בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

נאום ריבלין: ממלכתיות היא רפובליקניזם, לא עניין של...

נאום ריבלין: ממלכתיות היא רפובליקניזם, לא עניין של ימין ושמאל

,
בתגובה למאמרו של שגיא ברמק באתר על נאום ריבלין, אמיר שוורץ מבקש להסתכל מעבר לפוליטיקה קטנה, ולהקשיב היטב למסר האחדות והשבת הממלכתיות.

במסגרת השיח הציבורי בישראל, לעיתים נאמרים דברי טעם ולעיתים לא. לרוע המזל, חלקים הולכים וגדלים, המהווים חלק מהדיון הפוליטי בין ימין ושמאל בארץ, איבדו את היכולת להתייחס לטעמם של דברים. דברים נבחנים על פי האינטרס העומד מאחוריהם, ובחלק מהמקרים בהתאם לזהותו של הדובר. נקודת מבט זו מתבססת על היגיון לפיו בישראל מתנהלת מלחמה, ואילו הזהירים בלשונם יכנו זאת "משחק סכום-אפס". במלחמות ישנם מנצחים ומפסידים, ועל כן, כך נראה, יש כאלו החותרים לנצח, גם במחיר של חורבן; התגובות לנאום ריבלין, בעיניי, הן בדיוק כאלה.  

ריבלין הקדיש את הנאום שלו ל"ממלכתיות"; לחשיבותה מצד אחד, ולחיסולה מן הצד השני. על פי הפשט ממלכתיות היא רפובליקניזם, או במילים אחרות – ההבנה שיש לכולנו עניין משותף; עניין שהוא גדול יותר מהאינטרס הפרטיקולארי של פרט, זרם או מפלגה. ממלכתיות היא לא עניין של השמאל; אמנם היו רבים בשמאל שדגלו בכך, אך מנגד היו גם כאלו, כבכירי תנועת "השומר" ההיסטורית, שהתקשו לראות אל מעבר לאינטרס הפרטי. אולם הממלכתיות היא גם לא עניין של הימין – כך, למשל, בגין ראה בממלכתיות עיקרון אינטגרלי, אך שמיר לא. על אף האמביוולנטיות, הממלכתיות היא הבסיס לקיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל, מהסיבה הפשוטה שמעבר לאינטרס הפרטיקולארי של קבוצה זו או אחרת, כולנו הרי תלויים בהמשך קיומו של "הבית השלישי" – רצוי שיפרח וישגשג, אך לכל הפחות שלא ייחרב. לשם כך, הממלכתיות דורשת מאיתנו שלא להפוך את האחר לאויב, ולא לנסות להכריע אותו, אלא לנסות למצוא את הדרך שבה נוכל לצעוד יחד, באמצעות שיתוף פעולה. ממלכתיות דורשת אחריות מחלקי העם השונים, גם כאשר ישנה יריבות ביניהם.

ובכן, הממלכתיות בישראל נמצאת בסכנה, ועל זה בדיוק דיבר ריבלין; עם פתיחת מושב הכנסת, מטבע הדברים, התרכז נאומו בכנסת ובממשלה. ריבלין אינו חובב של מערכת המשפט, אך במקביל הוא מבין שהסתה חוזרת ונשנית כנגדה היא מסוכנת. אם כן, על איזו הסתה מדובר? אתם ודאי שואלים. רק בשבוע האחרון יצא חבר כנסת מסוים בקריאות, לפיהן בג"ץ משתף פעולה עם האויב. אולם לא מדובר רק בהסתה, אלא שפעם אחר פעם הכנסת והממשלה מסרבות לעסוק בסוגיות מסוימות וזורקת אותן לפתחו של בית המשפט, כדי שזה האחרון יכריע, ואילו הם – חברי הכנסת והשרים – יוכלו להתלהם. אני עצמי רחוק מתמיכה באקטיביזם שיפוטי, אך אני מודאג יותר מאלו שמייצרים מאבקים אל מול בית המשפט על מנת לקעקע אותו ולצבור הון פוליטי.

