בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

סאגת ההקלטות: האם, הבן האמצעי והאח הגדול...

סאגת ההקלטות: האם, הבן האמצעי והאח הגדול

,
ההקלטות של בני משפחת נתניהו, שפורסמו בתקשורת במהלך השבועות האחרונים, עוררו הד ציבורי רחב למדי. הסיבה לכך היא שההקלטות מהוות רכילות פוליטית עסיסית קלאסית, הכוללת כסף, מין, פסיכוזה והתנהלות שאינה הולמת, כנראה, את מי שאמורה להיות המשפחה החזקה במדינה. יחד עם זאת, הצצה קצרה בספרו המכונן של ג'ורג' אורוול, "1984", מבהילה יותר מאשר ההקלטות עצמן. האם בעצם אנו מהללים את תהליך הפיכתנו לאח הגדול של עצמנו?

סאגת ההקלטות של בני משפחת נתניהו נפתחה בהקלטת יאיר נתניהו, אשר עוררה את ההדים שלהם ציפו מפרסמיה. חלק לא מבוטל מהציבור חיכה בפינה על מנת להפיל את הילד שכולם אוהבים לשנוא, ולחשוף אותו בנקודת שפל נמוכה יותר מאשר זו שעוררה תקרית הצואה של הכלבה קאיה. ואכן, יאיר נתניהו הוקלט בזמן הנכון ובמקום הנכון: הוא היה שיכור – מאלכוהול או מכוח; ולא רק שהוא השפיל את החשפניות בכך שקרא להן זונות, אלא שהוא גם "מכר" את זוגתו לשעבר כמו אחרון הסרסורים; הוא התפאר בקשריו של אביו עם קובי מימון, ואף רמז לאיזו עסקה לא כשרה, עיוות מוסרי ואף שוחד.

בדומה להקלטתו של יאיר נתניהו, גם פרסום ההקלטה חסרת התוכן של שרה נתניהו הייתה כממתק לחך ציבור המבקרים של ראש הממשלה. אולם בניגוד לפרסום הקלטתו של יאיר, שחלקים בציבור הצליחו להצדיקו בטענה שהוא מהווה אישוש לכך שראש הממשלה מושחת – ההצדקה לפרסום הקלטתה של שרה נתניהו עודנה שנויה במחלוקת.

אלו המצדדים בפרסום מסבירים כי גילויים בנוגע למשפחת נתניהו חושפים בפני הציבור את "סביבת העבודה" של ראש הממשלה, ומציגים אותה כלא-נורמלית; הבן מכור לאלכוהול ולנשים, והרעייה חסרת פרופורציה ופסיכוטית. כיצד, אם כן, יכול ראש הממשלה להתנהל בשיקול דעת ובאחריות בסביבה שכזו?

טיעון מוצלח מעט יותר מזה מוצג על ידי אלו הטוענים כי נתניהו עצמו מנסה לקדם פוליטית את משפחתו, ולפיכך טבעי ואף ראוי שכלבי השמירה של הדמוקרטיה יתעסקו בחיי המשפחה. למרות שיש ממש בטענה לפיה נתניהו מנצל את עוצמתו הפוליטית לשם הפיכת בנו ליורש העצר, את שרה אשתו לגברת הראשונה ואת משפחת נתניהו כולה למשפחת המלוכה של ישראל – עדיין, ראוי לשאול האם חיטוט מתמיד בחיי המעורבים בפוליטיקה, ובעיקר בחיי אלו שאינם נבחרי ציבור, הוא אקט אתי, מוסרי ודמוקרטי? וכן, האם מדובר באקט שהוא רלוונטי לא רק למציאות הפוליטית הנוכחית, שבה נתניהו הוא ראש הממשלה, אלא לכלל ההתנהלות החברתית והתקשורתית של החברה המודרנית רווית טכנולוגיות המעקב הזמינות?

