בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

סאגת ערוץ 20: זו הרגולציה, טמבל...

סאגת ערוץ 20: זו הרגולציה, טמבל

,
לקברניטי הערוץ נמאס מההתנהלות של מועצת הכבלים והלוויין; הצעת חוק חדשה עשויה לפתור את המשבר.

בימים האחרונים הודיעו מנהלי ערוץ 20 למועצת הכבלים והלוויין כי הם מעוניינים להחזיר את הרישיון שקיבלו, מה שעורר הדים ברשתות החברתיות ובחוגי הימין. לטענת מנהלי הערוץ, המועצה מתנהלת כלפיהם בעוינות מזה זמן רב; כך, למשל, נטען כי היא מטילה קנסות על הערוץ, מגבילה את התכנים שהוא מפרסם, אוסרת עליו לשדר חדשות – או לכל הפחות אינה עושה דבר כדי לאפשר לו לעשות כן – ופסלה את זכייתו במכרז להפעלת ערוץ הכנסת. האם מנהלי ערוץ 20 צודקים בטענותיהם בדבר התנכלות מצד המועצה, או שמא עליהם להאשים רק את עצמם?

היסטוריה על קצת המזלג

בסוף שנות ה-90 קיבל משרד התקשורת החלטה בדבר הקמת חמישה ערוצים ייעודיים. על פי התוכנית, המימון של הערוצים הללו אמור היה להתבסס על הכנסות מפרסום, ומטרתם הייתה לפנות לקהלים מסוימים באוכלוסייה: ערוץ מורשת שמכוון לקהלים המסורתיים והדתיים; ערוץ לציבור דובר הרוסית; ערוץ למוסיקה ים-תיכונית; ערוץ בערבית; וערוץ שישמש כפלטפורמה חדשותית בלבד. ההחלטה נבעה, בין היתר, בעקבות מסקנות דו"ח ועדת פלד משנת 1997, שעסקה בשינויים שיש לבצע בהסדרת שוק התקשורת בישראל ולהרחבת התחרות בו. באוגוסט של אותה השנה אימצה הממשלה את מסקנות הוועדה, והנושא עבר לטיפול ועדת הכלכלה של הכנסת ושל משרד התקשורת. שני הגופים הללו קבעו כי חמשת הערוצים ישודרו על ידי בעלי זיכיון לשידורי כבלים – לימים חברת HOT; ובאמצעות בעלי הרישיון לשידורי הלוויין – לימים חברת YES. כלומר, הפיקוח על הערוצים אמור היה להיות באחריות המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין.

אולם, הליך המכרז נוהל בצורה לקויה למדי. כך, למשל, במקרה של הערוץ הערבי היה צורך בשלושה מכרזים עד שהערוץ עלה לאוויר, ואילו ערוץ החדשות כלל לא עלה. בנוסף, בזמן שהערוץ הרוסי עלה לאוויר כבר בנובמבר 2002, וערוץ המוסיקה ביולי 2003, עלו הערוץ הערבי וערוץ מורשת רק בשנים 2012 ו-2014 בהתאמה.

ערוץ 20, שהחל לשדר ביוני 2014, לא נמנע כבר בתחילת דרכו מלעסוק בענייני אקטואליה, לצד תכנים הנוגעים למורשת ישראל. מנהלי ערוץ 20 טענו, ובצדק, כי מיד עם זכייתו במכרז הוכנסו על ידי המועצה שינויים מהותיים ברישיון הערוץ באופן חד-צדדי: בנספח ג' לרישיון הוספו לאחר המכרז המילים "אך ורק שידורי מורשת" – שלא הופיעו בטיוטת הרישיון שנכללה במכרז, ואינן מופיעות בחוק המסמיך – וההגדרה למילה "מורשת" צומצמה משמעותית ביחס להגדרה שהופיעה בטיוטת הרישיון שנכללה במכרז. בעקבות השינויים הדרסטיים הללו, שהפכו את שידורי הערוץ לבלתי-אפשריים, קבעה המועצה שוב ושוב כי הערוץ מפר את רישיונו, והטילה עליו קנסות בסך מאות-אלפי שקלים. בקשתו של הערוץ לתקן את הטעות שנעשתה ברישיונו נענתה חלקית, וזאת לאחר שהמועצה החליטה לאפשר לו להציג תכנים שאינם בגדר מורשת, בהיקף של 25%.

