בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

קדמה או שמרנות: החידוש של דאע"ש ואל-קאעידה...

קדמה או שמרנות: החידוש של דאע"ש ואל-קאעידה

,
בשנים האחרונות גוברת הנטייה להשתמש בטרמינולוגיה של דוקטרינות חשיבה "מתקדמות" מול "מיושנות וחשוכות". טרמינולוגיה זו מבליעה הנחת יסוד נסתרת שלפיה לגורם הכרונולוגי ישנה חשיבות מרכזית בהכרעה של עימותים רעיוניים. מאמר זה יבקש להוכיח את האבסורד הטמון בכך, לאור ניתוח ביקורתי של הראייה המקובלת אודות ארגוני האסלאם הרדיקלי.

נדמה כי באזורים מסוימים בעולם המערבי שוררת קונספציה בלתי מוצהרת שלפיה מידת תקֵפוּתָם של רעיונות תלויה במידה רבה במקומם הכרונולוגי על ציר הזמן. קונספציה זו מכתיבה שימוש בטרמינולוגיה של רעיונות "מתקדמים" למול "מיושנים" ככלי עזר לקביעת מסקנות נורמטיביות. בהקשר שונה אך שייך, קונספציה נוספת השוררת במידה רחבה אף יותר, הינה הראייה של ארגוני טרור אסלאמי ידועים לשמצה, דוגמת דעא"ש ואל-קאעידה, כמייצגים תפיסה מיושנת ושמרנית אשר שייכת לימי הביניים ושמקומה לא יוכר במאה העשרים ואחת. מאמר זה מבקש לטעון שעל אף שאותם האנשים צודקים בשורה התחתונה של המישור הנורמטיבי, במישור העובדתי הם לוקים בחסר. כפי שאראה, אירגוני הטרור הפונדמנטליסטי מהווים תופעה מודרנית לחלוטין, אשר לכל היותר שואבת השראה ממגמות אסלאמיות קדומות. טענה זו תוביל למסקנה שלפיה שימוש בטרמינולוגיה הכרונולוגית בוויכוחים רעיוניים עשויה להוביל בסופו של דבר לאבסורד.

כדי להוכיח נקודה זאת, המאמר יתייחס לשני היבטים דוקטרינליים אשר מקבלים ביטוי בולט בהתנהלותם של רבים מארגוני הטרור האסלאמי, התכפיר והאוריינטציה הסלפית, ויציג את החידוש בהם ביחס לאסלאם הסוני האורתודוכסי.

ראשית נתמקד בתכפיר. המילה תכפיר (ערבית: تكفير) משמעותה הכרזה על מאן דהוא ככופר באסלאם. המשמעויות הנגזרות מהכרזה שכזו הן מרחיקות לכת. על פי התפיסה האסלאמית המסורתית, המחלקת באופן עקרוני את העולם ל"דאר אל-אסלאם" ו"דר אל-חרב", לחימה של מוסלמים בינם לבין עצמם היא דבר בעייתי ולא לגיטימי. לכן החרגתו של מוסלמי ממעגל ההגנה שמספקת האמונה, מתירה את דמו הלכה למעשה. ההימנעות מהוצאתו של המוסלמי ממעגל המאמינים תקפה גם (ואולי במיוחד) למוסלמי אשר מבצע עברה או חטא כלשהו. דבר זה בא לידי ביטוי באופן בולט בממסד הסוני האורתודוכסי, בכך שניתן להצביע על מגמה עקבית בממסד הסוני האורתודוכסי להימנע מצעד שכזה כלפי מוסלמים כמעט בכל מחיר.

מנגד, מגמה אשר החלה במאה השמונה עשרה עם עליית התנועה הוואהבית, ושנמשכה במחצית השנייה של המאה העשרים, כללה הופעת קבוצות אסלאמיות רבות אשר ידן הייתה קלה על הדק ה"תכפיר". תנועות אלו, כמו למשל התנועות המצריות "ג'מעת אל-מוסלמין לל-תכפיר" ו"אל-תכפיר ואל-היג'רה", אשר צמחו תחת המשטרים הערביים החילוניים, הפכו לסכנה של ממש לסדר החברתי באותם המדינות. דוגמה לכך ניתן לראות בהתנקשות בנשיא מצרים סאדאת, על ידי חוליה של "הג'האד האסלאמי המצרי". נטייתם של קבוצות אלו לשימוש ב"תכפיר" משתלבת עם סטייה נוספת שלהם מהאסלאם האורתודוכסי, והיא שאלת הציות לשליט חוטא. ככלל, כשם שהוא מפגין זהירות ביחס להוצאת מוסלמים ממעגל האמונה, האסלאם האורתודכסי נשמר מגילויי מרי כלפי השליט המוסלמי של המדינה, גם במקרים של שליט חוטא או עושק. בפנייתן כנגד המשטרים הקיימים, ובשימושן בדוקטרינת ה"תכפיר", קבוצות רדיקליות אלו, אשר בין נציגיהם המודרניים ניתן למצוא גם את דעא"ש ואת אל-קאעידה, סוטות מהאסלאם האורתודכסי ומקימות לתחייה רעיונות אסלאמיים קדומים.

