בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

על אינטואיציה ומוסר: תשובה לסובייקטיביזם...

על אינטואיציה ומוסר: תשובה לסובייקטיביזם

,
בזמן שבו רווחת התפיסה לפיה מוסר הוא עניין סובייקטיבי, עלינו לשאול את עצמנו מה משמעות הדבר. האם גישה כזו מרשה הפעלת שיפוט מוסרי כלפי תפיסותיהם של אחרים, או שהיא בהכרח מובילה לרלטיביזם מוסרי? האם חברה שבנויה על סובייקטיביזם מוסרי היא בהכרח חברה עם יציבות ושלום או דווקא חברה מסוכנת לחירות האדם? האם עלינו להמשיך לדחות על הסף גישות אתיות אובייקטיביות או שעלינו לבחון אותן לעומק? 

לפני כמה ימים התפרסם על גבי במה זו מאמר של עידן ארץ, המציג עמדה אתית (או ליתר דיוק מטה-אתית) ולפיה המוסר הינו במהותו סובייקטיבי. מטרת המאמר הייתה להראות למה דווקא עמדה זו מובילה לאימוץ גישה חברתית ליברלית שבנויה על קונצנזוס רחב ככל האפשר. אני סבור שהנחת המאמר על אודות טיבו של המוסר היא שגויה, וממילא גם המסקנה. ברצוני להצביע על לא מעט כשלים, בעיקר פילוסופיים, שטמונים בדבריו של הכותב ובכלל בדברי רבים מאלה שמחזיקים בסובייקטיביזם או ברלטיביזם מוסרי.

הטיעון מן המחלוקת

בתחילת המאמר, ארץ מעיר על ההבחנה הקיימת בין תיאורים עובדתיים לבין ערכים שיפוטיים. לטענתו, הראשונים הינם אובייקטיביים והאחרונים הינם סובייקטיביים. על מנת לבסס זאת, הוא מביא שני נימוקים מרכזיים ועתה נעסוק בראשון:

רבים מהערכים הראשונים שילדים רוכשים הם ציות לגורמי סמכות חיצוניים, בין אם אלו יהיו הורים, מורים או אנשי דת. על כן, טבעי לחשוב שמוסר הוא אובייקטיבי מתוקף צו חיצוני או "התחייבות המציאות". אך כאשר אנו גדלים, אנחנו מבינים כי בניגוד לאשליה הזאת העולם הערכי אינו חד ממדי. כלומר, קיימים אנשים שונים המאמינים בערכים מובחנים ולהם גישות מוסר אחרות.

אם כן, הטיעון הראשון מבסס את הסובייקטיביות של המוסר על העובדה שאנשים חלוקים לגביו. דהיינו, אם המוסר היה אובייקטיבי, בני אדם היו אמורים להסכים עליו ומכיוון שהם אינם מסכימים עליו, הרי לנו שהמוסר הוא סובייקטיבי. מדובר בטיעון פופולארי מאוד אך גם לחלוטין שגוי וזאת מכמה היבטים.

ראשית, טיעון זה מתעלם מהעובדה שגם בתחום העובדתי-תיאורי קיימות מחלוקות משמעותיות מאוד. למשל מי רצח את קנדי? מה הפרשנות הנכונה לתורת הקוונטים? האם מדיניות רווחה מיטיבה עם העניים או פוגעת בהם? אלו מחלוקות שאינן עוסקות בשיפוטים ערכיים אלא בעובדות, ושם לא נמצא הסכמה גורפת. האם מהסיבה הזאת עלינו להסיק שהמציאות העובדתית אף היא אינה אובייקטיבית, מכיוון שבני אדם חלוקים לגביה?

אך נדמה שהנקודה החשובה יותר היא שטיעון זה מניח תמונת מצב מוטעית. הרושם שעולה ממנו הוא שבתחום המוסר, אין שום הסכמה ותמימות דעים ובני אדם חלוקים כמעט על כל דבר. אין זה נכון כלל ועיקר. למעשה, דווקא בתחום המוסר נראה שישנן הסכמות נרחבות וחוצות תרבויות וזמנים. למשל, אחת הדוגמאות שסובייקטיביסטים שונים מביאים היא הנוהג של אסקימואים להרוג את הילדים שלהם, מכאן שאצלם הערך המוסרי של שמירה על החיים שונה מאוד. אלא שהיסק זה גם הוא שגוי: הסיבה שהאסקימו הורג את הילד שלו אינה מפני שהוא מזלזל בחיים, אלא מפי שהתנאים שבהם הוא נתון כל כך קשים עד שהוא הגיע למסקנה שעל מנת ששאר הילדים יחיו, עליו להקריב אחד מהם. ייתכן מאוד שניתן לבקר את הערכתם של האסקימואים, אך אין בכך ראיה שהמערכת המוסרית שלהם זרה ממה שאנו רגילים לו.

