בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

נאום המלך/ה: עשרת הרגעים הגדולים ביותר באוסקר...

נאום המלך/ה: עשרת הרגעים הגדולים ביותר באוסקר

,
באווירת טקס האוסקר שהתקיים ביום ראשון, הנה דירוג הרגעים הוורבאליים הזכורים והמרגשים ביותר בתולדותיו.

את פרס השחקן או השחקנית הטובים ביותר, לרבות שחקני המשנה הטובים ביותר, לא תמיד מעניקים לכריזמטיים, למצחיקים, למרגשים או למרשימים שבשחקנים; הם אכן מקבלים פרס על הופעות כריזמטיות, מצחיקות, מרגשות ומרשימות, אבל שחקנים שהם כל אלו באישיותם נדיר למצוא.

לעיתים האקדמיה עושה עמנו חסד, חסד של כנות ואמת, ומעניקה את הפרס להופעות הטובות באמת, ללא התחשבות בחסד אחר – חסד הנעורים לשחקני דמדומים – ומבלי שהדבר נובע מגחמה פוליטית של לחץ אולפנים. לעיתים מבורכות היא מעניקה פרס לברי לארסון על הופעתה המצמררת בסרט "חדר"; להית' לדג'ר, גם אחרי מותו, על תפקידו כג'וקר ב"באטמן" של נולן; לנטלי פורטמן על "ברבור שחור"; או לכריסטוף וולץ על "ממזרים חסרי כבוד".

אך לפני הכול, חשוב להבין מדוע האוסקר חשוב כל-כך. בהגדרה, האוסקר הוא פרס המוענק מדי שנה עבור הצטיינות והישגים קולנועיים, ונחשב ליוקרתי שבפרסי התעשייה, כשהוא מותיר שובל מאובק לבני דודיו היוקרתיים האחרים – הגראמי מהמוזיקה, הטוני מהתיאטרון והאמי מהטלוויזיה. אולם ניכר כי באוסקר יש הרבה מעבר להגדרה מילונית יבשה. איכשהו מכל הרגעים בהם עמדנו מול המראה ושרנו או שביצענו בינג' לסדרה כזו או אחרת, או שמענו על תופעה ושמה "המילטון" ועל כרטיסיה הנחטפים, את הקולנוע תמיד אהבנו יותר; את המושבים הנוחים, את האולם הקריר, את הפופקורן שעלה כמו כליה, את האסקפיזם – כל אלה זימנו לנו מפגש יוצא דופן עם הוליווד הרחוקה ועם כישרונות שהתגלו ב-120 דקות, וככאלו, הם תמיד הרגישו הדבר האמתי בכל הקשור לצריכת התרבות שלנו, כאילו שהם מספרים לנו סיפור לפני השינה אחרי יום ארוך.

אז מגיע הרגע בו זוכים, וצריכים להתרומם מהמושב אל עבר פודיום הנואמים. מנחה האוסקר האחרון – ג'ימי קימל – ייעץ לאלו הזוכים להשתהות ולא לקום מיד, זאת כתזכורת קומית לתקרית המעטפות של "לה לה לנד"  ו"אור ירח" מהשנה שעברה (גיירמו דל טורו, במאי "צורת המים", נתפס במצלמה לאחר הזכייה כשהוא מציץ למעטפה ומוודא שהוא לא חולם).

אז אכן השתהינו מעט במושבינו, אזרנו אומץ לקום ולצעוד לעבר הבמה, ואנו עומדים בפני אולם עצום, כשמריל סטריפ ודנזל וושינגטון בוהים בנו מן השורה הראשונה. בידינו כמעט ארבע קילו של פסלון מוזהב ונייר ממולל עם טקסט מחוק שברוב טיפשותנו לא שיננו בעל פה – מה אומרים במעמד כזה?

