בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

על הנייר: האם באמת קיים הסכם שלום עם ירדן?...

על הנייר: האם באמת קיים הסכם שלום עם ירדן?

,
במשך שנים אומרים לנו ששלום הוא מטרה נעלה, אשר אליו ראוי לחתור גם במחיר גבוה; אך מה עושים כאשר מחיר השלום הופך למופקע, והיתרונות שהבטיח מתפוגגים? 

בשנת 1994 נחתם הסכם השלום עם ירדן – ההסכם השני מסוגו שנחתם בין מדינה ערבית לבין מדינת ישראל, אשר גרר אחריו הכרזות של פוליטיקאים בכירים בנוגע להתהוותו של "מזרח תיכון חדש". הממשלה בראשות רבין הבטיחה קשרים דיפלומטיים והסכמי סחר, שנועדו להפוך את שתי המדינות לשותפות כלכליות, מה שיוביל את המזרח התיכון לעידן חדש. אלא שהיום, 23 שנים אחרי, ניתן כבר להכריז בריש גלי – הסכם השלום בין ירדן וישראל הוא על הנייר בלבד, והדיו כמעט ודהה לחלוטין.

אולם נכון הוא הדבר שמאז 1994, לא הייתה שום לחימה ישירה בין שתי המדינות, וכידוע, לעת-עתה מתקיימים קשרים דיפלומטיים והסכמים כלכליים ביניהן. בתחילת השנה, פורסם מאמר ב'גלובס' בו נטען כי שתי המדינות התחילו בבנייה של אזור סחר חופשי ומשותף ביניהן, מה שאמור היה להשפיע ללא ספק על יחסי הגומלין ועל יציבות המרחב הישראלי-ירדני. דא עקא, המילה "משותף" אינה מדויקת, משום שכל הפרויקט מומן על ידי ישראל – סך-הכל כ-200 מיליון שקלים, נכון לראשית 2017. למעשה, עיקרו של סיפור היחסים בין ישראל וירדן הוא חד-צדדי של 'תן, ותן עוד קצת' מצד ירדן.

ובכן, זוהי האמת המרה; הסתכלות עמוקה ורחבה יותר על יחסינו עם ירדן, ובפרט באירועי השנה האחרונה, תלמד אותנו שלא רק שאין שלום, אלא להפך – שכנתנו ממזרח מתנהלת כמדינת אויב לכל דבר. כזכור, לפני מספר חודשים התרחשו שני אירועים בהם היו מעורבות שתי המדינות – האירוע האחד הוא הירי של המאבטח הישראלי בשגרירות בעמאן, והשני הוא ההתקפלות הישראלית בסאגת המגנומטרים; אלו, מוכיחים שירדן היא מדינת אויב, אך מדינת ישראל בשלה. היא מתעלמת פעם אחר פעם, ואינה נוקפת אצבע לנוכח החוצפה הירדנית – העיקר להשאיר את הסכם השלום בחיים, גם אם הוא פיקטיבי.

הגורם העיקרי להצטננות היחסים בין שתי המדינות בעשורים האחרונים, הוא לא אחר מאשר המלך עבדאללה השני. כשנפטר המלך חוסיין ב-1999, בנו עבדאללה החליפו. הוא ביקש, לכאורה, להמשיך את אותו הקו הפוליטי בו נקט אביו. לעבדאללה הייתה עוד עבודה רבה לפניו בהחלת השליטה על הממלכה ההאשמית; מצד אחד, המלך הצעיר גדל והתחנך על-פי ערכים מערביים – למד בבריטניה ולאחר מכן גם בארצות הברית – וזוהה עם אידיאולוגיה פרו-מערבית הדוגלת בכלכלה חופשית; בתחילת דרכו אף הטיף לשלטון ליברלי, חילוני ודמוקרטי. מצד שני, עבדאללה שאף גם לשמור על כיסאו בממלכה ההאשמית, ולהמשיך את מורשת אביו בשליטה הבלתי-מעורערת בירדן.

