‎קורא‫/‬ת‫:‬

עיתונות של "תיקון עולם": נזק לעיתונות ול...

עיתונות של "תיקון עולם": נזק לעיתונות ולדמוקרטיה

,
עיתונות מגויסת פוליטית הייתה קיימת מאז ומעולם. אולם כיום, עיתונאים רבים מצדיקים את ההתגייסות הפוליטית הזו בשם "תיקון עולם" - הרצון לעשות טוב. הם אפילו גוערים בחבריהם שלא מצטרפים למגמה, אך בכך הם מועלים בתפקיד הראשוני והעיקרי שלהם: לתווך מציאות בצורה הגונה ונקיה ככל האפשר.
image_printגרסא להדפסה

על רקע סערת הענקת הפרס בכנסת לאייל גולן, נזפה העיתונאית שרון שפורר פומבית בעיתונאי גיא פלג, אחרי שהאחרון הגיב כנגד המתקפות על אייל גולן בצורה עובדתית, כמצופה מעיתונאי; שפורר עובדת עבור "המקום הכי חם" אתר חדשות ותחקירים שמכריז בריש גלי כי עיתונאות אינה תיווך מציאות גרידא, אלא מטרתה "לשנות את המציאות" ואסור לה להיות "חפה מתפישת עולם, מעמדות ומעקרונות". הטענה שעיתונאות צריכה "לתקן עולם" אינה חדשה, ואפיינה בעבר עיתונות מפלגתית; אולם כיום גם עיתונות מקצועית, שאינה מבקשת להיות מפלגתית או "פוליטית", מאופיינת בכך שהיא "בוחרת צד" ומקדמת אג'נדה מסויימת, גם אם אינה מפלגתית או פרסונלית, אלא השקפת עולם מסויימת – כדוגמת תהליך גבוש החזון שעבר בשנה האחרונה גלובס, במסגרתו הוחלט כי העיתון לא יהיה "פוליטי", אך גם יקדם ערכים של גיוון ושינוי חברתי, שזו סתירה שאינה ניתנת ליישוב.

הסיפור הזה של "תיקון עולם" הוא עוד דוגמה לפער (פחות מוכר) בין פרוגרסיבים לשמרנים. פרוגרסיבים מאמינים שכוונות טובות מובילות למציאות טובה יותר ושאפשר "לכפות" על המציאות – ועל בני האדם – את הכוונות הטובות. שמרנים, לעומת זאת, טוענים שטבע האדם הוא כזה שאי אפשר לאנוס אותו ל"דברים טובים", ולכן צריך "לזרום איתו", עם מגבלותיו וחולשותיו, ולבנות מערכת חברתית-כלכלית-פוליטית כזו שלא סותרת אלא מקבלת את טבע האדם, ושבסופו של דבר, בתהליך אבולוציוני, תועיל לכל או לרוב האנשים. ההמחשה הטובה ביותר לרעיון זה היא ההבדל בין סוציאליזם (או קומוניזם) של כוונות טובות המתאפיין בתכנון מרכזי "רציונלי" מול כלכלת שוק שמתבססת על האנוכיות האנושית.

"תיקון עולם" הוא הנגזרת היהודית מהפרוגרסיביזם של "הכוונות הטובות" – המחשבה שאפשר לשנות את העולם לטובה אם רק נרצה. זה כמובן נפלא להיות טוב ולחנך לטוב. זה חשוב להיות הורה שמחנך לטוב ולהיות אזרח טוב שעוזר לאחרים. אבל כשמערבבים את אלה עם פונקציות חברתיות אחרות בעלות השלכות רוחב (שופטים, פקידי ממשלה), נוצרת בעיה.

ניקח לדוגמה את העיתונאים. התפקיד הראשון של עיתונאי הוא לתווך מציאות – להעביר לציבור מידע לגבי מה שקורה בעולם כדי שהוא יוכל לקבל החלטה מושכלת ולפעול בהתאם. לא בכדי קיבלה העיתונות מעמד מכובד בדמוקרטיה הליברלית, "הרשות הרביעית", כי בלי מידע מהימן האזרחים לא יודעים לקבל החלטות כיצד הם רוצים לעצב את חייהם. תפקידה הראשון במעלה הוא לדווח על המציאות.

אולם, כאשר עיתונאי רואה בעצמו קודם כל "מתקן עולם" או סוכן לשינוי חברתי, הוא מחליט להטות את הדיווח שלו לטובת המטרות ה"צודקות" שלו. אם עיתונאי חושב שמתווה הגז הוא אסון לחברה הישראלית, הוא יצדיק הטיה של הדיווחים שלו כי זה "לטובת המדינה"; אם עיתונאי חושב שביבי הוא השטן, הוא יצדיק בפני עצמו השחרה ודמוניזציה שלו, כי כך הוא מגן על האזרחים בישראל. העובדות היבשות הופכות לעניין משני לעומת "תיקון עולם".