יש כמובן מחלוקות מוסריות טהורות, אבל נראה שדווקא הן המיעוט של המיעוט. רבות מן המחלוקות המוסריות ה'מפורסמות', כגון הפלה או אכילת בשר, מבוססות דווקא על חילוקי דעות עובדתיים (האם העובר נחשב חי או האם בעלי חיים חשים סבל) ולא על חילוקי דעות שיפוטיים. וגם אם נמצא חילוקי דעות מוסריים ממש, אין זה צריך להאפיל על התמונה הברורה, שעל רוב הסוגיות המוסריות אנשים כן מסכימים. קשה מאוד יהיה למצוא מישהו שיטען ברצינות שאין בעיה להרוג אדם אחד בלי שום סיבה, לשקר או לא לקיים הבטחות. דווקא מכיוון שכל כך התרגלנו להסכמות המוסריות הללו אנחנו שוכחים שהן קיימות, ונוטים להתמקד דווקא במעט המחלוקות שכמובן זוכות להד גדול יותר בשיח הציבורי. אם כן, לא בעקבות ה'מחלוקות המוסריות' ניתן להסיק שהמוסר הוא סובייקטיבי.

הטיעון מן הרגרסיה

ממשיך הכותב:

מכיוון שקביעות ערכיות עוסקות בשיפוט המציאות ולא בתיאור שלה, אין להן שום עוגן במציאות הטבעית שניתן לומר עליהן בוודאות "זה נכון" ו"זה לא נכון", אלא הן מתנהגות יותר כמו אקסיומות בתאוריות מתמטיות, שהאדם מניח אותן ואינו נדרש לתת להן הסבר. כמו שאמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ': "ערך אינו ניתן להנמקה. זהו דבר לא רציונלי, איננו מבטא מציאות ואיננו מתחייב מהמציאות". האקסיומות הללו שונות מאדם לאדם, וקיימות קודם כל בראש שלנו. אם אדם ינסה להסביר מדוע הוא מאמין בערך מסוים, ניתן להמשיך ולהקשות עם שאלות "למה" נוספות, עד שאותו אדם ייאלץ להשיב "ככה" מכיוון שלא תהיה לו יכולת להסביר את האקסיומות הבסיסיות שלו.

הטיעון השני מביא כראיה לסובייקטיביות המוסר את העובדה שלא ניתן לנמק ערכים מוסריים. כל אמירה מוסרית תוביל לעוד אמירה מוסרית יותר יסודית שגם אותה לא נוכל לנמק. אלא שגם כאן, הטיעון שוגה קטגורית. ובכן, שאלת הרגרסיה האינסופית אינה מיוחדת לערכים המוסריים אלא רלוונטית לכל תחום ידע אנושי, גם העובדתי. אם נחזור, לדוגמה, לאמירה עובדתית כגון "השמש זורחת בבוקר" גם כאן נהיה עדים לאותה הבעייתיות. אם נשאל את האדם למה הוא חושב שהשמש זורחת בבוקר, מהר מאוד נגלה שגם לו יש לו מעט אקסיומות נטולי הנמקה. למשל, הוא מניח את עיקרון הסיבתיות, שאם הוא צפה בשמש זורחת בכל בוקר עד עכשיו אז הוא יכול לדעת שהיא תזרח גם מחר. אבל מדוע להניח את עיקרון הסיבתיות כפי שהקשה דייויד יום? וכי צפינו בעיקרון הסיבתיות ואנו יודעים בוודאות שהוא קיים? ברור שלא, ואף על פי כן – לא מפני חוסר הנמקה זה – אנו חושבים שהסיבתיות הוא מושג סובייקטיבי שאינו מציאותי.

למעשה, אם נתעמק נמצא שבכל תחום ידע אנושי קיימות אמונות ודעות יסודיות שאותן לא ניתן לנמק. האסכולה היסודנית (fondationalism) עסקה רבות בשאלות אלו, והראתה שלאדם יש הצדקה להחזיק באמונות יסודיות שהוא אינו יכול לנמק אותן. באותה מידה, לא חוסר ההנמקה בתחום המוסרי מאפשר להסיק שהמוסר אינו מציאותי או סובייקטיבי. ועוד נחזור לנקודה הזו להלן.

