בחירת העורך

READING

ניצחון האירוויזיון: דינמיקה פוליטית-חברתית...

ניצחון האירוויזיון: דינמיקה פוליטית-חברתית

,
לאירוויזיון חוקים משלו והרבה פעמים הוא לא צפוי, אבל ניתן ללמוד דרכו על הרבה תהליכים חברתיים גלובליים ועל דינמיקה פוליטית מעניינת שמנתבת את התחרות ואת אותה הדינמיקה עצמה. נטע ניצחה באירוויזיון לא בגלל איכות ומקוריות השיר שאותו ביצעה, אלא בזכות המסר האוניברסלי שהועצם על ידי תפאורה ניגודית לאותו המסר: "אני לא בובה, וגם אם אתלבש כמו בובה, אני לא".

האירוויזיון היא תחרות מעניינת מאוד, ועם התחזיות המחמיאות, בעיקר של אתרי ההימורים, ההתרגשות ותשומת הלב שהאירוויזיון זכה לה השנה בישראל היו עוצמתיים יותר מבשנים רגילות. לאירוויזיון חוקים משלו, והרבה פעמים הוא לא צפוי, אבל ניתן ללמוד דרכו על הרבה תהליכים חברתיים גלובליים ועל דינמיקה פוליטית מעניינת שמנתבת את התחרות ואת אותה הדינמיקה עצמה. באירוויזיון לא תמיד השירים הם המשתנה החשוב ביותר, אלא נגיעה לתהליך חברתי-פוליטי רחב יותר, והתחברות אליו בצורה ברורה וחזקה.

ראשית, השמחה האדירה שהייתה בישראל עקב הזכייה של נטע נתפשה לי כמשהו חריג יחסית. ההרגשה שלי הייתה שהניצחון הזה מתוק יותר מבעבר מהסיבה הפשוטה, שהצלחנו לזכות בתחרות פופולאריות באירופה. כלומר זאת מעין הוכחה שאנחנו לא מבודדים כמו שחשבנו, ושלמרות החרמות, הפעילות האנטי-ישראלית הענפה בכל מקום שאליו מגיעים אתלטים ישראלים, למשל, וגל אנטישמיות שמרים את ראשו ביבשת אירופה – הצלחנו לנצח. לא סתם לנצח, אלא לזכות במקום הראשון מבחינת קולות הצופים. אותם אירופאים שיושבים בבית וצופים באירוויזיון הצביעו לנו, לישראל הקטנה והמבודדת, שאיש באירופה לא מבין אותה. כלומר אנחנו מתייחסים אל הבחירה בנטע כאל סוג של גושפנקה אשר קובעת שהאירופאי הממוצע לא שונא אותנו, ולא נרתע מלהצביע לנו, למרות הבידוד המדיני (אפשר להתווכח על נכונותה של קביעה זו, אבל זאת לא מטרת המאמר). כך, חגיגת הניצחון היא יותר כמו אנחת רווחה מאשר שאגת שמחה.

הרבה אנשים לא מבינים למה נטע ניצחה. למרות שהשיר הינו זוכה ראוי לתחרות זו ואיננו נופל מאף שיר שזכה בשנים האחרונות, הסיבה שהשיר זכה במקום הראשון היא לאו דווקא הכישורים המוזיקליים של נטע או רמת התחכום של השיר (בלי קשר לזה, אין בפופ הרבה תחכום…). כדי להבין טוב יותר למה נטע זכתה, אתחיל קודם בהסבר קצת אחר: למה אוקראינה זכתה לפני שנתיים. הבלאגן שהרוסים חוללו באי קרים והסיפוח הלא חוקי שלו, גרמו לאירופה ולמדינות חבר העמים לשעבר להרגיש שהדוב הרוסי קם משנת חורף ארוכה. יש פחד בקרב הרבה מדינות מזרח‾אירופיות שיבוא היום והן יתעוררו לבוקר שבו הצבא האדום לשעבר יצעד ברחובותיהן, והן לא יוכלו לעשות דבר בנידון. האוקראינים, שרוסיה פשוט חטפה להם את חצי האי קרים, שלחו נציגה ששרה על טראומת עבר של הכיבוש הסובייטי. הזמרת שרה שיר שההשראה לו הייתה סבתה רבתא של הזמרת. כששמעתי את השיר בשידור החי בפעם הראשונה הייתי בטוח שהוא לא יהיה קרוב לזכייה. אבל הוא זכה. זאת משום שהוא רכב על גל של רגשות יבשתיים שלמים, ועל החשש מכך שהרוסים יחזירו את היבשת להיסטוריה העקובה מדם שלה.

