בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

סיפורה של אישה: קריאה פמיניסטית במגילת רות...

סיפורה של אישה: קריאה פמיניסטית במגילת רות

,
מגילת רות מגוללת את קורותיה של הגרה שקיבלה על עצמה את המחויבות לעם ישראל מתוך נאמנות טהורה לחמותה, והביאה לתיקון ולגאולת שתיהן. בפועל, טיב היחסים בין רות לנעמי מתגלם באופן שונה ותפיסת מגילת רות כממחישה קבלה של השונה אינה מדויקת. קריאה פמיניסטית בטקסט פורץ הגבולות החריג ביותר במקרא.

רות המואבייה מהווה הסמל לחג השבועות מסיבות שונות ולעתים פוליטיות. הנוהג לקרוא את סיפורה דווקא בחג השבועות החל למעשה במאה השמינית בבבל ולכך צידוקים שונים. ראשית כמובן, מגילת רות התרחשה בתקופה בשנה בה מציינים את חג השבועות המכונה גם חג הקציר כפי שמוזכר בספר שמות (כ"ג פסוק ט"ז) "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה". כך, סיפור מגילת רות מדגיש את תקופת הקציר כשמרבית הסצנות מתרחשות בשדה או בגורן. כמו כן, רות המואביה מוכרת כסבתא רבא של דוד המלך שנולד בחג השבועות. סיבה נוספת והפופולארית ביותר היא סיפורה של רות הנוכריה שמצאה את תשובתה והתחייבה לעם ישראל ולאלוהיו. לכן, נוהגים לקרוא את המגילה בחג השבועות, הוא חג מתן תורה המציין את קבלת התורה במעמד הר סיני אשר היווה מעין גיור של בני ישראל שעד אותו רגע היו עבדים.

עם התחזקותו של היישוב היהודי בארץ ישראל, הפכה רות המואבייה גם סמל לחלוצה היוצאת אל השדה ומתכלכלת באמצעותו. כך ניתן לראות בפוסטרים מאותה תקופה אך גם בטקסי שבועות בקיבוצים של ימינו, את התמונה המפורסמת של החלוצה היחפה הנושאת את סל התבואה על ראשה ומשוטטת בביטחון בשדה הפתוח.

כמו כן, ניתן לזהות את רות גם כסמל מודרני ועכשווי לקשיי הפליטים וכשיעור סוציאלי עבור החברה הישראלית. סיפורה של רות דואג להזכיר לקורא את מצוות התורה באשר לגר, ליתום ולאלמנה ולמצוות לקט, פאה, פרט ושכחה. "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם: לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". (ספר ויקרא יט פסוקים ט'-י'). "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה: לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ – לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ: לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ – לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ: לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ – לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם –עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה". (ספר דברים, כד פסוקים יט'-כב'). רות מייצגת את כל חלשי החברה כאשר היא זרה, ענייה, אלמנה ולבסוף, אישה. מגילת רות למעשה מציבה במרכז את השקופים. פרשנותה של מגילת רות מהווה מסר של חמלה. היא מכווינה אותנו לנהוג באופן בו נהגו בני בית לחם ברות המגיעה ממואב ומדריכה כיצד עלינו להתמודד עם בעיית הפליטים המתדפקת על דלתות מדינת ישראל והעולם כולו.

במאמר זה, אבקש לבצע דווקא קריאה פמיניסטית למגילת רות ולבחון אותו כסיפור העצמה נשית יוצא דופן מבין סיפורי התנ"ך, המעלה על נס סולידריות נשית ויחסים בין נשים בכלל.

