‎קורא‫/‬ת‫:‬

עידן המנהיגות החלולה: על הקשר בין מנהיגים דגולים ו...

עידן המנהיגות החלולה: על הקשר בין מנהיגים דגולים ותפיסות עולם

,
מנהיגות ישרה, כריזמתית ואחראית היא דבר חשוב: אולם היא חלולה בהיעדר אידאולוגיה שמובילה את המנהיג לפעול.
image_printגרסא להדפסה

הרבה מהמנהיגים המשפיעים והמוכרים ביותר בעת המודרנית היו כאלה שעוצבו וצמחו בתוך מחנה כלשהו. קרל מרקס, סטאלין, ומאו זה-דונג היו מנהיגים בזמנים שונים ובמדינות שונות, אך בתוך תפיסת העולם המרקסיסטית. כנ"ל לגבי מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן ותפיסת עולם קפיטליסטית. מרטין לותר קינג היה המנהיג הבלתי מעורער של השחורים בשנות ה-60 בארה"ב, שצמח במחנה הקורא לשוויון זכויות לכל האזרחים. גם המנהיגים היטלר ומוסוליני פורסים בכתביהם משנות סדורות של תורת הגזע והפאשיזם, בהתאמה. דוד בן-גוריון ייצג זרם אחד בתוך הציונות, ומנחם בגין ייצג זרם אחר.

אין עוררין על כך שכריזמה יוצאת דופן היא תנאי הכרחי עבור מנהיג; אבל היא ממש לא התנאי היחידי. מה שמניע את המנהיג לפעולה כלשהי היא תפיסת עולמו, חזונו והיעד הסופי שלו. המנהיג רוצה לנווט את אלה שהולכים אחריו מנקודה א' לנקודה ב'. לדוד בן-גוריון היה החזון לשוות בנפשו התיישבות יהודית, שגשוג ופריחה היכן שעיניו ראו ביצות ומדבר. מרטין לותר קינג ראה לנגד עיניו שחורים בארה"ב מופנים אל אחורי האוטובוס בגלל הפרדה גזעית, אבל ייחל ליום (ואף קירב אותו) שבו לא תהיה כל משמעות לצבע עורו של אדם. ללא חזון מדינת ישראל, עבור איזו מטרה היה מקדיש בן-גוריון את חייו? ללא חוקי ההפרדה הגזעית בארה"ב, איזה מאבק היה מנהל לותר-קינג?

האידאולוגיה של המנהיג היא התחמושת שלו. היא הדלק המניע אותו במאבק. בלי הרצון העז והנחישות האינסופית להגיע מנקודה א' לנקודה ב', לאן ילך המנהיג? וכיצד יסחף אחריו את ההמונים? כריזמה לבדה ודאי לא תספיק. גם הרצון של אדם מסוים להנהיג לא יספיק לבדו. ועם זאת, לצערי, כיום אנו רואים יותר ויותר אנשים המתיימרים להנהיג אותנו, על אף שאינם יודעים לאן עלינו ללכת. הם רוצים להיות אלה האוחזים במושכות, אך הם לא יודעים לאן עליהם להובילנו. מטרת הקצה היא כוח ושליטה, לא חזון או קידום תפיסת עולם.

בהיעדר אידאולוגיה, ה"מנהיגים" של היום מנסים למכור לנו הבטחות ריקות מתוכן כמו "שינוי" או "תקווה". ואין הם מבטיחים את אותו שינוי ברור שהבטיח לותר-קינג, למשל: השינוי מהחיים בחברה גזענית לחיים בחברה שבה לכולם זכויות שוות. הם לא מבטיחים לנו את האוטופיה המרקסיסטית, בדומה למנהיגים המרקסיסטים, לפיה ההתנגדות לבעלי ההון תזרז את המהפכה ונוכל לחלק את העושר הקיים באופן שווה בין כולם.

לא. השינוי שמציעים לנו היום הוא אמורפי, חלול וחסר כל פשר. מכריזים שיקנו לנו "ביטחון", מבלי להידרש לבעיה הפלסטינית ולגבולות המדינה. מבטיחים לנו "שינוי חברתי" מבלי להסביר את משמעות המונח המעורפל. מבטיחים לנו "לעשות את מה שטוב לישראל", אבל כל אדם ברחוב יספק פרשנות שונה לחלוטין בנוגע למה שטוב בישראל. מבטיחים לנו "שינוי בהנהגה". אבל ככל שאנחנו מתרחקים משיח המשקף מחנות פוליטיים שונים ותפיסות עולם שונות, ניכר ש"שינוי בהנהגה" הולך ומתקרב במשמעותו ל"שינוי המנהיג".