גישה קיצונית זאת, אשר אומצה על ידי ארגוני האסלאם הרדיקלי, דומה במאפיינים רבים לזרם החווארג' אשר פעל במאות הראשונות להופעת האסלאם, והיווה מטרד של ממש, עד שעבר ברובו מן העולם. על פי עיקרי תפיסתו של זרם החווארג', אדם אשר חוטא חטא משמעותי מאבד את מקומו כמוסלמי, גם אם עודנו מצהיר על עצמו ככזה. כפועל יוצא מכך, שליט חוטא מאבד את הלגיטימיות שלו וחובת הציות לו בטלה מאליה. לכן, גישתם התכפירית והאנטי-ממסדית של ארגוני האסלאם הרדיקלי, הגם שהיא קיצונית, אינה שמרנית או מיושנת. שימוש מחודש במודלים עתיקים אינו מעיד על שמרנות אלא להיפך, על חוסר קבעון. נקודה זאת תורחב ביתר שאת דרך ההיבט השני שעליו אכתוב, והוא האוריינטציה הסלפית של רבים מארגוני האסלאם הרדיקלי.

מילולית המונח "סלפיה" לקוח מהמילה הערבית "סלף" (سلف) כלומר "אב קדמון". הסלפים אמונים על השאיפה לחזור לימיהם של ראשוני האסלאם, הנתפסים בעיניהם כתור הזהב שבו האסלאם היה חף מכל השפעות זרות ומזיקות. בכך, ניתן להכניס את האסלאם הסלפי תחת מטריית הפונדמנטליזם, אשר מהווה תופעה מודרנית לחלוטין. מונח הפונדמנטליזם, אשר נגזר מהמילה הלטינית ליסודות (foundum), מציין גישה שלפיה על המאמין לדבוק ביסודותיה הראשוניים של הדת כפשוטן. בכך גישה זו נבדלת מזרמים דתיים מסורתיים, אשר גם אם מאמיניהם לא מודעים לכך בזמן אמת, מתבססים על תהליך אבולוציוני של פרשנות והסתגלות למציאות המשתנה.

באופן פרטני יותר, האופי הפונדמנטליסטי של האסלאם הסלפי בא לידי ביטוי בשלילה של מגוון מכניזמים הלכתיים אשר התגבשו במרוצת השנים במסגרת האסלאם האורתודוכסי. מכניזמים אלו נוצרו בהליך ארוך של מעין אות "אבולוציה הלכתית" אשר היווה תוצאה של התקבעות מנהגים, של ויכוחים פנימיים בין אנשי הלכה ותאולוגיה מאסכולות שונות בינם לבין עצמם, לצד הצורך להתמודד עם מציאות מורכבת בהקשרים פוליטיים וחברתיים משתנים. לכן הגישה הסלפית הפונדמנטליסטית אינה יכולה להיחשב שמרנית או מיושנת. היא ניסיון כואב לזעזע את המערכת הדתית של האסלאם כדי להחזיר אותה לימים עברו. היעד של ארגונים אלו אומנם לקוח מימים עברו, אך הגישה עצמה, המבקשת לשלול את אותו תהליך אבולוציוני דתי, הינה מודרנית.

גישה שמרנית היא זהירה מטבעה. היא בוחנת את המציאות החדשה בחשדנות, אך בד בבד נמנעת משבירת הכלים. היא תהיה מוכנה להסתגל לשינויים, אך תעשה זאת בדרכה ובקצב משלה. כפי שהראיתי, אופן התנהלותם של ארגוני האסלאם הרדיקלי דוגמת דאע"ש ואל-קאעידה רחוק מגישה זאת בתכלית. הן דוקטרינת התכפיר והן האוריינטציה הסלפית מהוות דרכים קיצוניות להתמודד מול המציאות המודרנית בדרך של החרגה ממעגל האמונה או ניסיון להחזיר את הגלגל לאחור תוך כדי זעזוע המערכת. בכך הם סוטות מהמתודולוגיה המסורתית של הזרם המרכזי באסלאם הסוני. כאמור, כפי שציינתי בפתח דבריי, יש בעולם המערבי קבוצות אשר עושות שימוש בטרמינולוגיה של רעיונות "מתקדמים" מול "מיושנים". ייתכן שלאור האבחנות המצוינות לעיל, יהיה מוטב אם ישקלו מחדש את עולם המונחים המכתיב את סולם ההעדפות הנורמטיבי שלהן.


קרדיט תצלום:
David Monje
שתף:
 
  • רון דויטש

    בוגר ישיבת ההסדר בחולון. סטודנט ליחסים בין-לאומיים וללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. מתמחה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתחום זירת המפרץ הפרסי.