בורלא", מתוך יהודי סוריה: היסטוריה, תרבות וזהות, 2015]. המלכה מציג את סיפורה העצוב של אישה שככל הנראה הייתה "מרננת", אך עם יציאתה לגמלאות סביב גיל ארבעים היא מחפשת להקים בית נאמן בישראל. היא מנסה להשתמש בכספה הרב על מנת להשיג לעצמה גבר, מעמד וזרע בר קיימא, אך כל אלו ללא הועיל. היא אינה מצליחה לברוח מהמשבצת החברתית של הזונה המתקיימת בשולי החברה, זאת על אף הונה הרב המקנה לה לכל הפחות אשליה של כבוד עצמי. אתנן גם הוא סיפור קצר, אך בו המרננת דווקא מצליחה להתקבל ללב החברה היהודית. סלחה נסטיה, המרננת באתנן, חיה בבית נקי ומכובד, בעוד רחוב היהודים מסריח ומטונף; החיים הנוחים שלה, כביכול, באים על חשבון הזילות של רחוב היהודים. כאן נוקט בורלא עמדה מובהקת נגד תופעת המרננות; בלב הסיפור הקצר הזה סלחה נסטיה אמנם תורמת ספר תורה לבית הכנסת, ספר המתקבל ברוב הוד והדר, אך בעיניו של בורלא ספר תורה זה אינו אלא אתנן המובא אל בית ה'.

יחד עם זאת, עשר שנים מאוחר יותר כתב בורלא את מרננת והציג את הצד השני של המטבע. אם בסיפורים המוקדמים יותר הוא נקט בעמדה שמרנית ביחס למרננות, הרי שבמרננת הוא נקט בגישה די מהפכנית. נשים אלו אמנם נחשבות פרוצות על פי ההלכה והמסורת, אך בורלא הציע לראות בהן דווקא את הגלגול ההיסטורי של אסתר המלכה. על ידי שיבוץ קטעים רבים מתוך מגילת אסתר במרננת, ועל ידי הצגה של חלקים מסיפורה של בדיעה המרננת בתבנית סיפורה של אסתר המלכה, בורלא לימד זכות על מה שרק עשור קודם לכן הוא כינה אתנן. את מעשיה של בדיעה המרננת מציג בורלא לא כאתנן, אלא כמעשים אלטרואיסטים של הקרבה עצמית.

מין ושררה במגילת אסתר

הזיקה בין מין, או נשיות כפי שזו נתפסה בעבר – ולצערי לעיתים עדיין נתפסת על ידי רבים – לבין שררה אינה תופעה חדשה. לא חסרות דוגמות לנשים שמכוח מיניותן השפיעו על מהלך ההיסטוריה: הלנה שלפי האגדה הביאה ביופייה לפריצת מלחמת טרויה; ליסיסטרטה שלפי הקומדיה של אריסטופאנס שמה קץ למלחמה בין אתונה לספרטה על ידי שביתת מין; אביגיל שמנעה את דוד המלך "מבוא בדמים"; ויעל שהציעה את עצמה לסיסרא וכך הביאה למותו. גם בזמנים מודרניים זיקה זו ממשיכה להתקיים, על הצדדים השליליים והחיוביים שבכך. כך, למשל, בשנת 2003 הנהיגה לימה בואי שביתת מין כדי לשים קץ למלחמת האזרחים בליבריה. על כל פנים, בתנ"ך שיאה של זיקה זו בין מין ושררה, על הגיחוך שבה כמו על התועלת שבה, הוא כמובן המגילה המוכרת והאהובה שעל פיה אנו חוגגים את חג הפורים – מגילת אסתר.

מגילת אסתר עוסקת לעומק בזיקה שבין מין ושררה, וזו מוקצנת עד כדי גיחוך. דוד הנשקה הראה במאמר משנת תשנ"ה ["מגילת אסתר – תחפושת ספרותית", מגדים כ"ג] כיצד מגילת אסתר היא למעשה פרודיה על מלכות בשר ודם. בלב פרודיה זו עומדת המיניות. ראשית, בדרישתו המשונה של אחשוורוש, תוך כדי משתה הוללות, להביא לפניו את ושתי בכתר מלכות, ומיד לאחר מכן בדרך בה מציעים לו משרתיו לבחור אישה אחרת. גם מרדכי ואסתר אינם נעדרים מפרודיה זו. בגלל עקשנות מיותרת של מרדכי היהודי וגחמה מקרית של המן הורה אחשוורוש המלך לטבוח ביהודים. עם זאת, כאשר אסתר במקרה מוצאת חן בעיניו, אחשוורוש לא מבטל את הגזרה הראשונה, אלא פשוט מורה גם ליהודים לטבוח בשונאיהם. מלחמת כל בכל, והכל בחסות מלך שלא אכפת לו דבר מלבד נשים ותענוגות. בהחלט קשה לפספס את הפרודיה.

