בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

סיפורה של שפחה: יצירת מופת על נשיות...

סיפורה של שפחה: יצירת מופת על נשיות

,
ביקורת על ספרה עוצר הנשימה של מרגרט אטווד "סיפורה של שפחה", ומבט בוחן על החברה בה אנו חיים כיום ומקומן של הנשים בתוכה.

הרומן "סיפורה של שפחה" מאת מרגרט אטווד מתאר דיסוטופיה עתידית מצמררת באשר לגורלן של המין הנשי. בעולם בו קשרים בין נשים וגברים מתנהלים דרך האינטרנט, דרך אפליקציות וצ'אטים. בעולם בו יחסים מיניים הפכו כה נגישים, כה פרוצים, כה חסרי חשיבות. בעולם של אמצעי מניעה, גלולות היום שאחרי והפלות. בעולם בו לנשים יש חופש מוחלט על גופן, על מעשיהן, על העדפתן המינית. בעולם המודרני בו אהבה הופכת לתכלית הקיומית וגירושים הם עניין שבשגרה, יש מי שמתכנן הפיכה.

שלטון חדש משתלט על מדינת מיין שבארה"ב ומגדיר מחדש את יחסי הכוחות והמעמדות בחברה המודרנית. היררכיה חדשה מתקבלת של אדונים, נשותיהן, משרתות המכונות "מרתות" ובתחתית השרשת, השפחות. נשים שנקבעו כרחם אנושי. מטרתן היחידה היא להביא ילדים לעולם עבור אישה אחרת. לשמור על בריאותן הפיזית ולא לשאול שאלות. לא לטפח תחביבים, לא לקרוא אותיות, לא להחזיק ברכוש ובעיקר לא לברוח. בריחה פיזית לא מדאיגה אף אחד וגם כך לא אפשרית, החשש הוא מפני בריחה פיזית. התאבדות.

על הפיקוח ממונים "עיניים" אשר מזכירים במהותם את הק.ג.ב הרוסי. על החינוך ממונות "דודות" שמעבירות את הנשים שטיפת מוח על מנת למנוע ניסיונות התנגדות. עליהן לשכוח את שהיה. עליהן להתמקד במשימתן. עליהן לציית. על האכיפה ממונה צבא חיילים חמושים שמפטרלים ברחובות ושומרים על השקט. על הרוח ממונה הברית החדשה, או לפחות הפרשנות שנתנו לה.

במרכז הרומן נמצאת אישה בשם שלפרד, השם החדש שנתנו לה, שמוצבת בבית המפקד על מנת להביא לו ילדים. תהליך ההפריה נעשה באופן ישיר בעוד אשת המפקד מחזיקה בה שלא תזוז. זה לא אונס כי זה בהסכמה. בפועל, אין לה ברירה. אחת לכמה שבועות מבוצע "הטקס" במהלכו היא שוכבת על הגב, המפקד עובד, בעלת הבית, שעוברת עינוי משלה, אוחזת בה באגרסיביות. "החצאית האדומה שלי מופשלת כלפי מעלה עד מותני, אם כי לא גבוה יותר. למטה מהמותניים המפקד מזיין. הוא מזיין את פלג גופי התחתון… אני לא אומרת שהוא מתעלס כי זה לא מה שהוא עושה. הזדווגות גם היא לא מילה מדויקת, כי היא רומזת לשניים, ואילו כאן מעורב אחד בלבד. זה גם לא אונס: שום דבר ממה שמתרחש פה לא נעשה שלא בהסכמתי. לא שהייתה לי הרבה בחירה, אבל הייתה קצת וזה מה שבחרתי… סרינה ג'וי לופתת את כפות ידי כאילו אותה מזיינים, לא אותי, כאילו היא חשה עונג או כאב, והמפקד מזיין בקצב סדיר של מצעד, עוד ועוד כמו ברז מטפטף".  שלפרד מנסה לחשוב על הבית. על החיים הקודמים שהיו לה. על המשפחה שהייתה לה. על העבודה שהייתה לה. על החופש שהיה לה, כל אלה אבדו.

לאורך הרומן מסרבת שלפרד לשכוח את עברה. היא שבה ומזכירה לעצמה מי היא גם כשהסובבים אותה מבקשים לקחת ממנה כל מה שאי פעם היה לה; את רכושה; את גופה; את כבודה; את זיכרונותיה לא יוכלו לקחת. היא מתארת את התמודדותן של שותפותיה לצרה, נשים כמוה שהוצבו מחדש, קיבלו שם חדש ונדרשו למלא תפקיד של רחם. היא מספרת על הדינאמיקה בבית המפקד. כמו שרה והגר האברהמיות שחיות זו לצד זו, שתיהן כלואות בסיטואציה בלתי אפשרית, שתיהן נתונות לחסד הגברים, לשרה לפחות מרשים לעשן ולהשתכר.