ראוי להדגיש כי ערוץ 20 הפר גם את תנאי הרישיון שלאחר החלטת המועצה, וחרג מעבר ל-25% שנקבעו, דבר שגרר את המשך הקנסות וביקורת מצד המועצה. מעבר לכך, עד לדצמבר 2016, נאסר על ערוץ 20 לשדר חדשות, ובכל זאת הערוץ שידר מבזקי חדשות ונקנס על כך; כמו כן, שידר את עצרת הימין לפני בחירות 2015 ונקנס גם על כך. בדצמבר 2016 אושרה הבקשה של הערוץ לקבלת היתר לשידור חדשות, אולם חברות החדשות של הערוצים המסחריים המתחרים – חברת החדשות (חדשות 2 לשעבר) ו-RGE  (ערוץ 10) – עתרו לבג"ץ כנגד מתן ההיתר, ובימים האחרונים טוענים במועצת הכבלים והלוויין כי אין באפשרותם להתגונן בפני עתירה שכזו.

מה הבעיה ומה הפתרון?

לדעתי, אין דרך להתחמק מכך שערוץ 20, באופן עקבי, אכן לא מקיים את תנאי הרישיון שלו. בעת המכרז, מנהלי הערוץ ידעו שמותר להם לעסוק בעיקר בענייני מורשת, ידעו מה הם תנאי הרישיון שקיבלו, ועל כן ידעו גם שהם מפרים את התנאים. אך האמת היא שכל הערוצים המסחריים בישראל מפרים בצורה זו או אחרת את תנאי הרישיון או הזיכיון שלהם; והרי איך אפשר שלא? הרגולציה של מועצת הכבלים והלוויין מצד אחד, ושל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו מן הצד השני, היא הדוקה במיוחד, "חונקת", ונוגעת לכל עניין – מהפרסומות, דרך מהדורות החדשות ועד לשאר התכנים המשודרים.

נשאלת השאלה האם ישנה הצדקה מוסרית להפיכת הערוצים הללו לפרטיים? אני סבור שלא. האם המודל של מועצות מפקחות שמנהלות את ערוצי הטלוויזיה בישראל הוא מודל אנכרוניסטי, לא אפקטיבי, שמאבד מהרלוונטיות שלו לנוכח התפתחות המדיה בשנים האחרונות, צריך לעבור מן העולם? אני סבור שכן. לטעמי, אין זה מעניינם של הרגולטורים לקבוע מדיניות שידור של ערוצים; הם אינם יודעים טוב יותר מבעלי ועורכי הערוצים כיצד הדברים צריכים להתנהל. בסופו של יום, בשוק כמו בשוק – גם תחום המדיה פועל על בסיס תמריצים. הערוצים המסחריים מחפשים רייטינג, והם יעשו מה שימצאו לנכון כדי להשיגו בשיעורים הגבוהים ביותר. הטענות על כך שרדיפה אחר הרייטינג מרדדת את התוכן בכדי שיפנה למכנה המשותף הנמוך ביותר, הן כנראה נכונות, אך אין זה מעניינם של רגולטורים לקבוע מה הוא התוכן הראוי. כפי שאומר ראש הממשלה בנימין נתניהו – "ישלוט העם בשלט". ובכן, אין זה פלא שכיום, כאשר מושג החופש מקבל משמעויות אורווליאניות, דווקא הרעיון של ביטול הגופים המפקחים, ביטול הרגולציה ופתיחת שוק התקשורת באופן מוחלט או כמעט מוחלט, זוכה להתנגדויות מצד אבירי הדמוקרטיה וחופש הביטוי; אותם האבירים שמגישים את העתירה נגד שידור חדשות בערוץ 20. אין לי ספק שוולטיר מתהפך בקברו.

