בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מרצ על פרשת דרכים: הבחירות לראשות והמאבק על הצביון...

מרצ על פרשת דרכים: הבחירות לראשות והמאבק על הצביון

,
הקרב המתנהל בתקופה האחרונה במפלגת "מרצ" צבר תאוצה בשנה האחרונה, והגיע לשיא עם התפטרותה של יו"ר המפלגה זהבה גלאון. הזכות לבחור את יו"ר המפלגה יחד עם הקונפליקט בין שיח זכויות האדם לשיח הסוציאל-דמוקרטי מצביעים על כך כי מגדלור זכויות האדם נמצא בצומת דרכים מורכב במיוחד.

רבות כבר נכתב ודובר על אודות הקרב המתנהל בתקופה האחרונה במפלגת "מרצ"; קרב שצבר תאוצה בשנה האחרונה, בנוגע לאופן בחירת חברי הכנסת ויו"ר המפלגה. המערכה הראשונה בקרב זה הגיעה לשיאה עם התפטרותה מהכנסת של יו"ר המפלגה, זהבה גלאון, ואילו במערכה השנייה התקבלה פשרה שלפיה יתקיימו פריימריז לתפקיד זה. המשמעות היא שכל מי שפקוד למפלגה, או מי שיתפקד עד ל-17 בפברואר, יוכל או תוכל לבחור את זהות יו"ר המפלגה הבא/ה. אף על פי שיש עניין רב בבחירות המקדימות למפלגת מרצ, שתתקיימנה ב-22 במרץ, ארצה להתמקד דווקא בשתי מגמות מעניינות שאותן מסמלות בחירות אלו.

הנהירה לפוליטיקה

את המגמה הראשונה אכנה "הנהירה לפוליטיקה". כיום, נדמה כי תמיד הייתה הפוליטיקה הישראלית פתוחה לכל מי שחפץ לקחת בה חלק, אולם לא כך היה הדבר עד לא מזמן. למעשה, הפוליטיקה הישראלית, או ליתר דיוק הפרלמנטאריות הישראלית, הייתה סגורה לכל מי שלא גדל במערכת הביטחונית או המפלגתית הישראלית. הראשונה שסימלה בצורה מובהקת את פתיחת השורות הייתה שלי יחימוביץ' בשנת 2005.

נכון, היו לפניה עיתונאים ואנשי תקשורת שעשו את המעבר לשדה הפוליטי, אולם לא דובר על עיתונאים מה"פריים-טיים" התקשורתי או בכאלה שעברו ל"פריים-טיים" הפוליטי – אצל יחימוביץ' מדובר על גם וגם. היא הייתה עיתונאית מוערכת ("על המשמר", רשת ב' של קול ישראל, גלי צה"ל, וכמובן "פגוש את העיתונות" בחברת החדשות של ערוץ 2), בעלת אג'נדה חברתית-כלכלית, והיה ברור כי לא תהיה בעבורה דרך חזרה לאחר המעבר שעשתה. בעקבותיה, כמובן, הגיעו עוד רבים אחרים מתחום התקשורת – אורי אורבך ז"ל, יאיר לפיד, עופר שלח, מירב מיכאלי, מיקי רוזנטל וניצן הורוביץ, שייבדלו כולם לחיים ארוכים.

היו גם כאלה שעשו את המעבר מהעולם העסקי, כדוגמת אראל מרגלית, נפתלי בנט ואבי גבאי; מהעולם הדיפלומטי, כדוגמת מייקל אורן; מהעולם האקדמי, כדוגמת אבישי ברוורמן וענת ברקו; מעולם הספורט, כדוגמת יואל רזבוזוב; ואף דמויות מפתח מהמחאה החברתית של 2011, כדוגמת סתיו שפיר ואיציק שמולי. כל אלו מייצגים מגמה בפוליטיקה הישראלית – כגון זו שבאה לידי ביטוי בפנייתו של עמיר פרץ אל של יחימוביץ' ואבישי ברוורמן, על מנת לצרפם למפלגת העבודה לקראת בחירות 2006; הפוליטיקה הישראלית הפכה, למרות תדמיתה, למוקד משיכה בעבור אנשים שלכאורה לא רצו כל קשר אליה, או לחילופין כאלה שלא חשבו כי יש להם סיכוי להשתלב בה. בתמורה, גמלה הפוליטיקה לאותם "סלבריטאים", בכך שהעניקה להם מקום של כבוד ברשימות השונות.