נטע, כמה שהיא גדולה, רכבה על גל מחאת ה-MeToo, אבל לא רק עליו – אלא גם על רובד עמוק ומסובך יותר של אותה מחאה. פמיניסטיות רבות טוענות, ובצדק, שגם אם הן מתלבשות חשוף אין זה נותן לגיטימציה להטריד אותן, ואין זו הזמנה לגעת להן בגוף, שהוא שלהן ושלהן בלבד. הרעיון של בעלוּת על הגוף אצל נטע מתבטא, מעבר לכך שהיא אישה, גם בעובדה שהיא אישה עם עודף משקל. אימא שלי, בילדותי, הייתה אישה גדולת ממדים. אני זוכר שבצילומים משפחתיים היא תמיד רצתה ש"נסתיר" אותה ושהיא תעמוד מאחורינו, כדי שהיא תראה "קטנה" יותר בתמונות. בגלל הליך רפואי לא פשוט היא נאלצה להשיל 20 קילוגרמים ממשקלה לפני ניתוח קשה בבטן. אחרי הניתוח היא לא יכלה לאכול תקופה מאוד ארוכה, ונאלצה לעשות דיאטה שהגבילה אותה מבחינת המזון שיכולה הייתה לאכול. לאחר ההחלמה היא ניצלה את האינרציה מההליך הרפואי והמשיכה לרדת ולהשיל מהמשקל שלה. אני זוכר שיום אחד היא אמרה לי שאנשים הרבה יותר אדיבים כלפיה עכשיו, כשהיא רזה, מאשר כשהייתה שמנה. היא אמרה שאנשים מחייכים אליה יותר, שיש להם יותר סבלנות כלפיה ושהיא זוכה למענה טוב יותר כאשר היא מתלוננת על דבר מה או מעלה בעיה בפני נותני שירות.

על פניו, אין שום סיבה שהיחס שאימא שלי זכתה וזוכה לו יהיה שונה כאשר המשקל שלה שונה. אבל זה קורה. זה לא אמור לקרות, אבל זה קורה. נטע לא אמרה רק 'אני אישה ואתם הגברים לא תשלטו לי בחיים ולא תתייחסו אלי כמו אל צעצוע', היא אמרה עוד: 'זה גם לא עניינכם המשקל שלי, כי זה הגוף שלי. אין לכם זכות להגיד לי מה נכון בשבילי ומה לא, וגם אם אני עושה טעויות, זאת החלטה שלי ורק שלי, אתם תכבדו את זה ותשתקו בבקשה'. זהו מסר מאוד חזק שכל אחד יכול להתחבר אליו. כל אחד יכול למצוא אצלו דברים דומים ומייד להתחבר לרעיון, לשיר ולתצוגה. לכן השיר זכה לפופולאריות ולמקום הראשון בבחירת הצופים, כי הוא העביר מסר אוניברסאלי שחוצה גבולות, תרבויות ומדינות.

לגבי התצוגה, המוטיבים היפניים (קימונו והחתולים ברקע, שנקראים "Maneki Neko"), אינם ניכוס תרבותי ואינם קשורים בהכרח לתרבות היפנית. כנראה, משום מה, מי שהחליט על התפאורה והלבוש החליט שזו הדרך הטובה ביותר להעביר את המסר. לא רק שאני לא בובה – גם אם אתלבש כמו בובה, אין זה אומר שאני בובה. זה מתחבר לטענה המוצדקת מאוד של נשים, שגם אם הן לבושות חשוף אין זה מקנה לגברים זכות או מזמין אותם להטריד אותן. הדיסוננס בין הלבוש לאמירה יצר מסר חזק מאוד שקשה להתעלם ממנו.

גם הרעיון של קריאת התרנגול בא לתת שני מסרים, אחד ברור יותר והשני דורש קצת תשומת לב. הראשון, כמובן קשור לרעיון שבאנגלית תרנגול (Chicken) מעביר מסר של פחדנות. כלומר גברים פחדנים. אבל גברים לא סתם פוחדים – הם פוחדים מאישה חזקה, וכאן נכנס המסר השני, שמעיד על ביטחון עצמי גבוה. מי ששומע את השיר פעם ראשונה, והדבר הראשון שהוא שומע הם קולות מוזרים וקרקור תרנגולת, יחשוב לעצמו שנטע עושה מעצמה צחוק. אבל, מהר מאוד מבינים שנטע רצינית וזמרת טובה, מלאת ביטחון עצמי. כלומר ההשתטות של נטע באה ממקום של ביטחון עצמי, כי מי שיכול לעשות מעצמו צחוק הם אותם אנשים חזקים שיש להם דימוי חיובי לגבי עצמם. לכן נטע אומרת: "אני עושה מעצמי צחוק, אבל רק כי אני בוחרת וכי אני יכולה, כי אני אישה חזקה ומדהימה, ואתם, הגברים, מפחדים מנשים כמוני".

כשמסתכלים אחורה על 20 השנים האחרונות באירוויזיון, אפשר היה לראות איך בכל שנה ניסינו לחקות את המנצח של השנה הקודמת. הפעם הוקדשה מחשבה אקטיבית חדה ועמוקה, ונעשתה חשיבה עם חזון, ולכן ניצחנו. השילוב של ניגודים שמחזקים את המסר האוניברסלי שכל אחד יכול להתחבר אליו, לצד שיר קליט עם מוטיבים מזרח-תיכוניים ומוטיבים של פופ מערבי ולצד הופעה מעוררת השראה, עשה את העבודה. העיקר הוא, כמובן, המסר והעוצמה שכל אחד יכול לקחת מנטע. הפרס ממתיק את כל הסיפור, אבל הוא בהחלט לא העיקר. לדעתי הניסיון לעשות פוליטיזציה של הניצחון הוא חטא, כי הוא יטשטש את המסר שנטע מנסה להעביר.


גדי גרשוני

סטודנט לתואר שני באוניברסיטת נאגויה ביפן. מתמחה ביחסים בין-לאומיים, בנושאי תרבות ושפה, ובשפה היפנית ובתרבות היפנית בעיקר. עוסק בחקר הפער בין פרקטיקה ותיאוריה, ובחיבור של תרבות שפה וטכנולוגיה.