בחירת העורך

על הדת הפרוגרסיבית החדשה

,
בעשורים האחרונים זוכה ערך חופש הביטוי בארה"ב למתקפה דווקא מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. זהו אותו ערך שאותו חרטו האמריקאים על דגלם באמצעות חוקתם, ובאופן פרדוקסלי זהו אותו צד פוליטי אשר חרט על דגלו את הפרוגרסיביות וקידם במו ידיו את חופש הביטוי בראשית דרכו.

הסוגיה שבה אני רוצה לעסוק מתקיימת סביב שיח שקיים יותר בארה"ב מאשר בישראל, אך בהיותנו פרובינציה אמריקאית המושפעת ישירות מתהליכי הגלובליזציה, אני סבור כי לא רחוקה העת שבה ויכוח זה יגיע גם למחוזותינו. ברצוני לדבר על תופעת לוואי של הלך הרוח הפוסט-מודרני, הלא היא תופעת הפוליטיקלי קורקט. לכאורה, לעין הליברלית הבלתי מזוינת נראה כי זוהי תופעה חיובית. שיח הפוליטיקלי קורקט נועד למנוע מאנשים להעליב אנשים אחרים על רקע היותם בני גזע, דת, לאום ומין אחרים. תחת חוקי השיח הזה אסור לקרוא לאנשים 'כושים', 'יהודונים', 'שרמוטות' ועוד שלל כינוי גנאי, אשר פעם היו חלק מהשיח הציבורי וכיום מוקצים לגמרי. אלו שכן משתמשים בכינוי גנאי אלה זוכים מיד לקיתונות של בוז והאשמות בדבר היותם גזענים, חשוכים וסקסיסטיים.

כשרעיון הופך לדת

שיח הפוליטיקלי קורקט הוא תוצר לוואי של תקופה שבה רב‾תרבותיות היא ערך עליון. לכן האשמת בני קבוצות אחרות, על בסיס היותם בני קבוצות אחרות, הפכה לחטא חמור בימינו. עד כאן אין בעיה, אך השתמשתי במושג הדתי 'חטא' בכוונה תחילה, כיוון ששיח הפוליטיקלי קורקט הפך כבר לדת, וכאן מתחילה הבעיה. הבעיה בדתות בדרך כלל היא שאסור לבקרן, שכן דת היא דבר קדוש, מפתח לאמת נצחית ודבר בעל מסר אוניברסלי הנכון לכולם בהכרח. כך גם מזהים מתי רעיון או הלך רוח עשו את קפיצת המדרגה השנויה במחלוקת הזו לרמת הדת – כאשר כבר אסור לבקר אותם. הבעיה לא נגמרת פה, כיוון שברגע שאסור לבקר את הדוֹגמה, הדוגמה יוצאת מכלל שליטה והכוונה החיובית שהייתה בבסיסה והניעה אותה בראשית דרכה מאבדת כיוון.

זה בדיוק מה שקורה עם שיח הפוליטיקלי קורקט בעשורים האחרונים במערב ובארה"ב בפרט. הנחת המוצא הגורסת כי יש לכבד בכל מחיר בני קבוצות אחרות ובמיוחד בני קבוצות מוחלשות (וכאן רואים את הקשר הישיר לאב הקדמון של התופעה – המרקסיזם) יצאה מכלל שליטה כיוון שכבר אסור לבקר אותה בשיח המיינסטרימי. כיום לא רק אדם אשר ישתמש בכינוי גנאי 'כושי מסריח' יזכה להאשמות בדבר היותו גזען, אלא גם אדם אשר יטען כי לקהילה השחורה בארצות הברית יש גם אחריות מסוימת על המעצרים הרבים של חברי הקהילה על ידי שוטרים; לא רק אדם אשר יטען כי מקומה של האישה הוא במטבח יזכה להאשמות בדבר היותו מיזוגן, אלא גם אדם אשר יטען כי האפליה בשוק העבודה אינה קיימת ופער השכר הוא מיתוס.

בדיוק כמו שהנתונים המדעיים והסטטיסטיים לא מרשימים יהודים, נוצרים ומוסלמים אדוקים, כך גם הם לא מרשימים את הלוחמים לצדק חברתי בקמפוסים בארצות הברית. אין זה משנה שסטטיסטית בארה"ב שחורים מבצעים יותר פשעים מלבנים: אם שוטר לבן עוצר אדם שחור, הוא אוטומטית גזען שמפחד מאיבוד 'הפריבילגיה הלבנה' שלו; אין זה משנה שמחקרים מוכיחים כי פער השכר בין גברים לנשים נובע מההחלטות של כל אחד מהמינים לעבוד בעבודות שונות ובכמות שעות חודשיות שונות: אם יבוא אדם ויטען טענה זו בשיח הציבורי, הוא מייד יואשם בשוביניזם הנובע מהפחד שלו מפני השינויים המתחוללים במרחב הציבורי ומהשתלטות של נשים על מוקדי כוח. כי ככה זה בדת – העובדות לא משנות, משנה רק הערך העליון, ומי שמתנגד לערך העליון הוא כופר. כולנו יודעים מה דינם של כופרים בדתות רבות.