אולם, עם כל הגיחוך שבדבר אסתר כן משכילה להשתמש במיניותה על מנת להשפיע על מדיניות המלך. המלך בהחלט מגוחך, אך לא כך אסתר. בעזרתו של מרדכי אסתר לומדת להכיר במעמדה, בכוח שמעמד זה מקנה לה, ומתוך כך לגאול את עמה. כך קורא בורלא את מגילת אסתר וכך הוא מציע להבין את מעמדן של המרננות בדמשק. האמנם צביעות היא להיות מרננת ולתרום ספר תורה לבית הכנסת? אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, אזי גם מעמדה של אסתר המלכה מוטל בספק. הרי אסתר היא אישה שהפכה לאחת מנשותיו של מלך פרס, ולמרות זאת היא נחשבת לגואלת עמה. בורלא רואה בבדיעה שלו, במרננת, את הגלגול ההיסטורי של אסתר המלכה. שתיהן הקריבו את מיניותן, את גופן, על מנת להיטיב לא עם עצמן אלא עם הסובבים אותם. שתיהן רצו בטובת עמן ולא נתנו למקומן החברתי לחצוץ בינן לבין יעודן.

האשמת הקורבן

דמיינו שאסתר הייתה נלקחת לחצר המלך בתקופה בה לא היו גזרות על היהודים. או אז כיצד היינו מתייחסים אליה? האם הייתה קהילתה מקבלת אותה כיהודייה שנאנסה או שמא הייתה רואה בה מתבוללת? למעשה, המגילה עצמה מספקת לנו מעין תשובה לשאלה זו: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ". די בשתיקתה של אסתר, כביכול, בשביל שהיא ובית אביה יאבדו. מקומה כחלק מחצר המלוכה, גם אם באונס גמור, הוציא אותה מן הכלל ויש צורך במעשה קיצוני של הקרבה עצמית על מנת שתחזור אסתר ליהדותה. אסתר, כמו נשים רבות שנאלצו למכור את גופן במהלך ההיסטוריה, היא הקרבן, ועם זאת ברור כי לולא היה בה צורך, חכמים וההמון לא היו רואים בה אלא פרוצה. לא מאמינים לי? תראו כיצד אפילו כיום אנו מהר מאוד נוטים להאשים את הקורבן, להאשים "פרוצות" בכך שהן הביאו על עצמן את מצבן.

אסתר יודעת זאת, בדיעה יודעת זאת, ושתיהן חכמות מספיק בשביל לדעת שהצורך יכול להחזיר להן את הכוח שנגזל מהן, ואף הרבה מעבר לו. ברגע ההיסטורי המסוים הזה הכוח הוא שלהן כנשים יהודיות, כמרננות, וכוח זה גדול מכוחם של כל רבני ונביאי הגולה. זנות זו מילה גסה, והעוסקות בזנות הן קורבנות; זה היה כך בעבר ולצערי זה לא השתנה מאוד היום. בורלא מספר סיפור בו לכל הפחות אישה אחת – או בעצם שתיים, בדיעה ואסתר – בהיסטוריה הצליחה לנצח את המערכת ולהפוך את הניצול שלה להעצמה עצמית מעוררת השראה.

סיכום

כפי שכתבתי בהתחלה, בורלא בסיפור זה, כמו בסיפוריו האחרים, מספר את סיפורה של יהדות המזרח. אך במקום יהדות קפואה שרק כבוד רבנים עומד בראש מעייניה, אנו מגלים יהדות דינמית בה האפשרויות להיות חלק מהקהל הן מגוונות ושונות. דברים כמו אהבה, כמו אומנות הדיבור או אומנות המחול, יכולים להיות חלק מסיפור יהודי לא פחות מאשר תרומת ספר תורה לבית הכנסת. בסיפור זה בורלא גם אינו מטייח את מעמדן הנחות של הנשים, אך דווקא מתוך מעמד נחות זה בחברה פטריארכלית מובהקת הוא מספר על העצמה, חכמה וגבורה נשית. מרננת, לדעתי, הוא סיפור נדיר בספרות העברית והוא מכיל הרבה יותר ממה שעלה בידי להביא כאן. לא אכביר עוד במילים, אם כן, ואמליץ עליו בחום.


אהד וילק

אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.