ראוי לזכור כי ריבלין בנאומו התייחס גם לתקשורת. התקשורת היא אכן חד-גונית: גברית, עשירה, אשכנזית וחילונית; היא כבר אינה שמאלנית, מדינית או כלכלית. היא נשלטת על ידי חבורה מצומצמת של אנשים, רובם מסביבתו של ראש הממשלה, וחלק נכבד מהם נחקר בימים אלו בחשד לקבלת שוחד; בתקשורת זו אין ייצוג לרוב הזרמים בישראל, והיא עסוקה בלרדד את השיח. ללא ספק, ישנן רעות חולות רבות בתקשורת הישראלית, אך יחד עם זאת, היחס של הממשלה הנוכחית כלפיה הוא בלתי-נסבל. הממשלה מנסה להשליט את האג'נדה שלה על התקשורת, מה שבא לידי ביטוי בשיחות ליליות בין ראש הממשלה ובין עורך העיתון הנפוץ במדינה; בניסיון לפטר עיתונאים כחלק מעסקאות אחרות; באיומים על סגירה של התקשורת הציבורית בישראל, או בהחלפת עיתונאים בכאלו שמחזיקים בדעות ה'נכונות'. היטיבה לנסח זאת השרה מירי רגב: "מה שווה תקשורת אם אנו לא יכולים לשלוט בה?" – זהו ניסיון לחסל את התקשורת העצמאית, וניתן לומר שהוא מצליח לא רע.

"ציד המכשפות" הזה נוגע גם לכוחות הביטחון. השב"כ מכונה 'פחדן', משום שעמדתו המקצועית אינה עולה בקנה אחד עם דעותיהם הפוליטיות של אחרים; ונכון הוא הדבר גם בנוגע לצה"ל, כאשר קצינים בכירים – וביניהם הרמטכ"ל – שהביעו דעות לא קונבנציונליות תוארו כקוויזלינגים ובוגדים. מדובר בתופעה חוזרת ונשנית. הכינוי 'בוגד', שנזרק כלפי אנשים אשר הקדישו את חייהם לביטחון ישראל, הוא מזעזע. גם המשטרה לא יצאה בזול – מצד אחד נעשה בה שימוש לדיכוי יריבים, ומצד שני מנסים לקעקע את שמה משום שהיא מעזה לחקור את ראש הממשלה. המלחמה בשומרי הסף, שכולם מונו על ידי השלטון הנוכחי, סובבת סביב הניסיון לפגוע באמינותם. ובכן, נראה כי יש סבירות גבוהה לקיומה של שחיתות בדרגים הבכירים ביותר – החל בשרים, דרך אנשי לשכת ראש הממשלה ועד ראש הממשלה עצמו, אשר אמר בעצמו כי קיבל מתנות בשווי מאות אלפי שקלים.

נוסף על כל אלו, יש לתת את הדעת גם על השיח סביב התרבות בארץ, שלא נועד רק לשם הרחבת הפעילות התרבותית, אלא כדי ליצור מוקדי חיכוך נוספים בין הממשלה ו"מתנגדיה"; כדי לייצר כותרות בעיתון. החיכוכים הללו משרתים גורמים מסוימים, וביניהם שרים, אך הם פוגעים ביכולת של כלל הקבוצות לחיות בארץ בצוותא. יתרה מזאת, סוגיית התרבות נוגעת גם לתרבות דיון – כיום, קשה מאוד לנהל דיון אינטליגנטי בחברה הישראלית, וכל צד מתויג בהתאם לשייכותו הפוליטית, עוד בטרם הועלו ונבחנו טענות הצדדים; השיח בישראל הוא מעין מלחמה, שמישהו חייב לנצח בה ושתישרף החברה. כך, למשל, כאשר מתרחש אונס, קודם כל בודקים מיהו האנס ובמי בחר כקורבן; ואם מתרחש רצח – הרי שהרוצח שייך למחנה השני. כך, היכולת לקיים פה חברה יהודית-ישראלית מאוחדת נעלמה.