המשוררת והסופרת הקנדית, מרגרט אטווד, מפליאה ביצירת מופת נוספת פרי עטה, ומצליחה לצמרר ולעורר השראה בו זמנית. העולם שבראה אטווד עשיר בתיאורים מטרידים ומזעזעים המשליכים אור על העולם בו מתקיימים אנו ועל אמצעי הדיכוי או החופש הניתנים לנשים. קראתי את הספר בעיניים פעורות לרווחה. לא האמנתי שאפשר לדמיין קיום כזה, שאפשר להעלות אותו על כתב והינה זה נמצא. "נשמתי כמעט נעתקת: הוא אמר את המילה האסורה. עקרים. רשמית, כבר אין גברים עקרים. יש רק נשים פוריות ונשים עקרות, זה החוק".

נשים שלא הרות, לא נחשבות נשים. הן "לא נשים". כמוהן גם נשים לסביות, כאלה ש"בוגדות במגדר". על נשים כאלה נגזר מוות בעינויים. אטווד מציפה את הסוגיות שמעסיקות נשים בימינו. נשים ייחודיות, נשים אינטלקטואליות, נשים שמבקשות להתנגד לתכתיבים החברתיים המבנים את תפקידה של האישה. להיות יפה. להיות רזה. להיות מטופחת. להיות צנועה. להתחתן. להביא ילדים לעולם. לגדל גברים בריאים. למות. וכשהאישה מאבדת את זהותה האינדיבידואלית, מה נותר לגברים. נותרות בובות שנדרש לזיין. נותרת אהבה מזויפת, מלאכותית, כזאת שאפילו לא מתיימרת לשכנע.

"הגברים האלה, כך נאמר לנו, כמוהם כפושעי מלחמה. עצם הדבר שמעשיהם היו חוקיים בזמנם אינו בגדר תירוץ; הפשעים שלהם רטרואקטיביים. הם ביצעו מעשי זוועה ועכשיו עליהם לשמש אות אזהרה לאחרים, אם כי אין כל צורך בכך. שום אישה שפויה בימים אלה, לא תבקש להפסיק הריון אם הייתה בת מזל כל כך והרתה".

העולם שמציירת אטווד הוא עולם מזעזע והביקורת אודותיו לא נעדרת מניסוחיה, אך גם על העולם הישן היא מעלה ביקורת. במציאות הקיימת בספר, נשים ניסו לפרוץ מעבר לגבולות שהגדירו אותן, את גבולות המגדר והתוצאה הייתה שכניסה להריון הפכה בלתי אפשרית. התוצאה היא בהכרח הכחדה של המין האנושי. ביקורת כזו כמובן, נשמעת גם בעולמנו ובעיסוק תעשיית התרופות לייצר גלולות חדישות ומודרניות. מה התוצאה של העיסוק בהורמונים; של ניסיון לשחק באלוהים, הפריה חוץ גופית; של הפלות; של התקנים המונעים את ייעודה הביולוגי של האישה- להביא ילדים. מה התוצאה של מתן בחירה לנשים?

העולם החדש שמתגבש בספר הוא עולם המקדש את הטבעיות. אפילו שהקשר בין המפקד ושלפרד נכפה ואינו אוטנטי, עליו להפרות אותה בצורה טבעית, חדירה. אישה הנדרשת להרות, לא צריכה לגלח את שיער הגוף שלה. לא נדרשת להשתמש בקרמים לריכוך העור. לא באיפור. אסור לה לקצר את שערה אך עליה להסתירו. אישה כזו גם לא צריכה לדעת מה קורה בעולם. היא לא נדרשת לקרוא ולכתוב. ללמוד, להשכיל. ושוב, אלו סוגיות שעולות ונשאלות גם בעידן של 2017. מה בין טבעיות ותעשייתיות. בין צניעות לנשיות. בין מסורתיות להתעדכנות. בין המשכיות לחופש?

הספר לא נותן תשובות, בתור אישה בעצמי אני גם לא חושבת שישנן כאלו. הוא כן מעלה תהיות ומציף אותן וכך לא מאפשר מנוח. אני ממליצה על קריאת הספר לכל גבר ואישה על מנת שיהפוך את הקרביים ויגרום לנו לפקוח עיניים לעולם בו אנחנו חיים. לתודעה האנושית בנוגע למגדר. למעמד שלנו בעיני אחרים ולאופן ההתנהלות הרצויה לנו, כאינדיבידואלים. תקראו אותו. תשאלו שאלות. תבינו מה אתם מייחלים לחברה האנושית. לעצמכם, לדור שיבוא אחריכם.

היצירה של אטווד עובדה על ידי רשת הולו ואולפני MGM לסדרת טלוויזיה בת עשרה פרקים, שמונה מתוכם בוימו בידי נשים. הסדרה משודרת בימים אלו ברשת הוט.

  • סיפורה של שפחה, מרגרט אטווד. 1985.
  • מאנגלית: סמדר מילוא.
  • הוצאת כנרת בית הוצאה לאור, 2012.
  • 351 עמודים.  

קרדיט תצלום:
ניצן ריבלין
שתף:
 
  • ניצן ריבלין

    סטודנטית לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. עורכת ספרותית במקצועה. בלוגרית ומתרגמת. מתעסקת בשסעים חברתיים ובמגדר. ליברלית בחשיבתה וציונית בנשמתה. ירושלמית בוגרת יד יצחק בן צבי.