אם נחזור ונתמקד בערוץ 20, אני מאמין שהבעיה הספציפית במקרה שלו היא הגדרתו כערוץ ייעודי. לתפיסתי, מה שהיה רעיון חביב בסוף שנות ה-90, אינו רלוונטי כיום בסוף שנת 2017. אם ערוץ 20 יישאר רק במתכונת של "ערוץ מורשת" אין לו שום סיכוי לשרוד מבחינה מסחרית לאורך זמן, גם אם מועצת הכבלים והלוויין תחדל מלרדוף אחריו. לכן, הפתרון הוא לאפשר לערוץ להתנהל בצורה חופשית יותר, הן מבחינת פרסומות והן מבחינת התוכן. חברת הכנסת שרן השכל מהליכוד, בשיתוף פעולה עם קבוצת הליברלים בליכוד והאגודה לזכות הציבור לדעת, הגישה הצעת חוק ראשונה בדרך לפתרון עליו אני מדבר.

הצעת החוק, אשר נסמכת על דו"ח ועדת פילבר – שבחנה את נושא הסדרת שוק השידורים בישראל – משליכה, למעשה, על הערוצים הייעודיים את הקריטריונים של היקף הפרסום בערוצים המסחריים ה"רגילים". בכך, למעשה, יוכל ערוץ 20 להגדיל את הכנסותיו מפרסום, ולהתחרות בערוצים האחרים בצורה ראויה יותר. זהו צעד קטן, לכאורה, אך חשוב ביותר מבחינה פרקטית. הצעת החוק עברה במליאת הכנסת בקריאה טרומית, בתמיכתו של שר התקשורת, איוב קרא, שהדגיש לא פעם את תפיסותיו הליברליות בנושא שוק התקשורת בישראל; אולם דווקא בנושא חשוב זה, השר מתמהמה בקידום ההצעה של השכל, ובינתיים נראה כי ערוץ 20 כבר מאבד תקווה.

המבחן הגדול של הימין בישראל

בעיניי, הסאגה של ערוץ 20 מהווה נקודת מבחן לימין בישראל. ציבור ימין ונבחריו מתלוננים רבות על "התקשורת השמאלנית"; ועל ההטיה הקיימת בכלי תקשורת מרכזיים בישראל, אשר קובעים את סדר היום בהתאם לתפיסת עולמם – תפיסה שלכאורה אינה מייצגת כלל את עמדותיו של רוב הציבור במדינה. בדיוק בשל כך, זוהי חובה מוסרית וערכית לצאת למלחמה ברגולציה הקיימת בשוק התקשורת הישראלי. רק בכוחו של שוק חופשי אמיתי, בו כל אחד יוכל להביע את דעותיו, יהיו אשר יהיו, לתת ביטוי מקסימאלי לקהלים השונים במדינת ישראל. מכל מקום, הערוץ ימשיך לשדר תכני מורשת, משום שזה מה שהקהל שלו רוצה; וגם אם הערוץ אכן הפך ל"שופרו של נתניהו", כפי שטוענים משמאל, אין בכך שום דבר פסול. הפילוסוף האנגלי בן המאה ה-19, ג'ון סטיוארט מיל, כתב את הדברים הבאים בספרו, "על החירות": "אילו היו כל בני-אדם מחזיקים בדעה אחת, ורק אחד היה מחזיק בדעה המתנגדת, גם אז לא היו הללו רשאים להשתיקו, כשם שלא היה אותו אחד רשאי להשתיק את שאר בני-האדם אילו היה הדבר ביכולתו". הבסיס של חופש הביטוי הוא שאין לאפשר השתקה של דעות, יהיו אשר יהיו, ולכן אי-אפשר להגביל את חופש הפעולה של גופי תקשורת אשר מבטאים את רחשי הציבור. על כן, אני קורא לכם: הילחמו נגד הרגולציה הקיימת בשוק התקשורת הישראלי – אמרו כן לשוק חופשי, כן למגוון של דעות.


קרדיט תצלום:
Flickr
שתף:
 
  • ניקולאי טלייסניק

    סטודנט לפילוסופיה והיסטוריה, חבר בתנועה הליברלית החדשה ובסטודנטים למען חירות (SFL), כותב בענייני פוליטיקה, יחסים בינלאומיים ותרבות במזרח אסיה.