‎קורא‫/‬ת‫:‬

נגד טיפולי המרה? אין בכם חמלה להומואים מהמגזר הדתי...

נגד טיפולי המרה? אין בכם חמלה להומואים מהמגזר הדתי, אתם משתמשים בהם כנשק פוליטי

,
עזבו את המילים המפחידות "טיפולי המרה". האם נוכל להסכים כי לכל ההומוסקסואלים שחשים מצוקה נפשית מגיע עזרה? גם לאלה, השם ישמור, שבהחלטה שקולה ורציונלית מעדיפים להישאר בארון על אף כל הקשיים שעשויים לנבוע מכך כדי לזכות ולקיים אורח חיים ראוי לדעתם? חוששני שהשיח בחברה החילונית על הומוסקסואליות חוטא בדוגמטיות ודו פרצופיות.  
image_printגרסא להדפסה

אתחיל ואומר שאין לי מושג מהם טיפולי המרה להומוסקסואלים או איך הם מתבצעים. כשאני שומע את המונח "טיפולי המרה" הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא סצנת הטיפול המפורסמת מהסרט מהתפוז המכני. בסרט, הגיבור אלכס דה-לארג' מתנדב לניסוי הנועד לרפא אותו מיצר האלימות, על מנת לזכות בשחרור מוקדם מהכלא בו הוא יושב בגין רצח אישה שהוא וחבריו פרצו לביתה. הגיבור נקשר לכיסא כשלראשו רתמה המחזיקה את עפעפיו פתוחים ותוך קבלת סמי הזיה נאלץ לצפות שוב ושוב בסרטונים גרוטסקיים המציגים אלימות ומין. במיוחד נצרב בזיכרוני הקטע בו כדי למנוע פגיעה בעיניו של אלכס, מטפטף המטפל לתוכן דמעות מלאכותיות. בתום הניסוי, אלכס מוכתר כהצלחה. בכל פעם שהוא נחשף לאירועי אלימות, או אפילו מדמיין אותם, הוא נאחז בתחושת בחילה משתקת. ללא יכולת זו להתמודד עם המציאות הלא נעימה לעיתים, חייו של אלכס נהרסים והוא הופך לשבר כלי.

מתוך "התפוז המכני".

אז בואו נעשה את הדבר הכי פשוט – נשים את טיפולי ההמרה בצד ונסכים שכולנו לא בעדם. אין בכוונתי לא לדון בהיתכנותם או בהשלכותיהם. אין עוררין כי החיים בחברה שמרנית/דתית טומנים בחובם הרבה יותר איסורים מאשר החיים בחברה ליברלית/חילונית. כולנו מודעים לעובדה שהיהדות מורכבת מסט כללים מדוקדק, המנהל את חיי המאמינים בכל המישורים, מהרגע שקמים בבוקר, עבור במתן צדקה, מה מותר לאכול, למי מותר ללחוץ יד, וכלה באופן הכניסה למיטה בערב. כללים אלו יכולים מחד להקל את החיים עבור אלה ההולכים בתלם ואף לחסוך מהם חלק ממצוקות הנפש מהן סובלים רבים מבני דור ה-Y בחברה החילונית, ומאידך עשויים להקשות מאד על אלה שמתקשים לקיימם. אין בכוונתי לחוות דעה על טיב האמונה או לשפוט מה "נכון" יותר – אורח חיים דתי או חילוני, אלא רק לנסח את קווי היסוד לעמדתי, שקיומה של חברה יהודית דתית בדומה לזו החרדית או הדתית-לאומית הוא לגיטימי בכל מדינה מתוקנת, ועל אחת כמה וכמה בישראל, מדינת היהודים.

מה שאני מעוניין לדבר עליו הוא הבחירה החופשית.

חיי האדם היו כרוכים מאז ומעולם במארג עבות של כללים וחוקים. מנגנון מפותח זה של מוסכמות חברתיות הוא, בין היתר, מה שאפשר ומאפשר למין האנושי לשתף פעולה בקנה מידה רחב ולהגיע להישגים חסרי תקדים. בחברה המודרנית, כללים אלו מורכבים מחוקים ותקנות רשמיים בחסות המדינה וכן מכללים ונוהגים חסרי מעמד חוקי פורמאלי, אך בעלי משמעות זהה, ולעיתים אף רבה יותר מהחוקים הרשמיים, ברמת המשפחה והקהילה. עמדתי היא שעמידה או אי עמידה בכללים ובחוקים הללו היא תמיד עניין של בחירה. אינני טוען שהבחירה היא פשוטה. במקרים רבים אנשים נאלצים, באשמתם או שלא באשמתם, לבחור בין חלופות רעות, שכל אחת טומנת בחובה סכנות או קשיים.

