בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

סף הרגישות: היכולת לספוג אבידות בחברה הישראלית...

סף הרגישות: היכולת לספוג אבידות בחברה הישראלית

,
רגישות לאבדן חיי אדם הכרחית בחברה שמקדשת את ערך החיים. עם זאת, אסור שתשפיע על שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות באופן שיפגע בהשגת יעדים אסטרטגיים.

למטבע שני צדדים. מצד אחד, היכולת לספוג אבדות איננה – ובאף מצב איננה צריכה להיות – מובנת מאליה. מן העבר השני, חשוב לזכור ולהזכיר שכאשר חיילי צה״ל וכוחות הביטחון נלחמים בשם מדינת ישראל, הם נלחמים למען משהו גדול מהיחיד – למען המדינה שיש מחירים לקיומה.

אחרי עשור שבו חוותה המדינה את מלחמת לבנון השנייה, את עופרת יצוקה, ומעל הכל את עסקת שליט, סף הרגישות של החברה הישראלית הפך גבוה מבעבר. עסקת שליט מהווה קו פרשת מים; לטעמי, העסקה והשלכותיה הובילו לכך שבמהלך מבצע ׳צוק איתן׳ רוב משמעותי באוכלוסייה ובהנהגה המדינית היה מוכן לספוג טילים על העורף, אך חשש מכניסה של כוחות קרקעיים לרצועה.

טוב שמדינה דואגת לשלום בניה. הכרחי שעם יתאבל על בניו וטוב שאנו מקדשים את ערך החיים, משום שאלמלא כן, היינו עלולים לבצע שגיאות רבות, ואף לאבד את צלמנו כבני אנוש. אולם במקביל, ראוי לזכור כי הרגישות היא חיובית, עד לשלב שבו היא משבשת את האיזון בין נפילתם של חיילים במערכה לבין מותם של אזרחים; עד לשלב שבו הדבר מטשטש את שיקול הדעת המבצעי-אסטרטגי הנקי ומונע את ביצוען של משימות הכרחיות מבחינה ביטחונית-מדינית; ומעל הכל, עד לשלב שבו גורמי צבא וחברי קבינט בוחרים ״להוריד אופציות מהשולחן״ באופן שמזיק ליכולת ההרתעה מול אויבנו, ובאופן שמשבש העברת מסר ברור ותקיף באשר לנחישותנו.

בדיוק מסיבות אלו, מהרגע שבו הדרג המדיני מחליט לבצע משימה כל-שהיא במטרה להשיג יעד מסוים, מוטלת עליו החובה, מחד, לעשות כל שביכולתו בכדי למזער נזקים ואבדות בנפש, אך מאידך לשוות לנגד עיניו – בקור רוח מונחה אינטרסים לאומיים – כי שיקול האבדות אינו מסוגל להטות את הכרעותיו בזמן שגרה, וקל וחומר בעיתות חירום. שכן אחרי הכל, הימנעות של מנהיג מקצוות חדים אינה שונה מפועל בניין המניח יסודותיו של גורד שחקים בחיפזון – כמוה כרשלנות.  מכאן, בדיוק בנקודה זו על ההנהגה המדינית והצבאית מוטלת האחריות לשדר בנחישות מעשית – ללא כל גמגום והיסוס – כי ההחלטות המתקבלות והמשימות המבוצעות ברמה הלאומית, הן ראויות, ערכיות, אמינות, מקצועיות ואחראיות בכל היבט, לרבות היבט האבדות; וזאת, על מנת שהציבור יקבל ויגבה אותן.

ומה באשר לציבור? הוא, מצידו – על כל מחנה פוליטי אליו ישתייך – צריך להחזיק בציפיות ריאליות בכל הנוגע למקומנו במזרח התיכון. זאת, בהתחשב בכך שבין אם בהחלת ריבונות ביהודה ושומרון ובין אם בהענקת מזרח ירושלים לאבו-מאזן – איראן, חמאס וחיזבאללה כנראה לא יפשטו את מדי הקרב בטווח הנראה לעין. במילים אחרות, מדינת ישראל תדע, בטווח הקרוב או בעתיד הרחוק, עימותים מזוינים עם אחד, או יותר, משלל הגורמים ה-'מאוכזבים' מנוכחותנו כאן. בדיוק מסיבה זו, עד כמה שהדבר אינו פשוט ואינו פופולארי, מחובתו של כל אזרח – החל מאותו חבר ב-'פרלמנט' השכונתי בצהריי שישי, וכלה בחברת קבינט בדיון לילה קדחתני – לשוות לנגד עיניו את האינטרס הלאומי, ולנסות ולהתעלות מעל תחושת היחיד, מעל אותה שאלה ידועה לשמצה: ״ומה אם זה היה הבן שלך?!״


שתף:
 
  • גד וקנין

    סטודנט ליחסים בינלאומיים והיסטוריה באוניברסיטה העברית. קצין לשעבר באגף התכנון בחיל האוויר וכיום עובד כסטודנט בחטיבה לתכנון, מדיניות ואסטרטגיה במשרד המשפטים.