בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

עובדות (לא) חשובות: על זרות ואחרות בחברה הישראלית...

עובדות (לא) חשובות: על זרות ואחרות בחברה הישראלית

,
מחשבות בעקבות מבצע "גן נעול" לפינוי עמונה

באיחור אופנתי הצטרפתי בסוף שבוע שעבר לקבוצת פייסבוק שאני מניח שרובכם כבר מכירים  – "עובדות לא חשובות". הייתי עושה להם פרסומת, אבל עם למעלה ממאה אלף חברים הם לא צריכים אותי בשביל להמשיך את ההצלחה. העיקרון די פשוט, מידי כשעה אחד מחברי הקבוצה מפרסם עובדה לא חשובה אחת, עם מקור ובלי כפילויות. ככה למדתי לדוגמה על ההכחדה של מחלה גנטית בשם טיי-זקס (שאגב לא ממש נכון, רעייתי מיד ידעה לדווח שהיא ראתה לא מזמן הורים ובנם החולה במחלה), על כך שהסיכוי לנחות על רכבת צפון בתור הראשון במונופול הוא 0.00021% (וואלה פייר, לא ידעתי, אדע להבא לא לבנות על זה), על כך שבפנסילבניה מתקיימת מידי שנה תחרות הכלב המכוער בעולם (אוי, קצת העביר בי צמרמורת), ועוד ועוד. מודה שהתרשמתי ואף קצת הופתעתי מההצלחה, הן אצלי והן אצל אחרים. מה יש בהם בעובדות הלא חשובות שמצליחות למשוך קהל? מה יש בה באנקדוטה שכה מושך?

והאמת שאני חושב שיש לי תשובה. אולי היא חלקית, ואולי היא רלוונטית רק לי, אבל אשתף בכל זאת כי היא קצת מעציבה ואשמח לדעת עם יש מי שמזדהה. כיף לקרוא עובדות לא חשובות לא משום שאיננו רואים בהן ערך אלא בעיקר משום שכמעט תמיד קל לעשות להן הזרה. לקרוא על כפר נטוש בארצות הברית זה עצוב, אבל גם קצת משעשע וכמובן הרחק הרחק מעבר לים. מגפה קטלנית במאה הארבעה עשרה היא אמנם עובדה, אך עבורנו כאן ועכשיו היא בעיקר סיפור. סיפור באמת עצוב, אך עוד דקה נעבור לפוסט הבא וככל הנראה נשכח מהעניין. והנה בדיוק עכשיו קפץ לי פוסט נוסף על מדיניות הגבלת הילודה בסין הקומוניסטית ועל ההשפעה שלה על שיעור הנשים באוכלוסייה. מטריד, מעורר מחשבה, משהו שאף אחד לא יגיד עליו שהוא לא חשוב, אבל העיקר – הוא רחוק מהעין ורחוק מהלב. כלל הזהב של עובדה טובה אינו שנהיה אדישים לה, אלא להפך, שתדע לעורר בנו רגש כלשהו, תגרום לנו לחוש קצת חמלה, כעס, עצב, אך לא יותר מידי. לעורר ומיד להרפות, לגרום לנו להרגיש שאנחנו חיים אבל רק כל עוד אנו משוחררים מדאגה. העיקר שלא נהיה אנו מושאה של עובדה.

ולפעמים הייתי רוצה, שהחדשות שאנו כישראלים יודעים לצרוך בתדירות כה גבוהה גם הן יהיו כאותן עובדות לא חשובות. שפוליטיקה, כלכלה, תרבות, יחסי דת ומדינה, יהיו באותה אנקדוטה. וואלה שמעתם שבמדינה קטנה במזרח התיכון לא הצליחו להחליט האם לאפשר או לא לאפשר תחבורה ציבורית בשבת, שהוא יום המנוחה שלהם, אז החליטו על סטטוס קוו – בעיר אחת יש ובכל השאר אין. הנה עובדה מעניינת. באמת ארץ מוזרה. הידעתם? במזרח התיכון ישנה מדינה יהודית ודמוקרטית קטנה עם ראש ממשלה שמכהן כבר יותר מידי זמן, ואופוזיציה שלא ממש יודעת מה היא עושה. זאת עובדה טובה! ואחרון חביב: שמתם לב שבגבעה קטנה ליד ישוב בשם עפרה ולא רחוק מעיר קצת יותר מוכרת ששמה ירושלים פונו בשבוע שעבר, בהוראת בית הדין הגבוה לצדק של מדינת ישראל, עשרות משפחות מבתיהם. וואלה מעניין, לא ידעתי. קצת עצוב שמשפחות פונו מבתיהם, קצת גאווה על חוסנה של מערכת המשפט בארצנו הקטנה. זהו, אפשר להמשיך הלאה.