ישנם ברי מזל שלא נאלצים להתמודד בשגרה עם החלטות קשות, אך ישנם גם אנשים שנסיבות חייהם שונות וכל יום בשבילם הוא מאבק מייסר. אישה המרגישה לא מסופקת במערכת היחסים שלה ומפתחת רומן עם אהוב ליבה משכבר הימים, צריכה להחליט האם לעזוב את בעלה וילדיה. העזיבה טומנת בחובה את הסיכוי לחיים חדשים עם אהובה האמיתי, אך גם טומנת בחובה את ההשלכות הכספיות הקשות שבפירוק התא המשפחתי, את ההשלכות הנפשיות עבור הילדים, ואת ההשלכות החברתיות הנובעות מגירושין, על אחת כמה וכמה במקרה בו האישה היא זו הבוגדת, שלרוב נוטה לסבול יותר מההשלכות החברתיות מאשר גבר באותה סיטואציה. בנוסף, קיים גם הסיכוי שאותו רומן הוא רק פנטזיה לא מציאותית, ואם יתממש עשוי לסבול בדיוק מאותן הבעיות ממנה סובלת מערכת היחסים הנוכחית שלה. דוגמה נוספת: גבר, מפרנס עיקרי במשפחתו, הסובל מהתעמרות מהבוס שלו במקום העבודה וחולם להתפטר ולמצוא עבודה טובה יותר, בה יהיה מוערך. העזיבה תיתן לו את הסיפוק המיידי מהעימות הסופי מול הבוס המתעלל והעמדתו במקומו, אך המסע למציאת עבודה חדשה עלול להיות ארוך מאד ומשפחתו תלויה לחלוטין במשכורתו החודשית הלא גבוהה במיוחד. תשלומי המשכנתא כבר בפיגור, הילדים צריכים קייטנות לקיץ, וגם מההורים כבר לא נעים לבקש עזרה.

הדבר נכון גם עבור גבר המרגיש משיכה הומוסקסואלית ומתלבט לגבי זהותו המינית. בצד השחרור שבהשלמה עם "האני האמיתי" והיכולת לממש בגלוי את המשיכה החד מינית, לבחירה בחיים כהומוסקסואל יש השלכות אם נרצה בכך או לא, ללא קשר לשאלה האם זה "צודק" או לא. זו פשוט המציאות. הומוסקסואלים נמצאים בסכנה מוגברת להתעמרויות במסגרות החינוך ובצבא, הם נמצאים בסיכון גבוה יותר מהאוכלוסייה הכללית למחלות זיהומיות מסוימות[1] ולמספר סוגי סרטן[2], הסיכוי שלהם להקים משפחה קטן משמעותית גם אם תאושר פונדקאות בישראל, ועוד. כל זה נכון כמעט עבור כל הומוסקסואל בחברה החילונית הלא מושלמת שלנו, ועל אחת כמה וכמה עבור הומוסקסואל שבא מחברה שמרנית או דתית. עבור אדם כזה, יציאה מהארון עשויה לגרום לא רק לכל המוזכר לעיל אלא גם לנידוי חברתי ואף להתנכרות משפחתו.

כיצד ניתן לעזור לאדם כזה? נראה שבימינו, הפתרון הליברלי לבעיה הוא תמיד אחד. על פי העמדה הליברלית הרווחת, ללא היציאה מהארון ומימוש המאווים ההומוסקסואלים, נידון האדם לחיים שאינם חיים. כל ההשלכות הנגזרות מחיים כהומוסקסואל שהזכרתי לעיל, ובראשן הסכנה לנידוי קהילתי ומשפחתי, הינם כאין וכאפס לעומת הנזק הרגשי שיווצר לאותו אדם אם יעז לנסות לדכא את היצר החד מיני שלו וחלילה להעמיד פני סטרייט.

איני חולק על כך שהיצר המיני הוא יצר בסיסי וההתעלמות ממנו אינה קלה. בכל זאת גם אני הייתי נער מתבגר שטוף הורמונים. אולם, האם לא יתכן כי אדם יוכל ואף יעדיף לכבוש את היצר, ולו גם במחיר מאמץ עילאי, כדי להרוויח את כל הטוב שאמונתו גורסת שיש לקהילה שלו להציע? האם לא יתכן כי אדם יעדיף לבחור בזוגיות שאינה מבוססת על משיכה מינית אלא על רְעוּת עמוקה ושותפות דרך בכדי להיות מסוגל להקים משפחה משלו? אני שואל שאלה זו משום שאני גבר סטרייט, ובתור שכזה, אותה חברה חילונית מתקדמת בה אני חי ממסגרת את היצר שלי כדבר שראוי להדחיק במקרה הטוב או כגבריות רעילה במקרה הרע. בטח ובטח לא כמשהו שאמור להגדיר את אישיותי או לעצב את חיי. הרי אם מימוש יצר המין הוא כל כך חיוני לאדם, מדוע אנו מתעלמים לחלוטין ממצוקתם של גברים סטרייטים רבים אשר אינם מושכים ו/או הינם חסרי כישורים חברתיים, הנידונים לחיי התנזרות שלא מרצון? האם לא מגיע להם שוויון, או לפחות אמפתיה? ולמי שיטען כי אותו גבר הכובש את יצרו ההומוסקסואלי למעשה מוליך שולל את אשתו אענה כי כולנו יודעים כי תשוקת הנעורים הולכת ודועכת עם הזמן. בקרבנו חיים זוגות נשואים המקיימים יחסי מין מספר פעמים בודד בשנה! גם מערכות יחסים שמתחילות בתשוקה הרבה ביותר אינן חסינות מכך לעיתים. וכשהתשוקה דועכת, מה שנשאר באופן טבעי להחזיק את התא המשפחתי הן המחויבות, הרעות, שותפות הדרך, והערכים המשותפים. האם לא ניתן להעלות על הדעת כי כל אלה יספיקו לגבר ואישה לקיום משפחה גם ללא המשיכה המינית ההתחלתית שאופיה דועך מהר מאוד מאופי פראי לאופי אינטימי?