בשלוש הדקות הניתנות לשחקנית או לשחקן בנאום הזכייה שלהם, אין מקום לחמש עשרה דקות של תהילה. הזמן שלכם לזרוח חלף בעת קבלת הפרס, וכעת הנאום הינו אפיזודה שולית כמעט, יש שיגידו תבניתית, המתרפסת בפני העוסקים במלאכה: הווינשטיינים, הספילברגים, הסורקינים, המשפחה הביולוגית, אלוהים. שלוש דקות אלו צריכות לספק את הסחורה ואף אחד לא יאשים אתכם בגנריות – במידה שלא תשכחו לנקוב בשמם במהלך הנאום, כמובן.

עם זאת, יש שהצליחו להתעלות מעל כל האחרים; יש שהצליחו להשכיח את הניכור והאנטגוניזם שהציבור חש כלפי הטקס האליטיסטי, הלבן ומדושן העונג שהוא האוסקר. במידת מה הטקס מציב תמונת מראה נרקיסיסטית מול התעשייה כולה, ואילו אותם שחקנים יחידי סגולה גורמים לנו לחייך, וחשוב יותר – לחשוב. דווקא ברגעים פורמליים מעין אלו, נמדדת יכולתם של השחקנים ליצור, פעם נוספת, הופעה בלתי נשכחת – כזו שתהיה שנונה, מרגשת, אמיצה, עמוקה, משמחת; ובעיקר כזו שנחרטת בזיכרון התרבותי של כולנו, ושבכוחה אף להוביל לשינוי.

אז לפניכם, ליידיז אנד ג'נטלמן, עשרת נאומי האוסקר המרגשים והזכורים ביותר בקטגוריות שחקנים/יות ראשיים/יות ושחקני/יות משנה (כי בואו, אנחנו פה בשבילם):

10) ראסל קרואו ("גלדיאטור" – 2001 – פרס השחקן הראשי)

אפשר לומר שהאוסקר לקרואו הוא אחד המוצדקים שהיו, אך עם זאת, הוא עדיין עלה על הבמה כשהוא מופתע ומצניע חיוך. נאום האוסקר שלו אמנם התאפיין במוטיבים קלאסיים כדוגמת "חלום שהתגשם" ו"ילדות עשוקה", אך עדיין הצליח להישאר קסום ונוגע ללב בפשטותו. "כשאתה גדל בפרברים של סידני או בכל פרבר שהוא […] חלומות כאלו נראים אבסורדיים ולחלוטין בלתי ניתנים לזיהוי, אך הרגע הזה קשור באופן ישיר לילד עם דמיונות", ואז סיים במסר מחזק: "ולכל מי שנמצא בצד הפחות טוב של המזל, ונשען לחלוטין על אומץ – זה אפשרי".

9) קייט בלנשט ("יסמין הכחולה" – 2014 – פרס השחקנית הראשית)

אם אצטרך לבחור מי בעיניי השחקנית האצילית והאינטליגנטית ביותר שמהלכת על הפלנטה, תהיה זו קייט בלנשט. קרן האור האוסטרלית הזו הדהימה אותי עוד ב"אליזבת" ו"הטייס", ובנאום הזכייה שלה הפגינה ענווה גדולה וצניעות כשהזכירה את הופעותיהן של השחקניות האחרות בקטגוריה שלה, ביניהן מריל סטריפ, סנדרה בולוק, ג'ודי דנץ' וג'וליה רוברטס. כשידיה אוחזות בפסלון ועיניה נעוצות בביטחון בקהל, היא השמיעה ביקורת על אלו מהתעשייה שפקפקו בפוטנציאל של הסרט באומרם כי סרטים עם תפקידים ראשיים נשיים הם נישה; "הם לא", אמרה בלנשט, "הקהל רוצה לראות אותם, ולמען האמת, הם גם מרוויחים כסף". בלנשט לא ידעה שברגע זה היא ניבאה את הצלחתו המטאורית של "וונדר-וומן" בכיכובה של גל גדות, עם הכנסות שעומדות נכון להיום על מיליארד דולר (!) – יו גו קייט!

