בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

משבר ההגירה שובר את כוחן האלקטורלי של מפלגות השמאל...

משבר ההגירה שובר את כוחן האלקטורלי של מפלגות השמאל

,
מפלגות השמאל במערב התבססו על ברית בין מעמד בורגני-עירוני משכיל ובין עובדי כפיים מן המעמדות הנמוכים, שתוחזקה על ידי דבק הזהות הלאומית. אולם משבר ההגירה יצר טריז בין שתי הקבוצות, כאשר חזרה למחשבה לאומית ופרגמטית עשויה לסלול את דרך המוצא מן המשבר שנוצר.

מפלגות השמאל המסורתיות בעולם המערבי מצויות כעת במשבר. כזכור, בארצות הברית המפלגה הדמוקרטית ניגפה בבחירות בפני דונלד טראמפ והרפובליקנים; ובמדינות אירופה המרכזיות – גרמניה, צרפת ובריטניה – אף מפלגת שמאל אינה מחזיקה בשלטון. במקרה הצרפתי, הרי שעמנואל מקרון עלה לשלטון לאחר שעזב את המפלגה הסוציאליסטית, והציב עצמו במרכז המפה הפוליטית. בישראל, גם כן, מפלגת העבודה נראית רחוקה מעברה כמפלגת שלטון. ובכן, ישנן סיבות רבות ושונות לנפילתן של מפלגות השמאל, אך במקביל יש להיזהר מהכללה רחבה מדי, שכן "מפלגות השמאל" אינן דומות זו לזו ברכיבים אידיאולוגיים ותרבותיים רבים. אלא שסוגיה אחת מרחפת מעל ראשן של מפלגות השמאל במערב ומבתרת את הברית הפוליטית ההיסטורית שעמדה בבסיס כוחן – ההגירה.

הברית ההיסטורית של מפלגות השמאל

הברית ההיסטורית של מפלגות השמאל הסוציאל-דמוקרטי בעולם המערבי, התבססה, בהכללה גסה, על ברית בין שני פלחי אוכלוסייה שונים: האחד הוא מעמד ביניים עירוני המורכב מבעלי מקצועות חופשיים ואקדמאיים, והשני הוא אנשי צווארון כחול ועובדי כפיים. לא בכדי הושתתה הברית הזו על זהות לאומית משותפת במהלך המאה ה-20. השאיפה לסולידריות לאומית במסגרת מדינת לאום עמדה בבסיס הפעולה הפוליטית של השמאל המערבי, ואפשרה למפלגות השמאל לצבור הישגים בעלי משקל – כינון מדינת הרווחה, מיסוד זכויות עובדים וכיוצא באלה. לא בכדי מדינת הרווחה צמחה באופן משמעותי לאחר מלחמת העולם השנייה; היה זה, בין השאר, בזכות תחושת הסולידריות הלאומית החזקה שנוצרה בעקבות המלחמה הנוראה.

כיצד ההגירה ההמונית שוברת את הברית ההיסטורית של השמאל המערבי?

אם הסולידריות הלאומית היוותה את הבסיס למדינת הרווחה, שאותה הוביל השמאל במערב, הרי שסוגיית ההגירה – ובכללה גם הגירת פליטים ומבקשי מקלט אל ארצות המערב – מאיימת להשליך את מפלגות השמאל אל תהום הנשייה. סוגיית ההגירה תוקעת טריז בין שני המחנות שהרכיבו את מפלגות השמאל; המחנה הבורגני-עירוני-אקדמאי רואה בקליטת הגירה, ובעיקר בקליטת פליטים ומבקשי מקלט, את אחת המטרות הנעלות של זמננו. משמעות הדבר היא שהתרבות הלאומית תופסת מקום משני לעומת השאיפה להכיל תרבויות אחרות ולהכירן. כלומר, את השאיפה לסולידריות הלאומית מחליף האידיאל של סולידריות כלל-אנושית. מעמדות הפועלים, ואנשי אזורי הספר, רואים במהגרים ובתרבותם איום על דרך חייהם ועל משרותיהם. על כן, הברית הפוליטית הנושנה אינה מחזיקה מעמד; אל הטריז שנוצר בתוך מחנה השמאל נכנסות מפלגות הימין, כשהן מושכות את המעמדות הנמוכים באמצעות קריאות לעצירת ההגירה, ואף לגירוש מהגרים ופליטים שכבר הגיעו למערב. כך, למשל, טראמפ משך את מצביעי הצווארון הכחול באמצעות היוזמה לבניית חומה בגבול עם מקסיקו; לה-פן גם היא הגיעה להישג היסטורי על ידי כך שהלהיבה את הצרפתים מאזורי הפריפריה ומן המעמדות הנמוכים, באמצעות קריאות לעצירת ההגירה ולגירוש מבקשי מקלט מהמדינה.

