‎קורא‫/‬ת‫:‬

סיפורה של חנה ערמוני: לוחמת, משוררת, וצעירה בנפשה...

סיפורה של חנה ערמוני: לוחמת, משוררת, וצעירה בנפשה

,
יוסי ברנע מביא את סיפורה הייחודי של חנה ערמוני, לוחמת האצ"ל בת ה-93, שסיפורה האישי שזור בעלילות המחתרת, אך גם נושא עמו בשורה לישראל בת זמננו.
image_printגרסא להדפסה

סיפורה של חנה ערמוני

את חנה ערמוני אני מכיר עשרות שנים, שכן מאז היותי ילד קראתי בצמא את עלילות האצ"ל והלח"י. בשנת 1990 שימשתי תחקירן של יחידת המוזיאונים ועסקתי בהקמת תערוכת מוזיאון אסירי המחתרות בעכו ובירושלים.

במאמר מוסגר אציין כי בירושלים קיימת גם הנצחה לאסירות בית לחם, עמן לא נמנתה חנה ערמוני. למזלה הרב, היא לא נעצרה בפעולה הגדולה ביותר שביצע לח"י, שבה השתתפו 44 מלוחמי הארגון– ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. בפעולה זו, בפיקוד בן עמי יולוביץ',שבוצעה ב-18 ביוני 1946, נהרגו 11 לוחמים ו-23 נפלו בשבי,מתוכם ארבע לוחמות. בפעולה זו נשבה חיים אפלבוים ("אלימלך"), לו נישאה חנה עוד בטרם מלאו לה 20. מיד בתחילת המשפט הוא קם והצהיר: "אנו לוחמים שנפלו בשבי. משפט של שבויים הוא התעללות או הצגה. אין אנו רוצים להיות קרבן להתעללות ואיננו משתתפים בהצגה. אנו דורשים לבטל את המשפט ולהעניק לנו זכויות של שבויי מלחמה".

חנה נולדה בדצמבר 1925 בגרמניה למרים גיטל ולישראל פריהר, שהיגרו אליה מפולין והסבו את שם המשפחה לגלברד. אחרי עליית היטלר לשלטון, עקרה המשפחה– שבנוסף לחנה כללה את אחותה פניו את אחיה הצעיר דוד– לבלגיה. בספטמבר 1935 היא עלתה לישראל. בטרם מלאו לה 17, הצטרפה חנה ללח"י מתוך ההכרה, שהייתה משותפת לחבריה למחתרת, שללא גירוש הבריטים לא תושג עצמאות לאומית. בדומה למצטרפים אחרים, קיבלה חנה הדרכה בשימוש בנשק קל ובחומרי נפץ. התא שלה עסק בהפצת חומרי הסברה, בהדבקת כרוזים, בתצפיות על יעדי אויב, ובהעברת ציוד ומזון למקום המחבוא של הנמלטים מלטרון בחולות חולון. באותו אירוע, עשרים אסירי לח"י חפרו מנהרה באורך של יותר משבעים מטרים ממחנה המעצר החדש בלטרון ויצאו לחופשי.

בסוף 1944, נשלחה חנה לרמתיים, כיום חלק מהוד השרון, בה פעלו שני בחורים שברחו מבתי הסוהר. חנה קישרה בינם לבין מרכז לח"י, שם התקיימו קורסים למפקדים,כאשר היא עצמה הפכה לטבחית. בשנת 1945 היא הועברה לחיפה ומונתה לאחראית מחלקת הנוער, והיא בתחילת שנות ה-20 שלה בלבד.

אולם לאחר שהרתה, הועברה לתל אביב לגור בבית הורי בעלה, שם הרביצה אידיאולוגיה במתגייסים חדשים, הדפיסה מכתבים של המחתרת לחו"ל, כמו גם את כתב היד על פרשת פעולת בתי המלאכה,שנכתב בכלא עכו על ידי בן זוגה והוברח אליה. כתב היד יצא לאור בשנת 1966 בשם "ולא חזרנו לבסיס, פרשת התקפה אחת" (הוצאת קרן להקמת אנדרטה לחללי ההתקפה של לח"י על בתי המלאכה של הרכבת, בית יאיר).

"אלימלך" נהרג בפעולת הפריצה לכלא עכו ב-4 במאי 1947. פעולה זו נחשבת לאחר הפעולות הנועזות ביותר שביצע האצ"ל, כאשר במהלכה תקפו אנשי הארגון את הכלא מבחוץ, בפיקודו של דב כהן ("שמשון"). זה האחרון שירת בקומנדו הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה ואף זכה לאותות הצטיינות על תפקודו.

