עלייתו של המנהיג הסמכותני: על קריסת ההצבעה האידאולוגית והפנייה לעצמה

ישראל, כהרגלה, איחרה באימוץ הטרנד של הסובייקטיביזם המערבי, אך משעלתה על פסי הרכבת של תהליך אוסלו, לא רק שהצטרפה לטרנד הסובייקטיבי אלא התמקמה בגאון בחוד חניתו.

אולם עם אימוץ הטרנד קרה משהו לא צפוי. לצד הקריסה הבלתי נמנעת של אוסלו, הישראלים החלו להצביע בהמוניהם אך ורק למנהיגים שמשדרים סמכותניות: אהוד ברק, אריק שרון, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו (כשהאחרון לא התחיל כסמכותן, אך משזיהה את המגמה אימץ אותה בחום). המשותף לכולם – חוסר עקביות אידיאולוגית, פרגמטיזם קר, מיתוג של עוצמה כמעלה פוליטית. גם שלישיית הרמטכ"לים בני גנץ, בוגי יעלון וגבי אשכנזי מותגו באותו אופן וזכו לקולם של מעל מיליון מצביעים בבחירות האחרונות.

א

בכדי להבין את התהליך שהובילנו עד הלום נחזור לימי קום המדינה. מדינת ישראל קמה על ערכים מודרניים של סוציאליזם ודמוקרטיה בהובלתו של השמאל, שהתחלק לשתי קבוצות פילוסופיות עיקריות: מרקסיזם ואפלטוניזם. הראשונה איגדה את המטריאליסטיים ואילו השנייה את האידאליסטיים, ובין שתי הקבוצות נכרתה ברית של כינון סוציאל דמוקרטיה לאומית. הקולקטיב היהודי-ציוני אומץ כאתוס רוחני ואילו מוסדות המדינה הוכתבו לפי הפרוטקציוניזם המרקסיסטי.

בשנות השישים, הטרנד הסובייקטיבי-פרוגרסיבי החל להכות גלים במערב בהובלתה של ארה"ב. אם הביטלס הופיעו בחופשיות במדינות המערביות, בישראל אסרו על כניסתם של ארבעת המופלאים כי העבירו מסרים אינדיבידואליים-סובייקטיביים מדי שאיימו לסדוק את החומה הבצורה של הקולקטיביזם הישראלי.

אבל בשנות השמונים היוצרות השתנו. הרעיונות הפרוגרסיביים חלחלו לאקדמיה הישראלית והייתה זו רק שאלה של זמן עד שיעשו את דרכם לפוליטיקה. ב-1993 זה קרה. תהליך אוסלו ניפץ את האמת הקולקטיבית של התנועה הציונית וקיבל את הנרטיב של עם פלסטיני בתוככי מדינת היהודים. אוסלו היה אומנם תהליך מדיני-פוליטי אבל שורשיו צמחו מהמוסר הסובייקטיבי ומטרתו הייתה להנחילו על הציבור הישראלי.

ב

סובייקטיביזם הוא מתכונת בטוחה לעלייתו של שליט סמכותני בעתיד, מאחר ש"לעשות מה שבא לי" ברמה הפרטית הוא עולם של כאוס ואנרכיה בפועל. מי שמאמין במוסר סובייקטיבי מאמין בסתר ליבו שרק אדם אלים יכול להשיג את מאווייו ומטרותיו באופן מלא. הדיקטטור הוא זה שמממש גחמנות זו באופן גלוי והופך אותה ללגיטימית. אם בחוץ יש אנרכיה, אדם לאדם זאב, רצון סובייקטיבי של אדם אחד בא על חשבונו של רצון סובייקטיבי שני – רק דיקטטור יכול לבוא ולעשות סדר בבלגן.

כשתהליך אוסלו התפוצץ, אזרחי ישראל ראו אנרכיה בעיניהם. יום-יום אוטובוסים התפוצצו ברחבי המדינה ואירועי האלימות הגיעו מלב ליבה של הארץ. כלומר, המדינה בפועל איבדה את המונופול שלה על השימוש הלגיטימי באלימות. עובדה זו הפחידה את הישראלים וגרמה להם להבין את ההשלכות של סובייקטיביזם אנרכיסטי באופן חד ומהיר על בשרם.