איני אומר שלפן האישי אין כל משמעות: אין ספק שעדיף מנהיג כריזמטי על פני לא-כריזמטי, עדיף אדם ישר והגון על פני מושחת ועדיף מנהיג קר-רוח ושקול מאשר אחד פזיז. אבל תכונות אלה חייבות לבוא לצד תפיסת עולם מגובשת וסדורה. יש אנשים כריזמטיים, מוכשרים, רודפי צדק וקרי רוח בכל רחבי הקשת הפוליטית. יש כאלה במרץ ובש"ס, בליכוד וברשימה המשותפת. למה שאברך על מנהיג כריזמטי, אם הוא מוביל אותי אל פי תהום (לפי תפיסת עולמי)? אין מנוס: עלינו לגבש תפיסת עולם סדורה, וחשוב מכך, עלינו לדרוש מהפוליטיקאים שלנו לעשות זאת. אני אעדיף מנהיג בינוני שמייצג את תפיסת עולמי על פני מנהיג מדהים שמייצג את העמדות ההפוכות לי.

ככל שמערכת הבחירות הנוכחית מתמקדת באספקטים אישיים של המועמדים, כך אנו מתרחקים מפתרון הסוגיות הציבוריות שעל סדר היום. כשפוליטיקאי מצהיר שישיב את ה"תקווה", אני מבין שאין לו פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כשפוליטיקאי מבטיח לי שהוא "יעשה דברים אחרת", ברור לי מעבר לכל ספק שהכל יישאר בדיוק אותו דבר. וכשמערכת הבחירות כולה נסובה סביב שיערו הסגול של מועמד אחד או עיניו התכולות של אחר, כך ברור לי שמדינת ישראל נידונה לקיפאון, ואפילו לנסיגה. מנהיג ללא תפיסת עולם הוא לא באמת מנהיג, ולא באמת יכול לחולל שינוי.

דוגמה מעולה לצורך של המנהיג להשתייך למחנה אידאולוגי ניתן למצוא אצל הנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ. הוא נחשב לבדלן, לאחד שאינו פוליטיקאי מטבעו ולא צמח במערכת, למי שהתבטא באופן חריף במהלך קמפיין הבחירות נגד וושינגטון ונגד האופן בו הפוליטיקה מתנהלת, ל"ג'וקר", לבלתי-צפוי ולאחד שקודם עושה ורק לאחר מכן חושב. אפילו טראמפ, שקשה להתווכח עם העובדה שהוא זן נדיר בפוליטיקה האמריקאית, משרת באופן מובהק את האינטרסים של המפלגה הרפובליקנית. טראמפ קידם ומקדם את סוגיות הליבה של השמרנים בארה"ב, כמנהיג המחנה שלהם: הוא הוריד מסים; הוא נשכב על הגדר  בכדי למנות את השופט ג'ו קוואנו, יקיר השמרנים, לביהמ"ש העליון בארה"ב; הוא נדרש לסוגיית הגירה והגבול עם מקסיקו, הנחשבת לסוגיית ליבה רפובליקנית, כשהודיע שיקצה מיליארדי דולרים רבים לבניית הגדר לאורך הגבול.

אכן, ברוב מערכות הבחירות בעולם הדמוקרטי, מנהיגי המפלגות מייצגים את בוחריהם. גם בישראל ישנם מנהיגי מפלגות שמציעים לנו משנה סדורה, כמו למשל מרצ או המפלגות החרדיות. אולם, מפלגות אלה הן לרוב בשוליים. העובדה שפוליטיקאים רבים בישראל, ובייחוד אלה ששואפים למשול בנו, מנסים להצטייר כ"מרכז", ופשוט פוטרים את עצמם מכל צורך בתפיסת עולם היא פשוט מגוחכת ומהווה עלבון לנו, ציבור הבוחרים. אם הם לא מציעים לנו רעיונות חדשים, והם גם לא מבטיחים לקדם רעיונות ישנים, מדוע שנצביע להם? האם אנחנו באמת ציבור הבוחר את מנהיגיו לפי צבע עיניים? האם זנחנו גם אנחנו את תפישות עולמנו כליל? האם לא ראוי שנדרוש ולו מעט תוכן ממנהיגינו, או שמא נסתפק בסיסמאות?

אם אנחנו, הציבור, רוצים שינוי, ראשית עלינו לדעת להגיד במפורש מה ברצוננו לשנות. ואם הפוליטיקאים, המתיימרים להיות מנהיגים, רוצים לתפוס את המושכות, עליהם לשתף אותנו בחזון שלהם. אם אנחנו לא דורשים זאת מהם, הרי שאנחנו אשמים בדיוק באותה המידה; אנחנו דנים את עצמנו לקיפאון.


בר נדל

בוגר תואר ראשון בכלכלה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית. עובד ככלכלן בקסלמן (PwC), ליברל ואיש השוק החופשי. כותב על כלכלה.