מוסר סובייקטיבי ושיפוט מוסרי

ארץ טוען שתפיסתו את המוסר אינה רלטיביזם, כלומר העובדה שהאדם חושב שהערכים המוסריים אינם נכונים או לא נכונים אינה מונעת ממנו להפעיל שיפוט מוסרי על הערכים של האחרים:

עצם העובדה שאין שום דרך להגיד שערך הוא "נכון" או "לא נכון" כאמירה עובדתית לא אומר שאי אפשר להפעיל שיפוט ערכי כלפי מערכות ערכים שונות, אפילו להפך. אצלי, למשל,  קיימת שנאה לפשיזם ולקומוניזם. הפשיסטים והקומוניסטים לא יסכימו איתי כמובן, ולכן הם בחרו בערכים שלהם ואני בשלי. למעשה, יכול להיות שהפער הערכי בינינו כל כך גדול שהוא יכול להיות מיושב רק בקלפי או בשדה הקרב, ואיני נמנע משיפוט תפיסות אלו לרעה על ידי הכרה בעובדה הזאת.

כאן מתגלה עוד כשל. השאלה אינה אם סובייקטיביסט יכול להפעיל שיפוט מוסרי אלא אם סובייקטיביסט שמפעיל שיפוט מוסרי פועל באופן רציונאלי ועקבי עם עמדותיו או שלא. זאת אומרת, ייתכן מאוד שעידן ארץ הסובייקטיביסט מפעיל שיפוט מוסרי כלפי הקומוניזם, אך אין זה אומר שיש לו הצדקה לעשות זאת. ולמען האמת, נראה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית ושאין לסובייקטיביסט עקבי בעמדותיו דרך להפעיל שיפוט מוסרי.

כדי להבין את הנקודה הזאת עלינו להבין מהו שיפוט בכלל ושיפוט מוסרי בפרט. בני אדם שופטים עמדה מסוימת כאשר הם מעריכים אותה מול המציאות האובייקטיבית. אם העמדה הולמת את המציאות האובייקטיבית, כי אז השיפוט יהיה חיובי, ואם העמדה לא תתאים למציאות, כי אז השיפוט יהיה שלילי. למשל, שני אנשים יכולים להתווכח אם השולחן העומד לפניהם מרובע או עגול ויהיה טעם לוויכוח, כי כל אחד מנסה לשכנע את השני שהעמדה שלו היא זאת שמתארת באופן מדויק יותר את המציאות האובייקטיבית של השולחן. לעומת זאת, שני אנשים אינם יכולים להתווכח על מה הוא הטעם הטוב ביותר של גלידה, וזאת מפני שההגדרה של 'טעים' תלויה בהערכתו של הטועם ואינה עומדת בפני עצמה. כלומר, במקרה של הגלידה אין מציאות אובייקטיבית שמולה ניתן לשפוט עמדה מסוימת, ועל כך נאמר: "על טעם וריח אין מה להתווכח".

הוא הדין לגבי השיפוט הערכי. כשבני אדם מתווכחים על סוגיה אתית, הם בעצם מנסים לברר איזו עמדה מוסרית נכונה, כלומר איזו עמדה מוסרית מתארת באופן מדויק יותר את המציאות המוסרית האובייקטיבית. התפיסה הסובייקטיביסטית או הרלטיביסטית שמכחישה את קיומם של ערכים מוסריים אובייקטיביים מעלימה את נקודת הייחוס המציאותית ההכרחית להפעלת שיפוט מוסרי. במובן הזה, סובייקטיביסט ליברל שמתווכח עם קומוניסט אינו שונה מאדם שאוהב גלידה בטעם וניל שמתווכח עם מי שאוהב גלידה בטעם שוקולד, דהיינו זהו ויכוח עקר וריק מתוכן שבהגדרה לא ניתן להכריע אותו.