פרק א'- סיפור של נשים

מגילת רות פותחת במצוקה אליה נקלעו שלוש נשים אלמנות, חמות ושתי כלותיה הגרות. ללא הגורם המקשר, הגבר, מבקשת נעמי לאפשר לכלותיה הצעירות להשתחרר מעול הטיפול בה ולהתחיל חיים חדשים משלהן. כך, מוזכרות ערפה אשר עצם השם שניתן לה מספק את ביקורת התנ"ך כלפיה, ורות אשר שמה מתכתב עם המילה רעות: חברות נאמנה. "וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ:  כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ. וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי:  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. שֹבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ: וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ". מעניין לבחון על רקע אמירות אלו של נעמי את היחס של המקרא כלפי ערפה. היא מוכרת בפרשנויות רבות כבוגדנית המפנה ערף לנעמי ומוכנה להשאיר אותה לבדה במדבר, אך כשבוחנים לעומק את אמירותיה של נעמי, קשה לדון אותה לכף חובה. "וַתֹּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל-עַמָּהּ, וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ; שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ. וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ". פסוקים אלה מכילים את המשפט המפורסם של רות שהינו מעין מוטו לנאמנות. ניכר כי נעמי מפצירה ברות לנטוש אותה ואינה מכירה תודה על התעקשותה של זו. כך למעשה מוצגת לראווה גאוותה של נעמי ותחושותיה כלפי רות אינן בהכרח חיוביות. האם היא דוחה את רות כדי לאפשר לה חיים חדשים, או שמא היא בעצמה לא רוצה את רות כנטל עליה או כזרקור לחטאים שלה ושל בעלה כאשר השיאו את בניהם לגויות והיגרו מארץ ישראל. "וַתֵּרֶא, כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל, לְדַבֵּר אֵלֶיהָ".

כשהשתיים מגיעות לבית לחם, אומרת נעמי האבלה לבני העיר "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה;". אמירה זו של נעמי מתמיהה כאשר ברור כי היא אינה חסרת כל, והרי רות לצידה. נעמי כמו מתעלמת מנוכחותה של רות ואינה מעניקה לה חשיבות. כאשר בוחנים את היחסים בין הנשים בצורה זו, מודגשת שאלת הנאמנות העיוורת של רות. פרק א' למעשה זועק את זעקתם של המדוכאים באמירתה של נעמי "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד". באופן זה מסתיים פרק א' כאשר הדגש מושם על היחסים בין הנשים והגורל המשותף אשר עתה הן חובקות.

פרק ב'- יזמות נשים וכניסת הגורם הגברי

בפרק ב' מובא סיפור הפגישה ההו כה רומנטית בין בעז לרות. למעשה, בין השורות ניתן ללמוד על מצוקות הנשים באותה תקופה ולשוות לסיפור מימד קצת פחות פסטוראלי מהמוכר. "וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם-נַעֲרֹתָי. עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן–הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ". כך, באמצעות מחוותו של בעז ניתן להבין את הקונצנזוס באותה תקופה באשר להתנהגות המקובלת לנשים. בתור אישה צעירה וחסרת הגנה, היא מוטלת לחסדי הגברים בשדה, עד כדי כך שבעז נדרש להבהיר לעבדיו שבה, לעומת נשים אחרות, אסור לגעת. מילים אלה מהדהדות את אותה מצוקה נשית הקיימת בימינו אנו, במציאות בה אנחנו מחוסרות הגנה והחירות שלנו על גופינו איננה מובנת מאליה. זוהי מציאות שזועקת את היעדרותו של "בעז" ממערכת המשפט הישראלית, מהתקשורת המחנכת לתרבות האונס וכן היעדרותו של בעז מרוח התקופה בה נשים נאנסות ומוטרדות על בסיס יומי.

פרק ב הוא פרק המעמיד את רות בתור האישה היוזמת והחזקה שאחראית לגורלה. "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים–אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי". גם לפי תיאור הנערים, ניכרת חריצותה של רות. ו"ַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה". זהו מסר לנשים אשר נעדר לרוב מהמקרא.

בסוף יום העבודה, כאשר חוזרת רות לביתה, מומחשת נאמנותה לנעמי ביתר שאת כאשר היא מוסרת לנעמי את שארית ארוחתה שקיבלה מבועז. "וַתּוֹצֵא, וַתִּתֶּן-לָהּ, אֵת אֲשֶׁר-הוֹתִרָה, מִשָּׂבְעָהּ". רות מנסה למלא את נעמי בהתאם לפרק הקודם בו זו הצהירה על ריקנותה, ויש בהתנהגותה של רות מעין הזנה ודאגה אימהית כלפיה. יש כאן תפנית גם ביחסה של נעמי כאשר היא מכנה את רות "בתי". מעניין בהקשר זה לראות כי גם בעז פונה לרות בלשון בתי, מילה אשר יש בה בכדי לספק משמעות נוספת ליחסיה של רות עם בעז.