משם נבעה במהרה הכמיהה למנהיג שמשדר עוצמה, אשר בז לאידיאולוגיה או לעקרונות כלשהם. פוליטיקאי שמצהיר על דבקותו באידיאולוגיה מסוימת לא יכול להיבחר היום לראשות הממשלה. העם נהיה סובייקטיבי מדי בתפיסתו וחשדן כלפי מי שאומר שיפעל ממניעים עקרוניים. מנהיגים עם אידיאלים נתפסים על ידי העם כלא-מציאותיים וכבעלי מטען שמשדר חולשה. על פי התפיסה הסובייקטיבית של מלחמת כל-בכל זה גם מוצדק. כל האמצעים כשרים בעולם אנרכי. אבל העם לא מסוגל להבין שעצם התפיסה הסובייקטיבית היא זו שמובילה לאנרכיה. מבחינתו זה מצב קיומי נתון.

היום אנחנו מסתכלים על מגמות פופוליסטיות שנמצאות בעלייה ברחבי העולם המערבי ומשתאים לנוכח מנהיגי הדמוקרטיות שנהיים יותר ויותר סמכותניים. אך האמת היא שאת הטרנד הספציפי הזה הקדמנו אנו הישראלים את כולם.

ג

מכאן הדרך סלולה לשלושה כיוונים אפשריים: ביצור העמדות הסובייקטיביסטיות ולפיכך הידרדרות עמוקה יותר לאנרכיזם, או אימוץ מחדש של עקרונות אובייקטיביים והחזרת הטרנד הפילוסופי לאחור. הבעיה היא שאובייקטיביות היא אות מתה בחוגי האקדמיה, זאת לאחר שנקטלה ללא הרף במשך שישים השנים האחרונות. לכן, ייתכן כי בריחה לכנפיה המנחמים של הדת (שמעניקה סדר כלשהו, למרות שאינה רציונאלית) היא אופציה ריאלית יותר בהתחשב הנתונים הקיימים.

ההוגה הפילוסופית היחידה שיכולה להוציא אותנו מהבוץ הנוכחי היא הסופרת איין ראנד, שכתבה שניים מהספרים המשפיעים ביותר במאה הקודמת (ורבי-מכר עד היום), "מרד הנפילים" ו"כמעיין המתגבר". לצורך כתיבת הספרים, ראנד פיתחה הגות פילוסופית שלמה על מנת לתמוך במסר האינדיבידואלי שביקשה להעביר. החידוש המקורי שלה היה בקריאתה לפילוסופיה הנאמנה לרציונאליות כערך מנחה אובייקטיבי בחייו של הפרט. היא דחתה מכל וכל את הסובייקטיביזם האינדיבידואלי של הפרוגרסיביים משמאל או של "ההיפים מימין", כך נהגתה לכנות ליברטריאנים.

מצד שני, היא גם דחתה את ההגדרה של אובייקטיביות כפי שנהגתה על ידי הפילוסופים הגרמנים הבולטים, כגון קאנט או הגל, שהובילו את איש הרוח השקדן למחוזות רחוקים ומנותקים מקרקע המציאות. ראנד טענה שהאדם כאדם, מסוגל לתפוס את המציאות כפי שהיא. שולחן הוא שולחן ולא אשליה שהתודעה האנושית יוצרת במוח אימפוטנט. לא ניכנס לעובי הקורה של הגותה הפילוסופית העצומה, אך נסתפק בכך שראנד הצליחה לתת מענה הן לקושיות של היתכנותה של אמת אובייקטיבית הן למימוש הפוליטי של אותה אמת. כך היא השיגה מחד הגנה על הפרט מבלי לדרדר אותו לסובייקטיביזם שפל, ומאידך העניקה לו מסגרת חברתית נחוצה מבלי להסתכן בעוולות הקולקטיביזם, שאת תוצאותיהן האכזריות נחרדנו לגלות במאה ה-20.

בינתיים, אנחנו רחוקים מאוד ליהנות מהפירות הרעיוניים שראנד עמלה על איכותם, למי שרק יאות לקנות. עד אז, חוקי חסינות ומאבקי כוח בין השליט, ההמון והאוליגרכיה, ימשיכו להיכתב על גב דפי העיתונים. האירוניה – למי שלא שם לב בטור זה – היא שככל שאוליגרכיית השמאל תנעץ את ציפורניה עמוק יותר בבשר התפיסה הסובייקטיבית, כך היא תחזק את מעמדו של האיש אותו היא שונאת מכל, שכוחו הסמכותני עולה ככל שהטירוף הסובייקטיבי עולה.