מוסר סובייקטיבי ויציבות חברתית

ארץ מקדיש את סוף המאמר להתוויית שיטה חברתית שתתאים לגישה הסובייקטיבית למוסר:

דרך שנייה, היא לחתור לכך שערכי הקונצנזוס עצמם יהיו כמה שיותר רחבים, שגם אנשים עם עולמות ערכיים שונים מאוד יוכלו להזדהות איתם. בחברות שיש בהן דרישות ערכיות חמורות מאוד, כמו החברה החרדית או הקיבוצים, ניתן לראות שהן נוטות להיות חסרות יציבות, עמוסות פלגים ובסכנת פירוק מתמדת. לעומת זאת, חברה שיש בה דרישות ערכיות בסיסיות כמו "כולם יכולים לעשות כל מה שהם רוצים כל עוד הם לא פוגעים באחרים" תיטה להיות חברה עם קונצנזוס רחב מאוד, מכיוון שגם אנשים שמגיעים מרקעים שונים ויש להם עמדות וערכים רחוקים מאוד יכולים להזדהות עם הערך הזה, לעומת ערכים ספציפיים יותר שבהכרח ידירו יותר אנשים מהקונצנזוס החברתי. חברה כזאת, שנקרא לה חברה ליברלית, תהיה יציבה ושוחרת שלום במידה רבה יותר מחברות עם עולם ערכים ספציפי יותר ונוקשה יותר".

על פניו, הצעה זו הגיונית מאוד אבל לא כל כך קשורה לסובייקטיביותו או לאובייקטיביותו של המוסר. גם מי שמחזיק בריאליזם מוסרי יכול להסכים שחברה שתנסה כמה שפחות לכפות ערכים מסוימים, יכולה להגיע ליציבות יתירה. אלא שיש בטענה זו גם אבסורד שנובע ישירות מהגישה הסובייקטיבית למוסר.

נדמיין חברה שדוגלת בעבדות, למשל. בחברה זו הקונצנזוס הרחב הוא שניתן לשעבד אדם נגד רצונו, וה"שוליים" הם אלה שסבורים שהדבר אינו מוסרי. לפי טענת הכותב, אם החברה תרצה לזכות ליציבות לאורך ימים, עליה להציע לכלל האזרחים שיטה שהם יכולים להתחבר אליה בקלות, אך במקרה שלנו ברור שהגישה "אל תפגע באחרים" אינה שיטה שכזו כי הרי היא סותרת את הקונצנזוס הרחב לפיו ניתן לשעבד אחרים. לפי סובייקטיביות המוסר, במקרה של חברה משעבדת דווקא הגישה החברתית שתזכה ליציבות היא זו ששמה במרכז את שעבוד האחרים. היא אומנם תזכה ליציבות אלא שרבים (העבדים) ייפגעו מאותה יציבות.

במילים אחרות, גישה סובייקטיביסטית למוסר שבה כל הערכים שווים (כי הם לא נכונים, ולא לא נכונים) אינה יכולה להבטיח שתמיד גישה ליברלית של "לא תפגע באחרים" היא זו שתביא יציבות לחברה. בהקשר הזה ראוי לשים לב לעובדה שרבים מן הגיבורים שהובילו מאבקים למען חירות וזכויות האדם במהלך ההיסטוריה, הם דווקא אלה שפעלו נגד הקונצנזוס מתוך אמונה שמערך הערכים שבו הם דוגלים נכון יותר ומצדיק לשלם את המחיר של ערעור על היציבות החברתית המעוותת שהשתרשה. גישתו של ארץ, השמה את יציבות החברה כערך נעלה (בכלל לא מובן איך זה מסתדר עם גישה סובייקטיביסטית שבה ערכים מסוימים לא יותר נעלים מערכים אחרים, אך נניח לזה) לא רק שסותרת את עצמה, אלא אינה מרשה לאדם הפרטי ליזום שום מאבק חירותי שקורא תיגר על הקונצנזוס החברתי.

מה החלופה?

כפי שכבר נרמז בדבריי לעיל, אני מחזיק בתפיסת הריאליזם המוסרי, כלומר אני מאמין שהערכים המוסריים הינם אובייקטיביים. האם זה אומר שאני סבור שניתן להסיק את אותם הערכים מתוך תצפית אמפירית, כפי שמתוך תצפית ניתן ללמוד על תכונותיהן של מולקולות? ממש לא. אני אפילו חושב שהגישה הנטורליסטית, המנסה ללמוד את הראוי מתוך העובדות היא לא פחות שגויה מאשר הסובייקטיביזם המוסרי. אבל לשמחתנו, הריאליזם המוסרי אינו מורכב אך רק מגישות נטורליסטיות. קיימת עוד אסכולה אחת, ושמה אינטואיציוניזם מוסרי (ethical intuitionism) וחשוב להכיר אותה.