רות ונעמי עצמאיות בעולם הגברי ומביאות על עצמן את גאולתן באמצעות שותפות נשית ופריצת גבולות שאינה אופיינית לאותה תקופה. הן מתייחסות זו לזו כאחוות גברים וניתן להקביל את האהבה והדבקות שלהן בחברות של דוד עם יונתן. כך, בניגוד לקריאה המיזוגנית שניתן למצוא בתנ"ך והיחס אל האישה כמפתה ומביאה לחטא (החל מחווה, דרך אשת פוטיפר, כלה באיזבל המלכה ועוד), כאן הדגש הוא דווקא על הנאמנות בין נשים והזיקה אחת אל השנייה. מגילת רות הוא טקסט חריג ורדיקלי ויש בו מין ההעצמה נשית ומסר לנשים כולן באשר ליכולותיהן והאפשרות להשתקם ולפרוח גם ללא הגבר המפרנס.

פרק ג'- מניפולציה וחסד

פרק ג' נפתח כאשר נעמי לבסוף יוצאת מהשבר המנטאלי בו נמצאה ופונה לרות בהצעה לתוכנית אשר במובנים מסוימים חותרת תחת החוקים הנורמטיביים של החברה. הפרק כולו טעון במתח ארוטי ניכר והדברים נאמרים במעורפל בכוונה ואינם מבהירים לקורא את השתלשלות העניינים המלאה. לאורך הפרק ניתן להבחין בריבוי הפעלים "ידע" ו"שכב" אשר משווים לפרק אווירה של פריצות מינית המתאפשרת במצב של זרות ומעמידה את המגילה כולה באור קצת פחות אידיאלי והרמוני כמקובל לחשוב.

נעמי שולחת את רות אל בעז. "וְעַתָּה, הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית, אֶת-נַעֲרוֹתָיו; הִנֵּה-הוּא, זֹרֶה אֶת-גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים–הַלָּיְלָה.  וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שמלתך (שִׂמְלֹתַיִךְ) עָלַיִךְ–וירדתי (וְיָרַדְתְּ) הַגֹּרֶן; אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.  וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו, וְשָׁכָבְתְּ". רות אמנם עושה כדברי נעמי, היא מחכה עד שזה יסיים מאכילתו וישכב לנוח בגורן. אז היא נשכבת למרגלותיו ומחכה שיתעורר. לא ברור האם התחבולה שהגתה נעמי היא דוגמת מעשה תמר אשר תמרנה את יהודה לשכב עימה, הרתה לו וכך הבטיחה את עתידה. האם נעמי למעשה מסרסרת ברות? האם השכיבה לצד בעז הינה תמימה ויש בה ניסיון לקשור את ליבו לרות? המקרא אינו מגלה ושאלה זו נותרת פתוחה. שוב ניתן לראות את היוזמה הנשית אשר מוכנה להקריב קורבנות בכדי להביא לתנאי המחייה הרצויים.

ההבטחה המבוקשת אמנם מתקבלת. "וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי". יש באמירה זו הבטחה לנישואין. עלינו לזכור כי על אף שנסיבות הצעת הנישואין אינן מקובלות ויש בהן אלמנטים של סטייה ומיניות סמויה, זו הביאה לבסוף להולדת דוד המלך. כך עולה כי גם ממקומות אפלים וחריגים, עשוי לקום אדם ערכי וכביכול מהוגן ואף שושלת שלמה שתהיה זו שתייסד את ירושלים.

לפני שיוצאת רות אל הגורן בחזרה אל נעמי, אומר לה בועז  "אַל-יִוָּדַע, כִּי-בָאָה הָאִשָּׁה, הַגֹּרֶן". בכך הוא מתייחס לכבודה ומתחשב במעמדה כאישה חופשייה ואצילית. הוא שב ומזכיר את החסד שעשתה עם נעמי ושומר לה זכות על כך. הוא נותן לה מטפחת ושעורים כהוכחה להבטחתו. "וַתֹּאמֶר, שֵׁשׁ-הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי:  כִּי אָמַר (אֵלַי), אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ". שוב ישנו יחס של הכרה והערכה לרות ולנעמי.

פרק ד'- יבום ומבוי.

