בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

סוגיית יאיר נתניהו ראויה למחוזות השיימינג, אך לא ל...

סוגיית יאיר נתניהו ראויה למחוזות השיימינג, אך לא למשפט המחוזי

,
דבריו של יאיר נתניהו נשפטו בחומרה בזירה הציבורית, כפי הראוי בחברה מתוקנת, אך מיתוגם כעבירה פלילית פוגעת במאבק החשוב למניעת הטרדות המיניות.

ד"ר אורית קמיר, מנסחת החוק למניעת הטרדות מיניות, קוראת להעמיד לדין את יאיר נתניהו בעוון הטרדה מינית, שדינה הוא עד שנתיים מאסר.

דבריו המוקלטים של נתניהו הבן מעידים על פגם מוסרי; דברים אלה נשפטו לחומרה בזירה הציבורית, והם ראויים לכל גינוי שספגו מכל קצוות הקשת הפוליטית. עם זאת, העמדתו של יאיר נתניהו לדין בגינם, היא טעות הנובעת מבלבול בין המושגים "מוסר חברתי" ו"עבירה פלילית", ומהווה פגיעה בשניהם. ובכן, בשום צורה דבריו אינם נכנסים תחת ההגדרה המשפטית הקיימת של הטרדה מינית, ולא כדאי שיכנסו בעתיד.

נוסח החוק, שקמיר בעצמה כתבה, ברור מאוד: הטרדה תוגדר כעבירה, רק כאשר היא מתבצעת בנוכחות האדם המוטרד. קמיר, כמובן, מודעת לכך, והפתרון שלה ל"בעיה" שנוצרה הוא פשוט למדי – יש לשנות את הפרשנות של החוק. קמיר בוחרת במודע להרחיב את הגדרותיה של עבירת ההטרדה המינית. לפי הפרשנות החדשה, אותה היא מחילה כבר על מקרה נתניהו הבן, גם אמירה הנאמרת בבדיחות לחברים – ללא כל כוונה לפגוע, ובלי שישנו אדם שנפגע – ראויה להישפט במלוא החומרה בבית המשפט. קמיר, למעשה, כמעט מרוקנת מתוכן כל משמעות ללשון החוק. במצב זה, החוק רחב מאוד וכולל אינספור מקרים. הרחבה זו הופכת את החוק לאבסורד שבנוסף גם לא ניתן לאכוף. משכך, החוק החשוב למניעת הטרדות מיניות הופך לחסר משמעות. קריאתה של קמיר מכשילה למעשה את המאבק החשוב למניעת הטרדות מיניות.

קמיר טענה כי יש להעמיד לדין את נתניהו, משום שביזה והשפיל אישה בשל נשיותה. כדי להוכיח את טענתה, הציגה קמיר את התלוצצותו של יאיר נתניהו עם חבריו; נתניהו, על פי ההקלטה, אמר להם שהוא "יסדר להם" אישה שהייתה בקשרים עימו, בתמורה לחוב כספי שהוא חב להם. לדבריה של קמיר, האמירה הזו מתייחסת לנשים כאל סחורה, ובכך משפילה אותן על רקע מיניותן. אולם, באותו הערב לא הייתה השפלה של אף אחד למעט הדוברים בעצמם, וסביר להניח שגם לא הייתה מיניות, אלא רק כוח מדומה.

קמיר מניחה כי נתניהו דיבר ברצינות על כך שהוא יכול "לסדר להם [לחבריו] אותה", כלומר לגרום לה לשכב איתם. ובכן, הנחה זו מופרכת כאשר שומעים את השיחה במלואה. לאורך כל השיחה נתניהו התרברב ביכולות שאין לו; הוא התרברב על כך שאביו דאג כספית לאביו של מימון, ושהוא קיבל מספר מהחשפנית. ברור שבשיח השיכורים העלוב הזה הוא לא דיבר ברצינות, אך אפילו אם היה פיכח, אין סיבה להאמין שיש לו כוונה או יכולת "לסדר להם אותה". ואם בנושא הטרדות מיניות עסקינן, קשה שלא להזכיר כי בעקבות רינונים בנוגע לנטייתו המינית של נתניהו, הוא העיד על עצמו כי הוא "סטרייט מאוד".

לקמיר זכויות רבות בקידום המלחמה בהטרדות מיניות; היא זו שכתבה את החוק למניעת הטרדות, ואף ליוותה את העברתו בכנסת. אולם, דווקא בשל כך דבריה פוגעים במאבק חשוב זה. אפילו בעולם בו שופטים את הדברים של נתניהו ברצינות תהומית – ולא כדאי להתייחס ברצינות לשיחות של צעירים, השיכורים מהכוח של הוריהם – טענתה של קמיר חסרת שחר. שפיטה של שיחה פרטית חסרת משמעות כעבירה פלילית היא בגדר איבוד גבולות. כדאי שמי שמחזיק בפטיש הצדק יבין היטב, שלא כל בעיה היא מסמר.

בכל עיר ניתן למצוא כיכר ציבורית והיכל צדק, אך אין לערבב ביניהם. חשוב שדבריו המגונים של יאיר נתניהו יישפטו לחומרה בכיכר העיר, אך אין להתבלבל ולהכניס אותם גם אל היכל הצדק. כדאי לקחת ברצינות את דבריה של קמיר, אחת הנשים המשפיעות ביותר בישראל בתחום המאבק בהטרדות המיניות, ולזעוק נגד הנזק ההפוך שהם גורמים. מחיקת הגבולות שבין מוסר חברתי ובין משפט פלילי, פוגעת במאבק החשוב למניעת הטרדות. בחברה בריאה, כיכר העיר והיכל הצדק משלימים זה את זה, תוך הקפדה על שמירת מרחק בין מחוזות השיימינג ובין בית המשפט המחוזי.

היטיב לבטא זאת בית המשפט: "לא כל אמירה בוטה, גסת רוח או שוביניסטית עולה כדי 'התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו', כלשון החוק. על כך נאמר: 'הסגנון הוא האדם עצמו'. יש להקפיד דווקא בשל חשיבותו הרבה של החוק והמטרות שהוא בא להגשים, כי יישמרו הגבולות בין אמירות לא ראויות לבין אמירות שיש בהן הטרדה מינית של ממש".


דידי סן

עורך דין, בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. יזם בחברת סטארטאפ.