האינטואיציוניזם, כשמו כן הוא, בנוי על מושג האינטואיציות. פילוסופים רבים דנו בשאלת ההגדרה של האינטואיציה. בשורות הבאות אביא את פרשנותו של הפילוסוף מייקל יומר, שהיא בעיניי הקולעת ביותר. האינטואיציה משתייכת לקטגוריית המופעים (appearances). מופע הוא מצב מנטלי שבו נדמה לאדם ש'כך הוא הדבר'. מופיעים אלו שונים מאמונות, מפני שניתן להאמין או שלא להאמין במה שבכל זאת נדמה לנו שכך הוא. בדרך כלל המופעים מחוללים באדם את האמונות.

ישנם כל מיני סוגים של מופעים. למשל, כשאני רואה חתול מחוץ לחלון, אני חווה מופע סנסורי שבו נדמה לי שחתול עומד מחוץ לחלון. כשאני חושב על הבוקר, אני חווה מופע מנמוני (mnemonic) שבו נדמה לי שאכלתי חביתיות טעימות במיוחד. כשאני חושב על גאומטריה, אני חווה מופע אינטלקטואלי שבו נדמה לי שהדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות חייבת להיות קו ישר. הסוג האחרון הזה של מופע אינטלקטואלי הוא אינטואיציה. זוהי מסקנה בלא נימוק. כשאני חושב על השאלה מהי הדרך הקצרה בין שתי נקודות, אני לא מנסח טיעון כדי להוכיח שהתשובה היא הישר, אלא פשוט כך נדמה לי באופן ברור וראשוני.

אינטואיציה מוסרית היא גם כן מופע אינטלקטואלי, שמתייחס לא לגאומטריה אלא לטענות שיפוטיות. זהו מצב התחלתי, שבו האדם – מתוך מחשבה על מקרה ערכי מסוים – מבין באופן ברור ופשוט שהדבר הוא טוב, רע, נכון או שגוי. למשל, כשחושבים על כך נדמה לנו באופן ברור ומיידי שרצח הוא דבר רע, שהנאה היא דבר טוב ושהפרת חוזה היא התנהגות לא ראויה. כל העובדות השיפוטיות הללו, אינן תחושות סובייקטיביות, אלא אמיתות אובייקטיביות אוניברסאליות לא פחות מאשר המסקנה שהדרך הקצרה בין שתי נקודות היא קו ישר.

האם גישה זו אומרת שכל אינטואיציה היא נכונה? ודאי שלא. בדיוק כפי שניתן לטעות בקליטת המציאות על ידי חמשת החושים (תעתועים אופטיים למשל), כך ניתן לטעות בהערכת המציאות המוסרית על ידי האינטואיציות. אלא שהכלל הוא שכפי שלגבי העיניים, כל עוד אין לי סיבה טובה לפקפק ביכולתן להעביר לנו את תמונת המציאות יש לי הצדקה להאמין להן, כך לגבי המוסר – כל עוד אין לי סיבה טובה לפקפק בנכונותן של האינטואיציות המוסריות, הרי שיש לי הצדקה ואפילו חובה להאמין להם.

מובן שאין בתיאור קצר זה כדי למצות את כל השיטה האינטואיציוניסטית למוסר, ועוד נדרש ליבון בלא מעט סוגיות, אך נדמה (!) שיש בו כדי לספק לקוראים תמונה כללית של גישה אתית שרואה בערכים המוסרים אובייקטים ואינה חשופה לקושיות הנפוצות של השיטות המתחרות. מובן שאין פירושה של שיטה זו כי על החברה לאמץ דפוס קיצוני שבו כולם ייאבקו על האמת שלהם, ועדיין ניתן לדגול בסובלנות גם בתחום האתי – גם אם האדם חושב שהוא צודק ואחרים טועים. אומנם אין ספק שיתרון מובהק של שיטת האינטואיציוניזם על פני חברתה הסובייקטיביסטית נמצא בכך שהיא נותנת מנדט מוסרי לאדם לפעול נגד הקונצנזוס למען ערכים נכונים, ולמעשה מכשירה את הקרקע לכל אקטיביזם מוסרי – גם כשהחברה פועלת באופן מרושע נגד המוסר הבסיסי והאינטואיטיבי.


יוסף לברן

סטודנט לתואר ראשון במדעי המחשב, פעיל במפלגת זהות.