לקראת סוף הנאום אמר הנשיא את הדברים הבאים: "ראוי שנזכור כי משילות פירושה לנווט את הספינה, ולא להבטיח שכל מלח על סיפונה הוא בדמותך ובצלמך שלך. מנהיגות במדינה דמוקרטית היא המלאכה של יצירת הסכמות, לא של הכנעות".

זהו לב העניין. קיומה של מדינת ישראל נשען על כך שכציבור ניצור גשרים והסכמות, ולא ננסה להכניע אחד את השני; שנשים את האינטרס הלאומי בראש סדר העדיפויות, ושזה מצידו יאזן את האינטרסים הפרטיים והפוליטיים הצרים. במקום לנסות לשסע אנשים אחד בשני, עלינו לבנות גשרים; אם במקום לנסות להכריע אחד את השני, ובמקום לענות 'אבל השמאל' או 'הימין' כתשובה לכל שאלה, ננסה להתייחס למשותף.

אני בר פלוגתא של ריבלין כמעט בכל נושא, אך אני חושב שיש מקום להקשיב לו בטרם חורצים את דינו. אני לא מאמין בלתת למילים שלו פרשנות כזו, שתאפשר למחנה שממנו אני בא לעשות הון פוליטי על חשבונו. צריך לזכור שריבלין אינו איש שמאל כלל – הוא איש ימין ליברל, קפיטליסט, איש ארץ-ישראל השלמה, איש הסיפוח והמדינה האחת. הוא אומר את אותם הדברים כבר שנים, לפחות מאז שהיה בן טיפוחיו של דוד לוי. יחד עם זאת, הוא מכיר במורכבות של הארץ ושל האנשים. הוא מבין שלא ייעשה טוב לעם באמצעות ניסיון להכריע האחד את השני. לא מדובר בדבר חדש, שהרי מחיר הניסיון להכריע האחד את השני צרוב בהיסטוריה היהודית; צרוב בפיח של חורבות ירושלים העתיקה, הנגלות לאלו שמבקרים בה.

האופציה הזאת לשיח אחר, שבו – כדברי הרצל, בשעה שהסביר כיצד תימדד הצלחת הציונות – אף אחד מהצדדים לא ייאלץ לעשות ויתורים ולהקריב קורבנות נפשיים, היא אופציה ריאלית; לא הכל חייב להישפט בעיניים של ה"מחנה"; לא הכל צריך להיות מוצדק בהתאם לאינטרס הרגעי. יש כאלו שמצליחים לעשות את זה. קחו למשל את ה-'אסיפה הישראלית' – http://asefa.org.il – יוזמה של תנועות הנוער לרגל ציון יום הירצחו של רבין. יוזמה שמקודמת על ידי הנוער העובד, בני עקיבא, בית"ר ומחנות העולים, אורתודוקסים ורפורמים, וגופים אחרים שהמחנה אליו הם משתייכים אינו ברור. היוזמה הפשוטה מנסה לקדם שיח ממשי, למשך ערב אחד, עם אנשים שאינם מהמחנה שלך; להתכנס ולדון בשאלה כיצד יכולה החברה להתקיים. יוזמה שאולי כוחה הגדול הוא בתמימותה, באמונתה שאפשר לחיות כאן ביחד, בשיח, מבלי להכריע את האחר ומבלי להידרש לנצח ולהיות 'צודק' תמיד. נראה שלא יזיק לנו ערב אחד כזה.


עמיר שוורץ

עמיר שורץ הוא חוקר ובעלים של חברת המידענות schwarz-info.com. היסטוריון ומחנך בהכשרתו, המרבה לעבוד עם צעירים יהודים מהתפוצה. כחוקר עמיר עוסק בעיקר בהפרטה והגירה.