מהר מאוד הפנים עבדאללה שרוב אוכלוסיית המדינה – שאת שלטונה ירש – מורכב מפלסטינים, וששליטתו במדינה עומדת על כרעי תרנגולת. בעקבות זאת, הבין המלך הצעיר שאם ברצונו להמשיך לשלוט, הוא חייב לפעול בדרכים שונות ומשונות, ולכן אימץ את שיטתו הריאלית של הוגה הדעות האיטלקי – ניקולו מקיאוולי. הוא הבין שזוהי השיטה היעילה ביותר, והרצון לשמר את כס השלטון עולה על הרצון לקיים שלטון מערבי ודמוקרטי. ובכן, מהי הדרך היעילה ביותר להבטחת היציבות ולשמירה על השקט? מחפשים אויב משותף; מיהו האויב המשותף הפוטנציאלי, שמסוגל לאחד בין הממשל ההאשמי לבין האוכלוסייה הפלסטינית? ניחשתם נכון – המדינה ממערב לנהר הירדן, שהיא עוף מוזר בנוף הערבי-מוסלמי, ולעזאזל הסכם השלום.

כוונותיו המקיאווליסטיות של המלך עבדאללה מאפשרות לו להמשיך בשליטתו האבסולוטית בירדן, תוך שימוש בשנאה הערבית כלפי מדינת ישראל; המלך משתמש בכעס המצטבר בקרב העם הירדני ומתעל אותו כלפי ישראל, כאמצעי להורדת לחץ מעליו. העם הירדני – או שמא יש לומר העם הפלסטיני – כזכור, איננו תומך נלהב, בלשון המעטה, של הרודנות ההאשמית, ומאז האביב הערבי ב-2011, נרשמו מספר מחאות כנגד השלטון אשר דוכאו בשקט יחסי.

המלך עבדאללה, כאמור, מצליח לשמור על כיסאו בעזרת ניצוח על מקהלת השנאה הירדנית, תוך מתן יד חופשית להסתה המשתוללת ועידוד החלטות ויוזמות אנטי-ישראליות שבאות מתוך הציבור הירדני. המלך עבדאללה איננו מסתפק בהסתה בתוך גבולות ארצו בלבד, אלא פועל נגד ישראל גם בזירה הבינלאומית ומבקר את מדיניותה ללא הרף. הוא עושה זאת על ידי שיסוי האוכלוסייה הערבית העולמית כנגד ישראל, בעודו משתמש בעליית יהודים להר הבית כמניע לשנאה, ועל כך יורחב מיד. ניתן להבחין בצעדיו של עבדאללה באמצעות צפייה בנאומים שונים באו"ם, ובאין-ספור ראיונות שהוא מעניק לתקשורת העולמית. למעשה, עבדאללה מנצל כל במה שיש לו בכדי לבטא אמירות ביקורתיות כלפי ישראל.

המלך הירדני הצליח להקדים את כל שאר מנהיגי המזרח התיכון – ובכלל, את רוב מנהיגי העולם – ולהיפגש עם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, עם היבחרו, על מנת לדון בענייני המזרח התיכון. בעקבות המפגש, הבית הלבן יצא בהודעה שלפיה על ישראל להוריד את הרגל מדוושת הבנייה בהתנחלויות, ושהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים תתעכב, ואף כלל לא מובטח שתתבצע. מאוחר יותר, מקורבים יאשרו שהמפגש בין המלך והנשיא הוא זה שהוליד את ההודעה. 