8) טום הנקס ("פילדלפיה" – 1994 – פרס השחקן הראשי)

הסרט "פילדלפיה" מגולל את סיפורו של עורך דין צעיר הנאבק במחלת האיידס, כמו גם בדעות הקדומות של סובביו כלפי המחלה. סרט זה היה למעשה מהראשונים בהוליווד לעסוק באיידס, בהומוסקסואליות ובהומופוביה באופן גלוי, ועל כן נאומו של הנקס נתפס כחשוב ומשמעותי בעיקר באמריקה של שנות ה-90. בקול רועד ושבור הוא פתח את נאומו ב"אז זה מה שאני יודע", ובכישרון של משורר, חלק הנקס כבוד לכל קורבנות האיידס באשר הם: "רחובות גן עדן מלאים במלאכים, אנחנו יודעים את שמותיהם […] הם סוף-סוף נחים בחיבוקו החם של הבורא; חיבוק מרפא שמקרר את קדחתם, שמעלים את פצעיהם, ושנותן לעיניהם לראות את האמת הפשוטה – שגם הם נבראו בצלמו של הבורא".

7) מוניק ("פרשס" – 2010 – פרס שחקנית המשנה)

מוניק, סטנדאפיסטית אפרו-אמריקאית ממרילנד, זכתה באוסקר הראשון שלה כשהייתה מועמדת לראשונה על תפקידה כאימה המתעללת של פרשס – מארי. בביטחון השמור רק לה היא עלתה לבמה והודתה לאקדמיה "על שהראיתם לי שזה בגלל ההופעה, ולא הפוליטיקה", ובכך רמזה על היותה האפרו-אמריקאית הרביעית בסך הכול שזוכה בכבוד זה. באותה נשימה היא הזכירה את האטי מק'דניאלס, שב-1940 הייתה לאפרו-אמריקאית הראשונה לזכות באוסקר והוסיפה: "תודה שעברת את כל מה שעברת, כדי שאני לא אצטרך". נאום זה של מוניק תרם רבות להעלאת המודעות של התעשייה ההוליוודית לבעיות הגיוון האתני שלה, כשיצאה במסר נחרץ לפיו שחקנים אפרו-אמריקאים אינם עלי התאנה של איש – הם מוכשרים, ועל כישרון מעניקים פרסים.

6) ויולה דיוויס ("גדרות" – 2017 – פרס שחקנית המשנה)

כשדייוויס זכתה על תפקידה כעקרת בית בשנות ה-50 המנסה לתמוך במשפחתה למודת המשברים, כל האולם עמד על רגליו. עוד מ"העזרה" המופלא, הבנו שעומדת מולנו שחקנית שכישרונה הוא לרגש ברמות הגבוהות ביותר ולמסור אמת שהיא מוחלטת. "אתם יודעים" היא פתחה, "יש מקום אחד בו כל האנשים עם הפוטנציאל הכי גדול נאספים – וזהו בית הקברות". ראו על דייוויס שהייתה נסערת, אך היא לא נזקקה לשום דף: "אנשים שואלים אותי כל הזמן, אילו סיפורים את רוצה לספר, ויולה? ואני אומרת, בחנו את הגופות הללו, בחנו את הסיפורים הללו, סיפורים על אנשים שחלמו בגדול, ושלעולם לא ראו את חלומותיהם מתגשמים", ובניסוח מפואר סיכמה: "הפכתי להיות שחקנית משום שזהו המקצוע היחיד שחוגג את המשמעות של לחיות חיים". ויולה דייוויס חיה בכדי לשחק את האנשים הפשוטים – את אלו שנפלו, שאיבדו, שמצאו את אשר חיפשו, שאבדו בדרך ונמצאו. היא נולדה למשפחה ענייה בדרום קרוליינה, אך סיפור הסינדרלה שלה לעולם ייזכר, משום שפרס הגראמי הינו היחיד שחסר לה על מנת להשלים את רביעיית GOET הקדושה (גראמי, אוסקר, אמי וטוני, בהתאמה) ולהיכנס לפנתיאון האקסקלוסיבי בתעשייה; ואם זה תלוי בדייוויס, נראה שגם את זה היא תשיג.