נבואות ג'ורג' אורוול

אחת הסיבות המרכזיות להצלחתו הפנומנלית של הספר "1984" מאת ג'ורג' אורוול– העוסק בחברה הנשלטת על ידי המפלגה הסוציאליסטית בראשות "האח הגדול" – היא העל-זמניות שלו. מצד אחד, נראה כי הספר מצליח לחשוף בדיוק ציורי רב את הסכנות ואת הזוועות הפוליטיות והחברתיות הטמונות במשטרים טוטליטריים רצחניים השייכים לעבר; כאשר הכוונה היא בעיקר למשטר הסטליניסטי, שהתקיים בברית המועצות במשך כמעט שלושה עשורים. מצד שני, נראה כי הספר לא דן רק בהקשר של טוטליטריזם פוליטי, אלא בחופש המחשבה כשלעצמו, ובזוועת המעקב האין-סופי אחר הפרט. את איום המעקב אנו מרגישים בהווה – במעבר לתעודות הזהות הביומטריות, בידיים הקלות על הדק השיימינג, ואף ביום-יום האישי, בו אנשים רבים מצולמים ומתועדים בסיטואציות ובמצבים, שאותם ודאי לא ירצו לפרסם בפומבי.

בשילוב תפיסת העבר יחד עם הרלוונטיות של איום המעקב בהווה, אחת ההברקות הספרותיות הגדולות של אורוול היא האימה שחווים רבים מהקוראים לנוכח הסכנה הטמונה בעתיד: כוח מעקב רב-עוצמה, אשר ינטרל כל תנועה, תחושה או מחשבה עצמאית של הפרט; האדם יתנהל בהתאם לציווים סמכותניים או חברתיים, ובשלב מסוים לא רק שלא יצליח להביא לידי ביטוי את האוטונומיה שלו, אלא גם יאבד אותה לחלוטין.

ובכל זאת, נראה כי הדמוקרטיה ניצחה. אט-אט המשטרים הסוציאליסטיים, אלו שנחשבו נאורים, התגלו כמפלצות רצחניות – בדמות ברית המועצות של סטלין או צפון קוריאה, למשל. אופנת הסוציאליזם, שמשלה בכיפה האירופית, החלה לדעוך, וטוטליטריזם קולקטיביסטי נראה כסכנה שתוקפה פג.

אולם, את סכנת הטוטליטריזם החד-מפלגתי החליפה קטסטרופה אופציונאלית חדשה: המעקב הטכנולוגי המושלם. למעשה, מדובר במנגנון הרס עצמי, אשר מזכיר במידה רבה את פרדוקס הציוויליזציה המתפתחת: ציוויליזציה מתפתחת עד אשר הנשק שאותו היא מייצרת הורס אותה. באותו האופן, הטכנולוגיה של ימינו החלה לאיים באופן משמעותי על צנעת הפרט: המצלמה זמינה, ההקלטה נוחה והכפתור מוכן לפעולה בהינף אצבע; הטכנולוגיה, שאמורה הייתה להקל על חיינו, מאיימת כעת על האוטונומיה של המשתמשים בה.

לא מדובר רק במעקב חסר הפרופורציות והבלתי מורגש של ענקיות הטכנולוגיה, כמו גוגל או פייסבוק, אלא בדמות האח הגדול שכל אחד ואחד מאיתנו מגלם, בכך שמהלל את נוחות המעקב. ובכן, הסכנה שהציג ג'ורג' אורוול שינתה את פניה: לא מדובר בשליטה אמורפית, ולא מדובר באויב ממשי; קלות הלחיצה על הכפתור גרמה לכולנו להיות האח הגדול של עצמנו.

פוטנציאל חברת האח הגדול

כיצד, אם כן, ג'ורג' אורוול, פרטיות ומעקב קשורים להקלטות משפחת נתניהו?
להקלטת בני משפחת נתניהו, ברגעי השפל של חייהם הפרטיים, יש כמה מטרות ברורות: ערעור הלגיטימציה של שלטון נתניהו, באמצעות טיפוח תדמית לא מוסרית ואף מגוחכת של משפחתו; מציאת רכילות פוליטית עסיסית; וניסיון דמוקרטי, לכאורה, למסור מידע לציבור ולבקר את השלטון.