חנה עצמה הוציאה כעבור שנים רבות את ספרה "את מחכה לאליהו?"(הוצאת בית יאיר, 2014), כמו גם שני ספרי השירה:"רגעים מתוך הערמה" (הוצאת בית יאיר, 1989), ו"עוד רגעים כמו"(הוצאת בית יאיר, 1994). בנוסף, פרסמה ספר ברכות והספדים בשם "אל תאחר לומר, אוהב"(הוצאה פרטית, 1999).

בספר ההספדים כתבה ב-10 במרץ 1996[כ"ב בשבט ,יום רצח אברהם "יאיר" שטרן] את הדברים הבאים,המסבירים את סיבת הצטרפותה ללח"י:"אברהם שטרן– "יאיר", כפי כינויו במחתרת לוחמי חרות ישראל, לא נבחר כנציג העם היהודי בבחירות דמוקרטיות. הוא לא נבחר כראש ממשלה בהצבעות בקלפי במדינת ישראל. אולי מן הסיבה שהוא לא הספיק, שהרי נרצח בידי הבריטים שש שנים לפני הקמת המדינה – ואולי משום שהקדים את זמנו בראיית המציאות. הוא אבחן מוקדם מאוד את התפקיד האמיתי שמילאה אנגליה בארץ ישראל: תפקיד של כובש, בו נמצא העם היהודי בעמדת נחיתות בתפיסת הבריטים את האינטרסים שלהם במזרח התיכון והכניעה ללחץ העולם הערבי. דבר שהתבטא במשך זמן רב בהצרת צעדי ההתיישבות היהודית והחנקת העלייה לארץ ישראל, ומניעת הצלתם ועלייתם של פליטי השואה".

לאחר הולדת בתה, אותה לא זכה אביה שנהרג לראות, חזרה חנה לחיפה כאחראית על מחלקת הנוער, וכשהועבר האחראי על הסניף לירושלים, היא עברה יחד עמו על מנת לרכז את מחלקת הנוער הגדולה יחסית, עליה הייתה האחריות להפצת חומר הסברה ולהדבקת כרוזים, לצד פעולות נוספות.

אחד מהנערים הפעילים במחלקת הנוער היה אלכסנדר רובוביץ' ("חיים"), שנחטף ב-6 במאי 1947 על ידי הקצין רוי פאראן, אשר הותיר בזירה את כובעו, עליו היו האותיות "AN…FA". בשל הזיהוי של פאראן הוא נעצר, אך הוברח מהארץ, ולימים עסק בקריירה פוליטית מרשימה.מנגד, גווייתו של רובוביץ' מעולם לא נמצאה.

החזון של חנה לישראל של ימינו.

בספטמבר 1948 נישאה חנה למשה ערמוני, שהיה גם הוא ממשתתפי פעולת לח"י בבתי המלאכה. לזוג נולדו שתי בנות: מרים ורותי. כמה חודשים לאחר מכן, בינואר 1949,נערכו הבחירות לאסיפה המכוננת,אשר נועדה לחבר חוקה אך בגדה בתפקידה והפכה עצמה לכנסת הראשונה. חנה, כרבים מחברי הלח"י, הצביעה ל"מפלגת הלוחמים",מפלגת יוצאי לח"י שבראשה עמד נתן ילין-מור, אשר נבחר כציר בודד לאסיפה המכוננת. מאז, הצביעה חנה לתנועת החרות ובתקופות מאוחרות יותר לליכוד.

הקמת המדינה הייתה בגדר מימוש החזון הציוני, אך מבחינת חנה חזון זה לא הושלם, מכיוון ש"לא כל הארץ הייתה בידיים שלנו". ארץ ישראל חולשת על שתי גדות הירדן, כאשר דווקא בסמל האצ"ל, ולא בזה של הלח"י, מופיע ייצוג לתפיסה טריטוריאלית זו.

חנה, גם בגילה המופלג, מגיעה פעם בשבוע לבית יאיר ופועלת להנצחת מורשת הלח"י. למרות השנים הרבות שחלפו מאז הייתה נערה במחתרת, יש בה רגישות ואנושיות שלא נס ליחה עם הזמן. יחד עם זאת, כמי שכבר עברה דרך חיים ארוכה, יש לה את היכולת לראות דברים בפרופורציה הנכונה. היא חפצה שהאנשים בחברה הישראלית יקשיבו האחד לשני מתוך תפיסה שיש לכל אחד זכות לדעה משלו.

ובכן, זוהי גישה החסרה בחברתנו. ראוי להקשיב לקריאה לגישה זו מצד מי שהייתה נערה המוכנה להקריב את חייה לטובת הקמת המדינה.


יוסי ברנע

פובליציסט ביקורתי, בעברו חבר בתנועה להפחתת מעמד ההודאה.