ורק עכשיו אני מבין על מה באמת הטור הזה. לא, לצערי לא ניתן להמשיך הלאה, אלו אינן עובדות לא חשובות. אמנם רבים היו שמחים לעשות כן, אך ל'עובדות' אלו לא יהיה כה קל לעשות הזרה. אולי זאת הייתה כוונת המכוון שהחליט ברוב מקוריותו לקרוא למבצע לפינוי עמונה על שם שירה המפורסם של רחל: גן נעול. אולי בבחירה בשיר אותו הקדישה רחל לזר חשב מי שחשב כי לא את רעינו אנו מפנים אלא את הזר, את זה שגם ככה לא נבין אותו ושהוא לא מעוניין להבין אותנו. אך אם אכן זאת הייתה כוונת המכוון אזי אין טעות גדולה מטעותו, כי רחל אינה אדישה לזרות, היא מבכה אותה. רחל, באחד משיריה המטלטלים, מבכה את חוסר היכולת לחדור את מעטהו הקשה כאבן של האחר. איש שפת רעהו לא יבין. אנו המתנחלים לא מבינים את העוול שנעשה לנו בנישול הפוליטי של אדמותינו, ואנו בשוברים שתיקה לא מצליחים להבין את אטימותם של המסרבים להתפנות כמו של אלו שהתיישבו שם מלכתחילה. כך, למשך כל אותו יום של הפינוי ובמשך כמה ימים אחריו הרגשתי חנוק ושאלתי את עצמי למה הכרחי שהיד המושטת לא תפגוש יד אחות? מאין האמונה כי האדם הוא גן נעול שאין להבין את מסתריו? ואיך זה שאני לא מפסיק להרגיש שאנחנו עומדים ומכים בסלע עד זוב דם?

ואמנם, בפינוי ששודר בכל רשתות החדשות הייתה חסרה ההבנה הפשוטה שלא כל כך קל לפנות אדם מביתו. המתנחלים, המתיישבים, עם הפאות והכיפות הגדולות הם מספיק מוזרים בשביל שיהיו עבורנו זרים, אחרים. הם לא למדו עם רובכם ביסודי ובתיכון, במקרה הטוב שירתם עם אחד בצבא (אבל הוא דווקא היה בסדר, לא כמו כל המתנחלים האלה) ולשטחים הכבושים אתם מפחדים להכנס. ממילא את מעשיהם ניתן לפטור כ'רשעות', 'חמדנות' ושאר מרעין בישין ולא לשמוע את קולם. כמובן שגם ההפך נכון, גם המתיישבים, חלקם חברים טובים, משפחה ואנשים שאני מעריך, גם הם  רק רואים באחר שפינה אנשים מביתם את הרשע, זה שמעשיו אינם ראויים להבנה או הסבר וניתן רק לפטור אותם בברכת המינים. הניכור של היד המושטת שלא פוגשת יד אחות הוא כה עמוק, ולעיתים אני חושש שכנבואתה של רחל נמשיך להכות בסלע עד שלא ישאר בנו עוד דם. אגב, יום אחרי הפינוי, ואולי אפילו במהלכו, קשה לעקוב, הוצפה הרשת בתגובות ארסיות על המתיישבים בעמונה. הבדיחות, חברים, הם על חשבון כולנו, הם מבטאים את הניכור העמוק שקיים בין חלקים שונים בחברה הישראלית.

אצרף כאן את המילים לשירה של רחל:

גַּן נָעוּל / רחל

מִי אַתָּה?  מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת

לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?

וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע

וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל.  לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.

גַּן נָעוּל – אָדָם.

הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע

עַד זוֹב דָּם?

 


קרדיט תצלום:
מטה מאבק עמונה
שתף:
 
  • אהד וילק

    אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.