מרחבים בטוחים ואגרסיביות מינורית

דוגמא מעולה לכך מהשנים האחרונות היא המקרה של הפרופסור ברט ויינשטיין. ויינשטיין הוא פרופסור לביולוגיה אבולוציונית, אשר התעקש לבוא לעבודה במכללה שבה הוא מלמד ביום שהוכרז כיום של 'מרחב בטוח' עבור מיעוטים מגזעים שונים. הכוונה ב'מרחב בטוח' עבור מיעוטים היא שאנשים לבנים מתבקשים לא לבוא לקמפוס באותו יום. ויינשטיין הוכרז כגזען שמקדם 'עליונות לבנה' על ידי הלוחמים לצדק חברתי בעקבות התעקשותו. כן, שמעתם נכון. בארצות הברית של שנות האלפיים אנשים מסוימים מתבקשים לא להיכנס למכללה שבה הם לומדים ומלמדים בגלל צבע עורם, והתנגדותם לכך מזכה אותם בכינוי גזענים. לא ברור מה יותר מדהים בסיפור הזה – הפרדוקס הטמון בכינויים שלהם זכה ויינשטיין או הדרישה מלכתחילה ל'מרחב בטוח' ללא לבנים.

לטענת ג'ונתן היידט, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית, תרבות ההתקרבנות הזו היא תוצאה של הגנת היתר שלה זכו ילדים מצד הוריהם החל משנות ה-80 בארה"ב, עקב תהליכים חברתיים שונים. לטענתו, הורים אשר גוננו יתר על המידה על ילדיהם מפני ויכוחים וקונפליקטים עם ילדים אחרים ועם הסביבה בכלל, מן הסתם גידלו ילדים אשר לא מסוגלים להתמודד עם ויכוחים וקונפליקטים גם בבגרותם. עד כדי כך חמור המצב שהם אפילו לא מסוגלים להתמודד עם תנועות ידיים נורמטיביות של האדם העומד מולם בעת הוויכוח, כפי שניתן לראות בסרטון על ויינשטיין. אנשי המרחבים הבטוחים דורשים מנשיא המכללה להפסיק לדבר עם תנועות ידיים כיוון שזה נתפס עבורם כאגרסיביות מינורית (Minor Aggression).

תוצאותיו של הטאבו

סטיבן פינקר, גם כן פרופסור לפסיכולוגיה, מוסיף לכל הנ"ל השלכה נוספת, אולי המסוכנת מכולן. לטענתו, תופעת לוואי של סתימת פיות והפחדת אנשים נורמטיביים מלטעון טענות מבוססות בכל נושא, היא מתן דלק לקיצוניים. תנועת האלט‾רייט בארצות הברית התחילה בפורומים אינטרנטיים נידחים בעשור הקודם. בפורומים אלה כתבו אנשים הנחשבים לאאוטסיידרים את כל אשר עולה על רוחם וטענו כי יהודים שולטים בעולם בעזרת כסף, אנשים שחורים הם גנטית טיפשים יותר ונשים טובות אך ורק בשביל לגדל ילדים. הם ברחו למקומות האפלים ביותר של האינטרנט כיוון שהרגישו שבשיח הציבורי אף אחד לא מדבר בכלל על הנושאים הללו. הם צדקו, באמת אף אחד לא מדבר על הנושאים הללו כיוון שאין זה פוליטיקלי קורקט. כאשר הופכים נושאים מסוימים לטאבו – אין מי שיגיב באופן רציונלי, אינטליגנטי ומבוסס על מחקרים לטענות שגויות שכאלה. לכן מי שמחזיק בדעות שכאלה לא שומע טענות נגד שיכולות לשנות את דעתו בעניין ולהכניס את העובדות לקונטקסט נכון יותר, אלא רק זוכה לקללות וגידופים אשר דוחפים אותו עוד יותר לקצה. אגב, פינקר הוכרז כחלק מתנועת האלט‾רייט על דעה זו.

התרבות האמריקאית הביאה לעולם המודרני את הערך של חופש הביטוי, אך בשנים האחרונות ערך זה זוכה למתקפה דווקא מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, אשר קידם ונלחם על ערך זה בראשיתו. חופש ביטוי הוא המנגנון החברתי שבאמצעותו הגיעה התרבות המערבית לאן שהגיעה – אל פסגת הציוויליזציה האנושית. רק בחברה שבה יש חופש מוחלט לקידום רעיונות מכל הצדדים הפוליטיים ניתן לקיים מו"מ על אלו רעיונות באמת יותר מועילים ופשוט נכונים עובדתית, ואילו רעיונות מזיקים ואינם נכונים כלל, וכך להתקדם באופן שיטיב עם מרבית האנשים בחברה, כולל בני מיעוטים. אנו עדים היום למגמת נגד לערך זה, מגמה המונהגת על ידי השמאל הקיצוני בארצות הברית ובקמפוסים שלה ספציפית. אם לא נתעורר ונעלה בחזרה על נס את ערך חופש הביטוי, נהיה עדים לנפילתה של התרבות המערבית שבה אנו חיים את החיים השופעים ביותר שזכו בני אדם לחיות בהיסטוריה האנושית.


גלעד ניצן

סטודנט לתואר ראשון במדעי ההתנהגות והחברה במכללת תל חי.