פרק ד' ממחיש לקוראים את חשיבות חוק הייבום, חוק אשר לפיו אחיו של הנפטר נדרש לשאת את אלמנתו. "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן–מִיַּד, נָעֳמִי. וְגַם אֶת-רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתו".ֹ בעז פונה לזקני העיר ומצהיר כי מאחר והוא קנה את רכושה של נעמי ולמעשה את רכושו של אלימלך ושני בניו, גם רות נכללת בעסקה ולכן עליו להינשא לה ולהיות לה לבעל. כאן מודגש החסד שעושה בעז עם רות וכיצד הוא מכופף את החוקים לטובתה, על מנת שיוכל למלא את הבטחתו להגן עליה ולספק לה גאולה. מקריאה שטחית ניתן למצוא את הצדקה שעושה בעז עם רות שהיא לא רק גרה אלא גם "אלמנה שחורה"; היא זוכה לאיש בעל מעמד וממון. בקריאה קצת יותר מדוקדקת, צורמת היעדרותה של רות. בפרק זה היא אמנם מוזכרת ואף לחיוב "טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים", פסוק רדיקלי בהקשר של הכמיהה לבנים על רקע חשיבותה של רות ועם זאת, קולה אינו נשמע.

לאחר הנישואין רות הרתה בן אך מתואר כי לאחר לידתו, נעמי הייתה זו שטיפלה וגידלה אותו "וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת". נשאלת השאלה לאן נעלמה רות, שהייתה עד כה דומיננטית ופעלתנית ומרגע שהגיעה לנחלתה, כמו התפוגגה ונשכחה. כך גם אומרות נשות העיר "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי". נעמי היא זו שמקבלת את החיזוקים ואפשר כי למעשה רות לא מתקבלת על ידי החברה ומכאן הגלייתה.

כמו כן, שתיקה זו של רות מזכירה את אותה שתיקה של נעמי מפרק א', כאשר זו לא דיברה עם רות והתעלמה ממנה לאורך הליכתן. אפשר כי המלנכוליה שבזמנו אחזה בנעמי, כעת עברה לרות ושיתקה אותה. אפשר כי למעשה כאן חוזר על עצמו קו השבר שביחסים בין הנשים והתכחשותה של נעמי לרות כאשר היא כבר לא מוצאת בה תועלת. ניתן לקרוא את מגילת רות כסיפור של אהבה נכזבת כאשר על רקע המסירות הטוטאלית של רות כלפי נעמי, מתאמצת זו ליצור ריחוק ממנה.

לסיום, לאחר כל המצוין לעיל, ניתן לבחון באמצעות מגילת רות את מיקומה של האישה בחברה והתכתיבים שזו מייעדת לה. היחסים בין רות ונעמי מעידים על יחסים בין אם לביתה, בין חמות לכלתה, ובין אישה לחברתה ומעלים שאלות חשובות שאנו הנשים צריכות לשאול אחת את השנייה. כמובן, שלא נשכח מלציין שככל הנראה את המגילה כתב גבר, והיא למעשה מציגה את האופן בו גברים תופסים נשים דאז, ובמקום מסוים גם כיום.

אני כותבת מילים אלו בתקופה בה המיניות הנשית שוב עולה לדיון ומקבלת מקום בשיח הציבורי וכן תקופה בה תרבות האונס והאלימות הגברית שבות ונבחנות בשלל אספקטים ותחומי חיים. בצבא, במקום העבודה, ברחוב ובמרחב הווירטואלי. אני חושבת שמגילת רות מלמדת אותנו על המקום בו נשים צריכות לדבוק אחת בשנייה כיוון שאחדות מעין זו עשויה להביא נפלאות ולאפשר את צמיחתנו. אל לנו לאפשר את התלות בגבר והשליטה על חיינו. רות היא סמל לנשים שנקלעו למצוקה ונאבקו על מנת להילחץ ממנה, אך גם כאן הסיפור לא בהכרח נגמר בסוף טוב. היא מושתקת. היא מדוכאת. היא מוגלית מהחברה.

המילה חסד אמנם חוזרת על עצמה במאמר זה ובמגילה עצמה. אל תאפשרו לעצמכן להיות נתונות לחסדי אחר. אל תשכחו את רות המואבייה.


ניצן ריבלין

סטודנטית לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. עורכת ספרותית במקצועה. בלוגרית ומתרגמת. מתעסקת בשסעים חברתיים ובמגדר. ליברלית בחשיבתה וציונית בנשמתה. ירושלמית בוגרת יד יצחק בן צבי.