לסיכום, החיים האלה היו ועודם מלאים במאווים ופיתויים מכל עבר: הרצון לאכול מה שאנחנו רוצים ולא לחשוב על ההשלכות הבריאותיות, הרצון לזנוח את המחויבות ולרדוף אחרי חלומות, הרצון לנטוש את הזוגיות לטובת חיים הדוניסטים מלאי כיבושים מיניים והרפתקאות, הרצון להיות מסטול ושיכור כל היום כדי להשכיח את הצרות, הרצון לעשות רק מה שבא לנו ולא מה שאנחנו צריכים, כמו לתת זכות קדימה בכביש, לשלם מיסים, ללכת לצבא, ללכת לעבודה, לחנך את ילדינו, ולהיות נחמדים לאחינו בני האדם. ילד הוא כולו יצר, הוא אינו מסוגל לדחות סיפוקים ולהבין את משמעותם של מעשים, ומה מבדיל את הגבר מהילד אם לא היכולת לכבוש את היצר מתוך הבנה שבחיים לבחירות ולמעשים ישנן השלכות? לאור זאת, האם לא ייתכן כי גם להומוסקסואל קיימת אפשרות בחירה, אם ירצה בה, לכבוש את היצר? ואם כבר הסכמנו על כך (זו תקוותי לפחות) האם אין זה מן הראוי שלאותם הומוסקסואלים דתיים תהיה אוזן קשבת ומסגרת תומכת כדי לסייע להם בבחירה הלא פשוטה שלהם הנובעת מתוך סולם הערכים שלם עצמם? הרי בציבור החילוני יש הסכמה גורפת שהומוסקסואלים שיוצאים מהארון זקוקים לפעמים לתמיכה, אז מדוע לאותם אנשים כל כך קשה להבין שגם הומוסקסואלים שבוחרים להישאר בארון זקוקים אף הם לאותה תמיכה, ואולי אף ליותר?

חוששני שאותם "ליברלים" בעיני עצמם מבטלים כל כך מהר את האופציה הזו לא משום שהם מתנגדים ליחסה של החברה הדתית להומוסקסואלים, אלא משום שהם מתנגדים לחברה הדתית בכללותה, או לפחות לזו שהחליטה ברוב חוצפתה להפוך לכוח פוליטי משמעותי במדינת ישראל. אין ספק ששר החינוך, הרב רפי פרץ, יכל והיה צריך להתכונן טוב יותר לראיון, לחזות מבעוד מועד את השאלה הנפיצה ולהכין עבורה תשובה רהוטה וממלכתית. אולם, אין גם ספק כי הזעם הקדוש, הדרישה המיידית לפיטורין והודעות הגינוי האינסופיות מכל גורם פסבדו-חינוכי עם עמוד פייסבוק הם רק עוד הזדמנות לניגוח שנוא נפשם של אותם "ליברלים" – המגזר הדתי ובראשו הציונות הדתית (אותה מייצג שר החינוך). אותו מגזר ש"נדחף" לחייהם הפלורליסטיים השלווים עם הזהות הלאומית המיושנת שלו, ושהחליט ברוב חוצפתו לערער על קביעות האליטה הישנה ולהשתתף, ואף להוביל, עמדות בשיח הפוליטי בישראל. וכך, פעם נוספת מקריבים אותם "ליברלים" את החלשים והפגיעים ביותר בחברה הישראלית (חלילה לא את עצמם) על מזבח הטהרנות וזכויות האדם רק כדי לקצור רווח פוליטי. תופעה זו אינה חדשה, היא חוזרת על עצמה בחיבוק המסתננים הלא-חוקיים והתעלמות מסבל תושבי השכונות החלשים, בפמיניזם הסלקטיבי שמגבה אך ורק את אותן הנשים המשרתות את המטרה ומוחק את כל היתר, וגם עכשיו בשימוש הציני שעושים בהומוסקסואלים שנמצאים במצוקה אמיתית בשולי החברה הדתית אך מעוניינים, רחמנא ליצלן, להישאר חלק ממנה.


יואב מור

נולד וגדל בתל אביב, עובד בחברת השקעות פרטית, בוגר תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת Baruch College בניו יורק, בוגר המכללה למדינאות בירושלים מחזור י"א.