ובכן, מדוע העברת השגרירות לירושלים כה מפריעה למלך עבדאללה? הרי אביו ויתר על הבעלות הירדנית בשטחים הכבושים-משוחררים כבר ב-1988, ובכך בעצם פטר את ירדן מצורך שבמציאת פתרון לסכסוך. באופן כללי, המלך רואה עצמו כמגשר הרשמי בין הרשות הפלסטינית והבית הלבן; הרי הממלכה הירדנית, במידה רבה, מהווה את מטריית התמיכה הגדולה ביותר לרשות הפלסטינית ולפליטים הפלסטינים. עם זאת, לא ברור כל-כך מהו האינטרס הירדני להצלחת הפלסטינים. ייתכן שהתמיכה הבלתי-מסויגת באינטרס הפלסטיני נובעת מכך שהמלך איננו מעוניין ביישוב הפליטים הפלסטינים בארצו, ולכן נילחם כל-כך למען השלום האזורי ולמען פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כידוע, המלך עבדאללה מעולם לא הראה חיבה יתרה לפליטים הפלסטינים, שממשיכים להתגורר בעשרות מחנות פליטים המפוזרים במדינה, עם יכולת נמוכה לצאת משם. יתרה מזאת, קיים חשד סביר שעבדאללה נמנע מלהעניק לפלסטינים מעמד של תושבי קבע בירדן, מכיוון שמשמעותו של אקט זה היא השלמה עם קיומה של מדינת ישראל. מנגד, אביו הכיר בישראל כמדינה יהודית ב-1994 בהסכם השלום, והוא מעולם לא פעל להפרתו, לפחות לא בפומבי.

משום כך, קיימת אפשרות שהשארת הפליטים הפלסטינים במעמד נחות, כאמור, נובעת מטעמי נוחות של הממשל הירדני. עוד מימי המלך חוסיין, רובם המוחלט של הפליטים הפלסטינים קיבלו יחס הוגן מטעם הממשל, בשל העובדה שהמדינה המשיכה לקבל כספי סיוע מהאו"ם, ולכן אין, וגם לא היה, אינטרס ירדני בהוצאת הפליטים הפלסטינים מירדן. אך כאמור, כל הטענות הללו אינן מסבירות מדוע עבדאללה ממשיך לצאת כנגד ישראל בצורה כה בוטה. לא זו בלבד, אלא שאנו עדים להתנכלות בלתי-פוסקת ממצד הוואקף הירדני, בכל הנוגע לעליית יהודים להר הבית; סעיף בהסכם השלום הבטיח לירדנים "תפקיד" במזרח-ירושלים, וייאמר לזכות הירדנים ולחובת ישראל, שהירדנים מנצלים את התפקיד הזה עד תום ובפועל מנהלים את כל המתרחש בהר הבית.

בפרלמנט הירדני קיימת משרה בשם "שר ההקדשים" – האחראי על המקומות הקדושים בירושלים, והוא ממונה ישירות על ידי המלך עבדאללה. שר ההקדשים הירדני הוא למעשה הגורם שקובע באופן בלעדי את כל המתרחש בהר הבית באמצעות זרוע הביצוע שלו – הוואקף. השר הוא המכריע בסוגיות הלבוש והצניעות בהר, והוא מחליט היכן וכיצד תתבצענה עבודות הבנייה והחפירה באזור. עובדה זו מאפשרת פגיעה בממצאים ארכיאולוגיים, המוכיחים את הקשר היהודי להר הבית ולירושלים, באין מפריע. כל זה, כאמור, בחסות ובגיבוי הממשל הירדני.

המלך עבדאללה מעיד על עצמו אמנם שהוא מתפלל חמש פעמים ביום, אך הוא אינו נחשב מוסלמי אדוק, וישנן שמועות רבות על ריחוקו מהדת; אשתו, המלכה ראנייה, הולכת ללא כיסוי ראש, וידועה בסגנון חייה המערבי. זאת ועוד, במהלך יולי 2012 נחקק חוק בפרלמנט הירדני שאוסר על הקמת מפלגות דתיות. מטרת חוק זה היא למנוע את כניסתה של ירדן למערבולת האסלאם הקיצוני. יתרה מכך, בשנים האחרונות המלך עבדאללה משתמש במלוא כוחו כשליט אבסולוטי כדי להפחית את השפעתה הפוליטית של תנועת "האחים המוסלמים", אשר תופסת תאוצה ברחבי הממלכה. מאבקו חסר הפשרות באסלאם הקיצוני מעורר שוב את התהייה מדוע הממלכה ההאשמית, באמצעות הוואקף, מתנכלת באופן שוטף ליהודים בהר הבית? שהרי במצב הקיים היום, זהו אינטרס אסלאמי קיצוני מובהק.