אולם, האם זה מוצדק להקליט אדם ולפרסם את תוכן ההקלטה לתקשורת בלא ידיעתו, כאשר מדובר באדם שאיננו נבחר ציבור ואיננו עבריין? האם זה נכון להתחמק מאחריות על הנזקים העתידיים של קלות המעקב? נראה כי המעקב אחר נתניהו הבן הוא נוח מבחינה ציבורית; הוא הלך למועדון חשפנות, לעג לנשים באופן ישיר ולכספי הציבור באופן עקיף, ואף העלה צחנת שוחד. יחד עם זאת, האם יש לפרט או לציבור את הזכות לחטט בחייו? האם לציבור מותר לדעת הכל, להיות האח הגדול המושלם, באצטלה אסתטית של "זכות הציבור לדעת"?

להקלטת יאיר נתניהו אין תוקף פלילי, משום שבסך הכל מדובר בילד מפונק, רווי באלכוהול ובתחושת עליונות, שחושב שאבא שלו הוא החזק מכולם; ולהקלטת שרה נתניהו אין תוקף פוליטי, משום שלמרות הטענה כי "סביבת העבודה" משפיעה על תפקוד ראש הממשלה, הרי שלכל אדם, בכל תפקיד ובכל זמן יש סביבת עבודה. חיטוט בחיי משפחתו של ממלא תפקיד, גם אם מדובר בממלא תפקיד ציבורי, הוא הפרה ברורה של האמונה במנגנוניה של הדמוקרטיה – ביכולתם של מוסדות החוק והשלטון לטפל בפשיעה ובאי-אחריות, ובאינטליגנציה של העם לקיים חברה אזרחית ושלטון דמוקרטי ראוי, מקצועי ומוסרי, בהיעדר ההכרח לחדור לחייהם של נבחרי הציבור.

הציבור אוהב את העסיסיות הנוטפת ממשפחת נתניהו, ואת חשדות השוחד הנובעים ממנה, עד שהוא שוכח כי שלטון נתניהו הוא אפיזודה חולפת, ככל שלטון במשטר דמוקרטי. אולם הסכנות לדמוקרטיה נשארות. על הציבור להילחם בכל מאודו כנגד האמירות המסוכנות של נתניהו האב בנוגע לדמוקרטיה; כנגד הניסיון הלא-דמוקרטי שלו להעניק הון פוליטי לבנו; וכנגד כל הפרה של אמון הציבור או פרשיות שוחד. אולם עליו לעשות זאת תחת ביקורת עצמית, יחד עם אחריות אישית וציבורית, תוך הענקת אמון וסמכויות לכוחות האכיפה והחוק.

הקלטה של אנשים פרטיים, אשר לא ביצעו מעשה פלילי, אינה אתית; היא גם איננה דמוקרטית, משום שהיא מפרה זכויות רבות, כגון הזכות לפרטיות, ומבטאת אי-אמון במוסדות הדמוקרטיה ובשלטון החוק. פרשת הקלטות משפחת נתניהו היא רק סימפטום: ישנם גורמים המנסים להתמודד עם חולי באמצעות תרופה מזיקה, הפוגעת באלו הצורכים אותה. בסופו של דבר, צילום, הקלטה ותיעוד יהפכו לא לאמצעים עבור מניעת פשיעה, אלא לאמצעים יום-יומיים – כלים עבור ההמונים בשביל לבדוק, לגשש, לברר ולחשוף אפשרויות חדשות.

אין ספק שישנה חשיבות עליונה לכך שבשלדים המצויים בארונותיהם של הפוליטיקאים, לא ייעשה שימוש כדי להתנגד לאינטרסים של הציבור או כדי למעול באמונו. אולם בכל זאת, יש לפתוח את הארונות הללו בזהירות, בשקילות ומתוך הבנה לפיה איננו זקוקים לטיראן טכנולוגי, וכי איננו מוכנים להמליך על עצמנו מלך בדמות האח הגדול.


דריה שלייפר

סטודנטית לתואר ראשון במדע המדינה ובספרות. כותבת על פילוסופיה פוליטית, התנהגות פוליטית ומוסר ציבורי.