5) לופיטה ניונגו ("12 שנים של עבדות" – 2014 – פרס שחקנית המשנה)

זוהי זכייתה הראשונה של ניונגו לאחר מועמדות ראשונה גם כן, על תפקידה המאלף כשפחה פאטסי במטע כותנה בדרום ארצות הברית של המאה ה-19. ניונגו, שנולדה במקסיקו וגדלה בקניה, היא שחקנית המספקת לנו אשליה במובן החיובי של המילה, בכך שגם בתפקידה הראשון על המסך זה מרגיש כאילו שיחקה מאז ומעולם. ולא רק זה, היא עוד עמדה על הבמה ונשאה את נאומה כאילו הייתה מוכנה לו שנים: "זה לא נעלם ממני שכל האושר והשמחה בחיי, הם הודות לסבל כה רב בחיי מישהו אחר […] ולכן אני מצדיעה לרוחה של פאטסי על ההכוונה שלה, ולסלומון (נורתא'פ, כותב הביוגרפיה עצמה) – תודה שסיפרת את סיפורה". ניונגו הקוקטית, בת ה-31 בזמנו, עמדה על הבמה העצומה ושידרה בהתאמה עוצמה גדולה, גם אם קולה רעד: "כשאני מסתכלת על הפסל הזה, מי ייתן ותהיה זו תזכורת עבורי ועבור כל ילד וילדה, שלא משנה מהיכן אתם, חלומותיכם שווים".

4) רוברטו בניני ("החיים יפים" – 1999 – פרס הסרט הזר)

הפעם אני חייבת לחרוג מחוקי רשימת הדירוג, ואתם תסלחו לי על זה. באוסקר של שנת 1999 קטף "החיים יפים" שלושה פרסי אוסקר – פרס לשחקן הטוב ביותר (בניני), פרס לסרט הזר ופרס לפסקול המקורי לסרט דרמה. הנאום שלפניכם נישא דווקא בעת קבלת הפרס לסרט הזר (שכידוע בניני ביים והשתתף בכתיבת התסריט שלו), ולא של השחקן הטוב ביותר, וכשתצפו בנאום תבינו גם למה. לא אפרט הרבה, אך רק אומר שאם ברצונכם למלא את יומכם באור טהור מבית היוצר של רובין וויליאמס האיטלקי, לחצו פליי כעת והודו לי לעד:

3) קובה גודינג-ג'וניור ("ג'רי מקגוויר" – 1997 – פרס שחקן המשנה)

נראה שככל שאנו מתקדמים בנאומים אל המקומות הראשונים, נעלם הצורך לכתוב הרבה. נאומו של גודינג-ג'וניור, בדומה לזה של בניני קודמו, מלא באושר ובשמחה צרופה. מסתבר שבאוסקר של שנת 1997 קבעו מדיניות קשוחה במיוחד בכל הנוגע לאורך הנאום של הזוכים, והחליטו שעליו להימשך כדקה אחת בלבד (!), מה שהביא את גודינג-ג'וניור לירות שמות בצרורות משעשעים. החלק המדהים באמת קרה בסוף, כשהמוזיקה המסמנת לסיים החלה מתנגנת, אך גודינג-ג'וניור לא נראה מוטרד ממנה בעודו ממשיך להפיץ אהבה ולהרעיף תודות, כשברקע המוזיקה משמשת לו כפסקול מופלא.