אותה "נהירה לפוליטיקה" גלשה גם אל מעבר לרשימות עצמן, והגיעה עד לבחירות לראשות המפלגות. במפלגות הדמוקרטיות – אלו שבהן נערכים פריימריז לטובת הרכבת הרשימה לכנסת: כמו הליכוד, מפלגת העבודה, מרצ והבית היהודי – יכלו אותם סלבריטאים להתברג על בסיס הכרה מוקדמת של הציבור עמם, אך עם זאת ההתמודדות על ראשות הרשימות הללו הייתה סגורה בעבור רבים מהם. למעט נפתלי בנט, לא הצליח מועמד מבחוץ לטעון לתפקיד היו"ר. לצורך המחשה, שלי יחימוביץ', שהתמודדה מול עמיר פרץ בבחירות לראשות מפלגת העבודה ב-2011, כבר הייתה חברת כנסת במשך חמש שנים.

כל זה נכון עד ליוני 2017, החודש בו התקיימו הבחירות לראשות מפלגת העבודה, כאשר רשימת המועמדים הענפה כללה את חמשת המובילים: יצחק הרצוג, היו"ר המכהן; עמיר פרץ, ששב מגלות קצרה במפלגת התנועה, וחזר דרך הדלת האחורית; עמר בר-לב, ח"כ מוערך שהתברג אמנם בצמרת הרשימה, אך התקשה לגייס בסיס מצביעים משמעותי בסיבוב הראשון; אראל מרגלית, אשר בעבורו הייתה זו התמודדות שלישית במספר לתפקיד יו"ר המפלגה; ואבי גבאי, שלבסוף גם ניצח בתום שני סיבובים. גבאי, שלא היה חבר מפלגה עד חצי שנה לפני הבחירות, אדריכל מפלגת "כולנו", שר בממשלת נתניהו הרביעית, אשר זכה לתמיכתה של יחימוביץ', הימר על כל הקופה. ניצחונו סימן את ניצחונה של "הנהירה לפוליטיקה".

כעת, נשוב למפלגת מרצ. מחד, המפלגה נתקלת בקשיים בשל העלאת אחוז החסימה ל-3.25%, ומבריחת מצביעים ל"יש עתיד", למפלגת "העבודה" ולרשימה המשותפת. ומאידך, ראו כי טוב; הרי גלאון תכננה את מהלך "הפריימריז הפתוחים" של מרצ במשך תקופה ארוכה, ואין זמן טוב מזה על מנת ליישם את התוכנית. כידוע, עד כה בחרה ועידת מרצ הן את הרשימה לכנסת והן את יו"ר המפלגה. זו הייתה שיטת בחירות עקיפה, כאשר חברי המפלגה יכלו להשפיע רק על זהות חברי הוועידה. כתוצאה מכך, הן הרשימה לכנסת והן תפקיד היו"ר נקבעו על ידי אלף צירי הוועידה בלבד.

גלאון דגלה בכך שכל אדם שישלם 20 ₪, ויחתום על מסמך לפיו הוא מתחייב לעמידה בעקרונותיה של מרצ, יוכל לבחור את היו"ר. אין לזה אח ורע בפוליטיקה הישראלית. דמי החבר המפלגתיים בארץ נעים בין 40 ש"ח (הבית היהודי), דרך 64 ש"ח (הליכוד), 75 ש"ח (העבודה), ועד 80 ש"ח (מרצ). מכל מקום, על פי הפשרה שהושגה לבסוף בין גלאון לבין אילן גילאון, הוחלט כי כל מי שיתפקד עד ה-17 בפברואר יוכל לקבוע את זהות יו"ר המפלגה, כמו גם את זהות הרשימה בבחירות הכלליות לכנסת – מרגע שיוכרזו כאלה. ובכן, ברור שברגע שנקבעה ההחלטה ב-7 בינואר בוועידת מרצ, נורתה יריית הפתיחה למרוץ המרתק ביותר שידעה המפלגה מעודה; ויש שיאמרו כי הוא אף מרתק יותר מהימרוץ שהתקיים לפני פחות משנה לראשות מפלגת העבודה.

הצומת של מרצ

התופעה, שאותה אכנה "הצומת של מרצ", היא המגמה השנייה שברצוני לעסוק בה. מרגע שהוקמה מרצ, כאיחוד של מפ"ם, רץ ושינוי, לקראת בחירות 1992, מתנהל קרב בין שני הכוחות החזקים במפלגה. את האחד אכנה "השמאל של שיח הזכויות", אותו מובילה כיום גלאון – שרואה בחתירה לשלום, בסיום הכיבוש, בזכויות האדם ובזכויות אזרחיות כדגל המפלגתי; ואת השני אכנה "השמאל הסוציאל-דמוקרטי", אותו מוביל כיום גילאון – שרואה באידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית, במאבקי עובדים ובזכויות סוציאליות כנושאים עליהם צריכה המפלגה לשים דגש.