בהיבט הביטחוני, שיתופי הפעולה בין שתי המדינות גם אינם מזהירים. אמנם קיימים יחסי גומלין ביטחוניים ומודיעיניים בין הצמרות השלטוניות של ישראל וירדן, אך גם הם רעועים ולא הדדיים לחלוטין. הממשלה הירדנית, כאמור, אינה עושה מספיק בכדי להשתלט על ארגונים הפועלים מתוך ירדן כנגד מדינת ישראל, ומאפשרת לתקשורת לשדר בחופשיות תכנים העוינים את ישראל. הטיעון העיקרי לנחיצותם של היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות, הוא שירדן מהווה חוצץ משמעותי בחזית המזרחית בין הארגונים הקיצונים – דאע"ש, וזרועותיהן של משמרות המהפכה האיראניות – ובין מדינת ישראל; כמו כן, נטען כי כאשר ירדן חזקה, אזי גם ישראל חזקה. הטיעון אמנם נשמע רציני והגיוני, אך בשטח המציאות שונה בתכלית. ירדן מתקשה מזה זמן מה לשמור על גבולה הארוך עם שכנתה סוריה; היא גם אינה מצליחה למגר את תופעת חוליות הטרור, שמדי כמה חודשים חודרות לשטחיה ומבצעות פיגועים. לכן, קל וחומר שירדן, אשר יחסיה עם ישראל הם צוננים בלשון המעטה, תעשה כמיטב יכולתה על מנת לשמור על גבולותיה עם ישראל?

למרות פעילותה בשנים האחרונות כנגד דאע"ש וכנגד גופים אסלאמיסטיים אחרים, ירדן בראשות עבדאללה מעולם לא לקחה חלק ממשי במיגור הטרור העולמי, אלא להפך. כזכור, המלך עבדאללה שיחרר אסירים ביטחוניים רבים זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, כ"מחווה" לעולם הערבי. בין המשוחררים היה אבו מוסעב א-זרקאווי, מראשי ארגון הטרור 'אל קעאידה', שחוסל ב-2006 על ידי חיל האוויר האמריקאי. גם כאשר הדברים מגיעים לכדי דיפלומטיה בסיסית בין שתי המדינות, המלך עבדאללה ממשיך למתוח את הגבול ולצפצף על היחסים. בעוד ראשי ממשלה ובכירים ישראליים נוספים נאלצים לכתת רגליהם לעיתים תכופות לארמונו של המלך בעמאן, עבדאללה אינו עושה ולו מאמץ קלוש לבקר בירושלים. הביקורים בעמאן הפכו מהר מאוד לשיחות נזיפה, שבהן עבדאללה, ברוב חוצפתו, מטיף לישראל על מדיניות הפנים שלה, למרות שאיבד כל זכות להתערבות בסכסוך מאז 1988. לא זו בלבד שהמלך עבדאללה ממעיט בביקוריו בישראל, אלא שגם כאשר הוא מחליט לחלוק עמנו את הכבוד, הוא לא יבקר בירושלים, עיר הבירה ומקום משכנה של הכנסת, אלא יפגוש נציגים רשמיים בתל-אביב וברמאללה.