2) מת'יו מקונוהי ("מועדון הלקוחות של דלאס" – 2014 – פרס השחקן הראשי)

אני לא חושבת שמישהו יכול להתחרות בכריזמה המתפרצת של השחקן הזה, שעבר מהפך כל-כך משמעותי: מכוכב קומדיות רומנטיות נטול חולצה, לאיי-ליסט של אוסקרים שמנצח את דיקפריו של "הזאב מוול-סטריט". מבחינת תוכנו של הנאום המדהים הזה, הוא אולי היצירתי והמקורי שהטקס ידע אי פעם, כשאת כולו מקדיש מקונוהי למשל מלא השראה על אודות האדם שהוא שואף להיות. הוא לא אכזב כשסיים באמירה שכה מזוהה עמו:"Alright, alright, alright", והפך את הנאום הזה לטקסט מוטיבציה אפי שייזכר לדורות.

1) פרנסס מקדורמנד ("שלושה שלטים מחוץ לקאונטי מיזורי" – 2018 – פרס השחקנית הראשית)

אם הייתם שואלים אותי בשנה שעברה מי המקום הראשון האולטימטיבי בדירוג זה, הייתי אומרת מת'יו מקונוהי, אבל אז הגיעה מקדורמנד וטרפה את כל הקלפים. מקדורמנד, שבראשון האחרון קיבלה את האוסקר השני שלה (את הראשון קיבלה על תפקידה הראשי בסרט "פארגו" של האחים כהן מ-1997), עלתה לבמה בצחוק מהול בהתרגשות, מבוכה ומעט עצבנות ועדיין הוכיחה שהיא לא כאן כדי לשחק משחקים או לספק נאום סקסי. "יש לי כמה דברים להגיד", הכריזה, והניחה את הפסלון המוזהב על הרצפה לידה באקט של "פרספקטיבה" לדבריה. כשידה על ליבה, היא ביקשה מכל המועמדות הנשים בקטגוריות השונות לקום ממושבן: "מריל (סטריפ)! אם את תעשי את זה, כולן יעשו את זה!" היא קראה לעברה, והן אכן קמו לקול תשואות רמות, מבינות שהן שותפות לרגע גדול ולדבר מה גדול מהן. "הסתכלו מסביבכם, לכולנו יש סיפורים לספר ופרויקטים שאנו צריכות לממן […] בואו אלינו ואנו נספר לכם עליהם". וכך, באווירת השינוי המבורך מהשנה וחצי האחרונות שהספיק להוריד את הוליווד על ברכיה, מקדורמנד סיימה את נאומה העוצמתי בשתי מילים בלבד. מילים אלו התאפיינו בטכניות ולכאורה לא התאימו לנאומי זכייה קורעי לב ומלאי הכרת תודה, אך משום מה הן עדיין הצליחו לשלוח את כולם לגוגל בכדי להבין מה לעזאזל הן אומרות. "יש לי שתי מילים להשאיר עמכם הערב גבירותיי ורבותיי – Inclusion Rider" (סעיף ייצוגי, בתרגום חופשי). מעטים מאוד באולם הכירו את המושג, שלקוח מעולם דיני החוזים, אך משמעותו היא סעיף המאפשר לשחקנים מובילים לבקש, כחלק מהמו"מ על החוזה שלהם, כי יהיה גיוון אנושי (אתני, מגדרי) בצוות על הסט, כמו גם בדמויות המופיעות בסרטים. פרנסס מקדורמנד דיברה אל הנוכחים בטרמינולוגיה של התעשייה, אך יותר מכל הזכירה לעמיתיה למקצוע כי הם יכולים להשפיע ולשנות רק אם יחפצו בכך; השינוי לא מתחיל בשמלות, בסטילטו ובנפנוף היומרני בשטיח האדום, אלא דווקא מאחורי הקלעים, במסדרונות התעשייה, בחלקים הלא-סקסיים והלא-מרגשים שלה, אך מעצם היותם כאלו, הם בעלי הפוטנציאל לשינוי המבטיח ביותר.


קרדיט תצלום:
Disney | ABC Television Group
שתף:
 
  • מוריאל מקסימוב

    בוגרת תואר ראשון בהיסטוריה ומקרא באוניברסיטה העברית. כותבת על היסטוריה עולמית והיסטוריה של עם ישראל, תרבות פופולרית ויהדות.