מדוע, אם כן, "צומת"? משום שבכל פעם שמרצ ניצבה בפני אותו צומת בבחירות לראשות המפלגה – בין שיח זכויות ובין סוציאל-דמוקרטיה – צירי הוועידה בחרו בסופו של דבר באופציה הראשונה. שולמית אלוני ויוסי שריד; יוסי ביילין, שניצח את רן כהן, אחד הפרלמנטרים הטובים שידעה הכנסת; וחיים אורון, אשר ניצח את כהן וגלאון, אך לאחר הכישלון בבחירות 2009 נכנע לקולות במפלגה שקראו לו להתפטר ולפנות את מקומו לגלאון; ולבסוף, בבחירות האחרונות לראשות המפלגה ב-2012 בהן ניצחה גלאון את גילאון, הסוציאל-דמוקרט – כל אלו הן דוגמאות מובהקות להעדפת שיח זכויות על פני הסוציאל-דמוקרטיה.

הצומת הזה, או המאבק בין שני הכוחות הללו במרצ, מתקיים גם בתפישת הציבור הכללי את מקומה של מרצ בפוליטיקה הישראלית ואת משנתה. ח"כ נורית קורן מהליכוד, תיארה זאת בצורה מדויקת:

לעיתים, נראה כי השמאל דואג יותר למסתננים מאשר לאזרחי ישראל, וכשהשמאל יושב חסר מעש במרתפי האופוזיציה, יש לו רק דבר אחד לעשות – לבנות סיפור.

ובכן, מובן שאיני מסכים עם קביעה זו, מרצ בפרט והשמאל בכלל דואגים לכלל אזרחי ישראל, אולם הדימוי של מרצ בקרב האוכלוסייה הכללית הוא לרוב כמו זה שתיארה קורן.

כעת, כשמצבה של גלאון לא מזהיר, נפתחות שוב השורות במרצ. כוחות חדשים צוברים תאוצה בתוך מפלגת השמאל, הקטנה ממילא. ח"כ תמר זנדברג – פרלמנטרית מצוינת, שרבים רואים בה את ממשיכת דרכה של גלאון; אבי דבוש, שנולד בפריפריה וגדל בבני עקיבא; וכמובן, אבי בוסקילה, מזכ"ל "שלום עכשיו", אשר רבים רואים בו את העתיד של מרצ – כל אלו נמנים בין המועמדים לראשות המפלגה, וקוראים תגר על הנהגתה של גלאון. ויש עוד אדם אחד, שמכהן בכנסת מאז 1999, אשר רבים רואים בו את התשובה הסוציאליסטית ללפיד, לגבאי, לנתניהו ולכחלון: אילן גילאון.

שוב ניצבת מרצ באותו צומת של בחירה – קרב תדמיתי, אם תרצו – בין הישארות בתחום השיפוט התל-אביבי, הנתפש בציבור הכללי כמנותק ומתנשא, ובין פנייה לקהלים חדשים דרך המצע החברתי-כלכלי. כאשר ההגעה לצומת הזה מלווה במי\רוץ עתיר מועמדים לראשות המפלגה, כאן כבר נולד סיפור. בשונה מהסיפור שדיברה עליו הח"כית מהליכוד, זהו סיפור מעניין שיקבע במידה רבה את עתיד גוש המרכז-שמאל. מרצ גדולה וחזקה, שתזכה ב-7-10 מנדטים, תחייב את מפלגת העבודה ואת "יש עתיד" לחשב מסלול מחדש; כמו גם את חד"ש, שלבטח תאבד קולות לטובת מרצ הגדלה. מנגד, מרצ קטנה ולא משמעותית עלולה להביא לקריסתה של מפלגת השמאל, אשר רבים רואים בה בית פוליטי יחיד במינו – מעין מגדלור של זכויות אדם, של חתירה לשלום ולסיום הכיבוש. במקרה כזה, תשתנה המפה הפוליטית לבלי היכר.


עידו רקובסקי

סוציאל דמוקרט, חבר מפלגת העבודה, בוגר תואר ראשון בפוליטיקה וממשל ולימודים רב תחומיים מאוניברסיטת בן גוריון. עוסק בחינוך בלתי פורמלי ובקשר בין ישראל ליהדות התפוצות.