שמרנים מזדעזעים מהלך רוח כזה, מכיוון שהכלל אמור להיות שהתקשורת מספקת לאזרחים דיווח אמין כדי שהם יחליטו, ולא שעיתונאי יחליט בשבילם על סמך דעותיו הפוליטיות הסובייקטיביות. הציבור העניק לעיתונות מעמד יוצא דופן בחברה הדמוקרטית (גוף פרטי שנהנה מהגנות חוקתיות, חופש העיתונות, וחופש הביטוי) רק כי נותנים בו אמון שידווח בצורה הגונה ונקיה. עיתונאי שמתווך מציאות אחרת ומטה את הדיווח בשביל אג'נדה פרטית – חוטא לתפקידו, פוגע בוודאות הדיווח, ומערער את הכללים של המערכת הדמוקרטית, כי בלי דיווח מהימן, איך האזרחים יוכלו לקבל החלטה מושכלת?

זו גם הסיבה שהאמון בתקשורת הישראלית והעולמית חטף מכה אנושה בעשור האחרון, ומעמדה מדרדר; העיתונאים תופסים את עצמם יותר ויותר "מתקני עולם", ואילו הטכנולוגיה בכלל, והרשתות החברתיות בפרט, גזלה מהעיתונאים את המונופול על תיווך המציאות וחשפה בפניו את העובדה שעיתונאים מטים את דיווחיהם בשירות האג'נדה שלהם ומועלים באמון הציבורי שניתן להם. מי שדוגל ב"תיקון עולם" לטובת אג'נדה אישית מאבד את אמונו של אותו ציבור שלא מחזיק באותה אג'נדה ושלא רוצה שיתמרנו אותו וינסו להנדס לו את התודעה.
לאן זה מוביל אותנו? לערימות של פייק ניוז, לחוסר אמון מוחלט במתווכי מציאות, והכי גרוע – לחוסר יכולת להסכים על עובדות המציאות, שהן הבסיס לוויכוח ערכי. למשל, אם חלק נכבד מהציבור לא מאמין למה שכתוב בעיתונות המרכזית בנוגע לחשדות נגד נתניהו, איך אפשר בכלל לעבור לוויכוח על השאלה אם ראוי שהוא ימשיך לכהן? עיתונות ה"תיקון עולם" גרמה לפגיעה אנושה קודם כל בעיתונות, ואחר כך בדינמיקה הדמוקרטית העדינה.

כמובן שאף אחד לא מספיק תמים כדי לחשוב שלעיתונאים אין אג'נדה או שאפשר לנטרל אותה. לכל אדם יש הטיה שהוא לא יכול להתעלם ממנה, אבל בוודאי שאסור להצדיק אותה באמצעות אמונה ב"תיקון עולם" או להגביר אותה. זה הרסני לדמוקרטיה.

ואם זה מזכיר לכם פונקציה חברתית אחרת שסופגת פגיעה קשה באמון הציבור – אתם צודקים: תהליך זהה עובר על בית המשפט העליון, במיוחד בג"ץ. בג"ץ שלפני "המהפכה החוקתית" של אהרון ברק דבק בהפרדת רשויות והאמין שאל לו לעסוק בנושאים "ערכיים" הנמצאים תחת המנדט של נבחרי הציבור, פן ייפגע אמון הציבור; שבית המשפט צריך לדבוק בחוק, ולא ליצור נורמות חדשות על בסיס "מה שנאור ונכון" לדעתו. אלא שאהרון ברק, גדול הפרוגרסיבים הישראלים לדורותיהם, האמין שביכולתו "לתקן עולם" באמצעות מוחו האנליטי ("הכל שפיט") ונתן גושפנקא לשופטים להוות סוכני שינוי חברתי ולהחליט לפי הערכים האישיים שלהם. וגם כאן, הכוונות הטובות הובילו לפגיעה קשה באמון הציבור, שגילה ש"תיקון העולם" של ברק הוא בעיקר מתן בכורה לתיאוריות, יש יאמרו רדיקליות, של זכויות אדם על פני הערכים שהציבור רוצה לקיים במדינה שלו. שלמעשה, בית המשפט עקף את הדמוקרטיה מלמעלה.

"תיקון עולם" הוא מושג שובה עין ולב – מי לא אוהב לעשות טוב? אבל יש תפקידים בדמוקרטיה העדינה שלנו שאסור לערבב, או לפחות לנסות להמעיט בערבוב, עם פוליטיקה וערכים. אחרת, כולם יצאו ניזוקים. האמון הציבורי ייפגע קשות, והראשון לסבול יהיה "מתקן העולם". תנו לנו עיתונות חופשית באמת, בלי הטיות אציליות וכוונות טובות. אנחנו כבר נחליט מה טוב לנו ומה לא.


דורון נחמיה

עורך דין , ממייסדי קבוצת "נתיב בליכוד".