השמאל חייב להפנים: לא כל החששות מהגירה הם "גזענות", וגבולות הם אבן יסוד בכינונה של מדינה

החשש מקליטת מהגרים ופליטים נוגע בעצב חשוף נוסף – התחושה לפיה המדינה כושלת מלבצע את אחת החובות הבסיסיות שלה, והיא הגנה על הגבולות; כל מדינה או יחידה פוליטית מושתתת, קודם כל, על העיקרון הבסיסי הזה. מדינה לאומית מוגדרת כבית, משום שניתן להחליט בצורה מסודרת מי זכאי להיכנס אליה ותחת אילו תנאים. כאשר עיקרון השמירה על הגבולות מופר, פיזית ותודעתית, אל להם לאנשי השמאל להטיף ולהצביע על "החוק הבינלאומי", או להרצות על הצורך בחמלה.

בהקשר זה ראוי לציין שלא כל החששות מקבוצות הגירה שונות נובעים מגזענות, אלא שהחששות נובעים מכך שתרבויות שונות מחזיקות בערכים שונים. אולם בנוסף, מהגרים ממדינות עניות מתחרים לעיתים קרובות על משרות ועל שירותי רווחה, שעליהם נסמכות אוכלוסיות מעוטות יכולת כלכלית. ובכן, גם אם להגירה יש גם השפעות כלכליות חיוביות, במקרים רבים דווקא אוכלוסיות חלשות כלכלית אינן מרוויחות מכך. כך, למשל, עובד כפיים המתגורר בדרום תל-אביב רואה את אופייה של שכונתו משתנה באופן מהותי תוך שנים ספורות, מבחין בלחץ המופעל על שירותי הבריאות והרווחה מצד מבקשי המקלט, ועלול להתחרות עימם על משרות הזמינות לו בהתאם לכישוריו. גם אם ניתן לפטור את הכעס של אותו אזרח גנרי בכך שהוא מוסת על ידי פוליטיקאים ציניים מימין, רצוי שלא להתעלם מכך שהמציאות שנוצרה כתוצאה מהגעת מבקשי המקלט מקשה על חייו של אותו אזרח מבחינה תודעתית וכלכלית.

האם הגירה או קליטת פליטים היא בהכרח מגונה?

אין בכוונתי לטעון שהגירה היא רעה בהגדרה, או שהשאיפה לקליטת פליטים ומהגרים היא בהכרח משחק סכום אפס. מובן שגם שיקולים של מוסר ואנושיות כלפי בני אדם באשר הם בני אדם מהווה משקל משמעותי, לרבות בסוגית גירוש מבקשי המקלט העומדת כיום לפתחינו. אולם, מדיניות שמתעלמת מהקונטקסט החברתי, הפוליטי והלאומי שבו מתרחשת ההגירה, בשם ערכים אוניברסאליים (יפים ככל שיהיו), אינה מסוגלת להתקיים במציאות. אנשים מצפים שהמדינה תגן על גבולותיה; הם אינם רוצים שהגירת הפליטים תצא משליטה, והשלכותיה התרבותיות והכלכליות מוכרחות להיות מוגבלות ומבוקרות, בהתאם למה שהחברה מסוגלת להכיל.

ברגע שאליטות השמאל, בצדק או שלא, מצטיירות כחבורה מנותקת של בני מעמד בינוני-גבוה משכילים – אשר מטיפים מוסר על החוק הבינלאומי, מבלי שהם נושאים במחירים של גלי ההגירה גדולים – הוא מפסיד את המערכה הפוליטית מול ימין שנהפך בהדרגה ללאומני. השמאל לא צריך להתעלם מהלאומיות, אלא לנסות וליצור מסגרות לשיתוף פעולה, לרבות בנושאי הגירה, בין מדינות הלאום השונות. לשם כך, יש לצמצם בדיבורים על "החוק הבינלאומי", ולהגביר את המחשבה הפרקטית בנוגע לכמות המהגרים שיש לקלוט ובנוגע לאופן שבו זה יתבצע – כל זאת, תוך מחשבה על תמריצים שיינתנו לגלי הגירה עתידיים; על המחיר הכלכלי של הגירה גדולה ולא מיומנת, והשפעתה על אוכלוסיות חלשות; ועל כך שלא ניתן לטשטש הבדלים של תרבות, דת, זהות ושפה בהינף יד. מעבר לכך, על השמאל להפנים שלא כל רצון לשמור על ייחוד תרבותי הוא בגדר גזענות. כאמור, ראוי כי מוסר, אחווה כלל-אנושית, ורצון ליצור מסגרת אתית-נורמטיבית כלל-עולמית לסיוע לפליטים מאזורי מלחמה, יהוו חלק ממארג השיקולים בסוגיית ההגירה, אך הם אינם בגדר "כזה ראה וקדש".

 


יובל בנשלום

סטודנט שנה ג' בתכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה ישראלית וכלל עולמית, היסטוריה, ספורט וכתיבה יצירתית-הומוריסטית. חילוני לאומי וליברלי, אך לא ימני, שמחובר לתרבות היהודית. תומך במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית ובכלכלה חופשית עם מדינת רווחה.