לאחר כל הדברים הללו, השאלה איתה פתחתי מוכרחת להישאל – מדוע המלך עבדאללה מתעקש לשמור על הסכם השלום עם ישראל? ובכן, התשובה פשוטה: מדובר באינטרס אישי, אשר מאפשר לו להמשיך לשלוט ולבסס את מעמדו – הן כשליט הדוגל בדרך השלום, והן כשליט אבסולוטי במדינתו. במידה שיבטל את ההסכם, הוא עלול למצוא את עצמו בעימות נגד ישראל, תוך כדי המאבק הפנימי המתמשך על כיסאו וללא כל גיבוי מהמדינות השכנות. הסכם השלום מעניק לעבדאללה את הלגיטימציה להתנהל כאוות נפשו, מבלי לחשוש מתגובת ישראל, שכך או כך סופגת מדי שבוע ביקורת עולמית על מדיניותה כלפי הפלסטינים בשטחים. לפי התפיסה הזו, אין לדעת כיצד העולם יגיב אם ישראל תשתמש בכוחה הצבאי כנגד מדינה, לה יש עמה, כביכול, שלום. בנוסף, הכלכלה של ירדן היא מהקטנות במזרח התיכון, ומתבססת לרוב על מיקומה האסטרטגי – שכן כידוע, ירדן גובלת בחמש מדינות – על מנת לסחור עם המדינות השונות. ישראל נחשבת כמעצמה אזורית וטכנולוגית שיש עמה הסכם שלום, ולכן ההיגיון אומר שירדן תביע נכונות לסחור עימה.

לסיכום, המלך עבדאללה נמצא בתקופה קריטית להמשך שלטונו. המציאות של הסכם סייקס-פיקו שאותה הכיר, קורסת לנגד עיניו. גופים אסלאמיסטיים רדיקליים חודרים למדינתו מבלי יכולת ממשית של המלך עבדאללה להתמודד איתם. מלחמות האזרחים בסוריה ובעיראק מולידות מיליוני פליטים שנוהרים לתוך גבולותיו; ובל נשכח, כמובן, את המחאות האזרחיות המכוונות נגד שלטונו שעולות על פני השטח מדי כמה חודשים.

עם כל זאת, ייתכן והפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני תלוי בממשלה הרעועה של המלך עבדאללה. ישראלים רבים, שהבכיר ביניהם הוא ראש הממשלה אריאל שרון – ואף שמעון פרס טען כך בזמנו – טענו ש"ירדן היא פלסטין". ב-2011 חבר הכנסת אריה אלדד פרסם עצומה שלא זכתה לתמיכה ממשלתית, הקוראת להכיר במדינה פלסטינית בשטחי ירדן. רבים סוברים כי מדובר בעניין של זמן עד שהממלכה ההאשמית תיפול, ושתוקם בה מדינה פלסטינית; וזאת, לאור העובדה ששני-שלישים מאוכלוסיית המדינה הינם פלסטינים ולא אזרחי המדינה. דבר זה יכול לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים אחת ולתמיד, ואף את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כולו.

לא מובן, ולו במקצת, מדוע המלך עבדאללה מבלה את זמנו הקצוב בפעילות נגד ישראל כשידיו מלאות בבעיות פנימיות. הרי ישראל תומכת בו ועוזרת לממלכתו להתקיים בזמן המועט שנותר לה. לישראל, מנגד, יש אינטרס אמיתי לשימור ההסכם עם ירדן. הסכם השלום לא נולד בתוך יום, אלא התבשל במשך עשרות שנים, עד שהמצב בין שתי המדינות התרכך והגיע לכדי פתרון ממשי. במשך מעל לשני עשורים גישש המלך חוסיין ונפגש עם בכירים ישראלים, במטרה למצוא פתרון לסכסוך בין שתי המדינות. אם כן, מדוע בנו מחריב את היחסים ומותח את הגבולות בצורה כה בוטה? האם השאיפה לשלום ארוך טווח משתלמת לישראל, על אף שבפועל השלום אינו קיים? הרי מה שווה השלום אם באופן זה הוא מתקיים?


אלי הרשקוביץ

ירושלמי גאה, בעל תואר ראשון בתקשורת ועיתונאות מאוניברסיטת אריאל ובוגר תואר שני במדעי המדינה מאוניברסיטת בר אילן. ליברל ימני, פריק היסטוריה, מאמין בשוק חופשי, כותב בעיקר על פוליטיקה מקומית ובינלאומית. משמש כע. רמ"ט שר התחבורה והמודיעין.