בחירת העורך

READING

נאום הטילים של פוטין: עוד ״יד חזקה״ או ״פול האוס״ ...

נאום הטילים של פוטין: עוד ״יד חזקה״ או ״פול האוס״ של ממש?

,
העולם הדו-קוטבי שבו גדל (ואליו מתגעגע) ולדימיר פוטין, עולם שמנוהל על ידי דוקטרינות הרתעה והשמדה הדדית, לא קיים כבר קרוב לשלושה עשורים. בדיוק מסיבה פשוטה זו – של היעדר מאזן כוחות בינארי – נכון לראות ב"נאום הטילים" שלו כניסיון לחפש ודאות במקום שכזו כבר אינה קיימת.

בתחילת החודש, במהלך נאום מצב האומה, סקר ולדימיר פוטין את מצב הכלכלה, הרווחה ומדיניות הפנים של הפדרציה הרוסית. אך יותר מכל הודגשו ובלטו בנאומו של הנשיא, שניצב בראש המדינה כבר 19 שנים, התשבחות לאמצעי לחימה חדישים אשר לדבריו ״מבטאים את שיא הטכנולוגיה״ – מטילי שיוט בעלי הנעה גרעינית המהירים פי 20 ממהירות הקול, דרך צוללות בלתי מאוישות וכלה ב-SARMAT 28-RS, אותו טיל בין יבשתי בעל יכולת נשיאה של כ-16 ראשי קרב גרעיניים. לטענת פוטין, אותם אמצעי לחימה המוגדרים לדבריו "בלתי מנוצחים", פותחו "כמענה לאיום הנשקף מארצות הברית […]". רבים טוענים שבנאומו חשף פוטין "פול האוס" של ממש, כזה שמפר את האיזון הגרעיני בין וושינגטון למוסקבה ומחדש את המלחמה הקרה. האמנם?!

להשיב עטרה ליושנה

פוטין, אשר כינה לא פעם את התפרקות ברית המועצות "כאסון הגיאו-פוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20", עלה לשלטון באוגוסט 1999. כבר 19 שנים הוא פועל לשקם את מעמדה של הפדרציה הרוסית ולהציבה שוב על הבמה העולמית כמעצמה שוות ערך לארצות הברית. כמרכיב מרכזי במאמץ זה מקדם פוטין השקעה מאסיבית בתקציב הביטחון – כ-360 מיליארד דולר בין 2011 ל-2025 – אשר נועדה לבנות מחדש את הכוחות המזוינים של רוסיה; מצד אחד אמורים הכוחות הללו להיות גמישים ומהירים להפעלה, ובעלי עוצמה אסטרטגית מכריעה מצד שני. בנאומו בתחילת החודש בחר פוטין, סוכן הקג"ב לשעבר שנוהג לשמור את הקלפים קרוב לחזה, להדגים מספר אמצעי לחימה פורצי דרך אשר נולדו מאותה השקעה ביטחונית מאסיבית. תצוגת תכלית זו כללה הצגה של תיעודי בחינות מבצעיות שעברו אמצעי הלחימה האסטרטגיים, כמו גם סרטון המדמה פגיעה של טילים על-קוליים בעלי ראש קרב גרעיני – "המסוגלים לנוע במהירות של מטאור" – בפלורידה. לטענת שר ההגנה הרוסי, הגנרל סרגיי שויגו, "מדובר באמצעי לחימה המסוגלים להתגבר על כל מערכת הגנה נגד טילים"; בכך רמז למערכות ההגנה שארצות הברית מתכננת לפרוס בקרוב במזרח-אירופה ובדרום-קוריאה.

עניין של טיימינג

ביום ראשון הקרוב, ה-18 במרץ, יתמודד פוטין בבחירות שבהן הוא צופה ניצחון ברוב של מעל 80%, אשר יאפשר את המשך כהונתו עד שנת 2024 – מדובר בכהונתו הרביעית, אשר על פי החוקה אמורה להיות האחרונה שלו. למרות שניצחונו של פוטין בבחירות ודאי כמעט באותה מידה שתזרח מחר השמש, הרקורד שלו בכל הנוגע למדיניות הפנים הרוסית אינו מזהיר כלל. בדיוק בהקשר זה חשוב להבהיר כי בשונה מהדמוקרטיות המערביות, עבור רוסיה של פוטין – נראה שהכל נוגע לענייני פנים, וכי אין הפרדה בינם לבין יחסי החוץ. כך, מדי כל תקופת זמן פועל הקרמלין לתחזק את המתיחות בין מוסקבה לבין וושינגטון ונאט"ו, על מנת להזכיר לציבור הרוסי כי פוטין, באישיותו התקיפה, הוא היחיד שראוי להנהיג את המדינה "הנרדפת על ידי המערב". במובן זה, בעוד שאותם נשקים חדשים אכן נשמעים כמפחידים וכשוברי שוויון, חשוב לזכור שבפועל ההצהרות לגביהם נועדו להזכיר לאזרחי רוסיה כמה חשוב שפוטין יישאר בקרמלין יותר משהן נועדו להפחיד את הבית הלבן.

לבצע מחר את מה שניתן היה לבצע גם אתמול

עד כמה "הטילים החדשים של פוטין" שוברים את השוויון בין רוסיה לבין ארצות הברית ובנות בריתה? אני מסרב להתרגש. אחרי הכל, אם נניח בצד את הרטוריקה התקיפה ואת האילוסטרציות המושקעות, אותם פיתוחים רוסיים אינם משנים באמת את מאזן הכוחות האסטרטגי בין הרוסים ובין האמריקאים, וזאת מהסיבה הפשוטה שאת מה שהאחרונים מאפשרים לרוסיה לעשות ב-2018, היא יכולה הייתה לעשות גם בסוף שנות ה-90. אם ניקח כדוגמה את טיל השיוט העל-קולי בעל יכולת ההנעה הגרעינית, זה שלדברי פוטין רוסיה היא הראשונה להחזיק בו, מדובר אכן בפיתוח פורץ דרך ברמה הטכנולוגית אך לא ברמה האסטרטגית; שכן די בארסנל הקונבנציונלי הנרחב של רוסיה – המורכב מטילים כגון ה-M-TOPOL, וה-28-YARS – על מנת לחדור את מערכת ההגנה האווירית האמריקאית, אשר מחזיקה בשיעור הצלחה של קצת יותר מ-50% בתנאים הטובים ביותר. במובן זה, אם נחזור לשולחן הפוקר, "אמצעי הלחימה החדשים של פוטין" הם בהחלט עוד "יד חזקה", אך ממש לא "פול האוס" המערער את המאזן האסטרטגי ומשנה את כללי המשחק.

ודאות בעידן של אי-ודאות

לסיכום, על אף געגועיו של פוטין לימי ברית המועצות ולנוסטלגיה של עולם דו-קוטבי, אפשר להירגע – המלחמה הקרה לא חזרה אלינו בפתאומיות. אחרי הכל, העולם הדו-קוטבי שבו גדל ולדימיר פוטין, עולם שמנוהל על ידי דוקטרינות הרתעה והשמדה הדדית, לא קיים כבר קרוב לשלושה עשורים. ובדיוק מסיבה פשוטה זו – של היעדר מאזן כוחות בינארי – נכון לראות בנאומו כניסיון לחפש ודאות במקום שבו זו כבר אינה קיימת.


גד וקנין

סטודנט ליחסים בינלאומיים והיסטוריה באוניברסיטה העברית. קצין לשעבר באגף התכנון בחיל האוויר וכיום עובד כסטודנט בחטיבה לתכנון, מדיניות ואסטרטגיה במשרד המשפטים.