בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

על העיוורון: התרפקותו של השמאל האשכנזי על נוסטלגיה...

על העיוורון: התרפקותו של השמאל האשכנזי על נוסטלגיה שמעולם לא הייתה

,
לדעת תום, השמאל הישראלי, שרובו ככולו מורכב מאשכנזים צאצאי האליטה של 48, שם את כובד המשקל על 67' על מנת שלא לדבר על חלקו בסכסוך (והרווח שלו) לפני כן. הוא טוען כי ההפרדה בין 67' ל- 48' היא מלאכותית, שרירותית ואחראית לכך שהשמאל נכשל בהרחבת שורותיו ביחס לסכסוך.

גדלתי בגילה בירושלים, מה שנקרא התנחלות רווחה. השכונה כולה נמצאת מאות מטרים מעבר לקו הירוק, בסוג של מיקום אסטרטגי, על הר בין בית צפאפא לבית ג'אלה ובית לחם. גילה – בדומה לפסגת זאב, מעלה אדומים, גבעת זאב והתנחלויות נוספות באזור ירושלים ש"חיזקו את העיר" (ייהוד) – נועדה לתת מענה לבעיות החברתיות שהציפה מחאת הפנתרים השחורים בירושלים, מספר שנים קודם לכן. בהתנחלויות הירושלמיות, שסיפקו לתושביהן דיור, חינוך, תעסוקה ותחבורה ציבורית ברמה נאותה, צמח מעמד בינוני מזרחי, כמאמר השיר "לא שכונת פאר, לא שכונה של עוני, ויש בה ילדים כמוך וכמוני".

אף פעם לא דיברו איתנו על המציאות של שליטה צבאית בבית לחם השכנה, מרחק מאות מטרים ספורים מביתי. בבית הספר למדנו אזרחות, אבל לא דיברו איתנו על משוללי האזרחות במרחק נגיעה מאיתנו. ראינו נערים פלסטינים בגיל שלנו עובדים בשכונה; גם בבית שלי עבד נער פלסטיני, בזמן שאני סיימתי בגרות ברמה טובה למדי, מה שלימים אפשר לי ללמוד באוניברסיטה. אפרטהייד? אני חושב שכן. מכל הבחינות אנחנו זכינו לזכויות ששכנינו הפלסטינים לא זכו להן, והכל על בסיס זהות לאומית.

כאמור, גם למצבו של הציבור היהודי-מזרחי בשטחים הכבושים יש רקע היסטורי, ולא ניתן לדבר על הציבור המזרחי בישראל בלי לדבר על הציבור האשכנזי. גילה לא נולדה יש מאין, וממש כפי שצריך לדבר על גילה בהשוואה לבית לחם, צריך לדבר על גילה בהשוואה לשכונות הירושלמיות "הקלאסיות" שבהן השתכנו אשכנזים: טלביה, אבו טור, קטמון הישנה, עין כרם. ואם מדברים על רמת החינוך שאני זכיתי לה, אז צריך להתעכב על העובדה שבבית ספר המקיף גילה, שבו סיימתי, רוב חברותיי וחבריי לא סיימו בגרות עיונית מלאה, אלא נשלחו ל"מגמות מקצועיות".

אבל אם תשאלו את השמאל הישראלי צריך לדבר רק עלינו. על ההתנחלויות, על אוהדי בית"ר, על מירי רגב. אין בכלל קבוצה אשכנזית שיש לה חלק בסיפור, ואם יש לה, הרי שחלקה בכלל חיובי. להלן דוגמאות מפי מובילי דעה: ממש לאחרונה, במהלך הפגנת שמאל, שייכה עצמה טליה ששון – מנכ"לית הקרן החדשה לישראל – לדור המייסדים של המדינה. בראיון איתה, באתר "המקום הכי חם בגיהינום", נכתב עליה כי "ששון נולדה בקיבוץ קריית ענבים. סבה וסבתה, הקבורים היום בבית הקברות הקיבוצי, עלו מרוסיה כחלוצים במסגרת העלייה השלישית בשנת 1920. הם היו צעירים משכילים ואידיאליסטים בני 22, שחלמו להקים קיבוץ בארץ ישראל ובית דמוקרטי לעם היהודי. במו ידיהם בנו את בתיו הראשונים של קיבוץ קריית ענבים".

עו"ד מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של שלום עכשיו ושל תנועת יש דין, כותב בעיתון "הארץ" על דמותה הליברלית של ישראל מראשית הקמתה: "בניגוד לטענות בחוגים רדיקליים מסוימים, לחברה הישראלית ולמדינת ישראל יש יסודות ליברליים עמוקים ואותנטיים […] לצד חקיקה המבטאת כבוד לזכויות יסוד ועליונות של רעיון כבוד האדם, לצד פלורליזם פוליטי, אמנותי ואקדמי, יצרנו ביורוקרטיה ומדיניות ציבורית שמשמרות הגמוניה ומעגנות נישול ואפליה, ובעיקר בראנו מפלצת בדמות כיבוש (הכוונה היא לכיבוש של 1967) ארוך שנים".

וגם תומר פרסיקו מבכה ב"הארץ" את הדמוקרטיה שהייתה ואיננה עוד: "העם קם על המדינה. הישגיה האדירים של התנועה הציונית, שאיחדה קבוצות מפוזרות ושונות לגוף פוליטי אחד, שהקימה בישראל מדינת חוק דמוקרטית בעלת קהילה אזרחית שוקקת, נדחים למען השבטיות האתנית".

אני מתקשה להאמין שטליה ששון לא מכירה את עולם המושגים שהצמיח את תנועת הקיבוצים: כיבוש האדמה, הפרחת השממה, וארץ ללא עם ועם ללא ארץ; או שהיא לא קראה את פסק דין 'קעדאן', שבו נכתב בפירוש שקיבוצים נועדו להתיישבות בלעדית של יהודים. אני מתקשה להאמין שעו"ד מיכאל ספרד לא יודע ש"ישראל הראשונה" אחראית לבעיית הפליטים הפלסטינים, החריבה מאות כפרים פלסטינים עד היסוד והחזיקה את המיעוט הפלסטיני שנותר במדינה תחת ממשל צבאי, שהיה ניגוד גמור לערכים ליברליים בסיסיים; אני מתקשה להאמין שתומר פרסיקו לא מכיר את נאומו של מרדכי גור, שבו הוא איים על מפגינים מזרחים בבית שמש ש"המערך ידפוק אותם", כהגדרתו, כפי שהוא דפק את הערבים. אז מי המציא את השבטיות האתנית? והאומנם מוסדה כאן מדינת חוק דמוקרטית?

ההתבטאויות של ששון, ספרד ופרסיקו אינן מקריות. השמאל הישראלי, שרובו ככולו מורכב מצאצאי האליטה האשכנזית, שואף להגיע להסדר, אשר בסופו ימוסדו מחדש זכויות היתר של הקבוצה האשכנזית בגבולות 1948. מלבד קולות מעטים וחדשים יחסית, הדיבור על הכיבוש של 1967 הפך להיות חזות פעילותו של השמאל הישראלי. האסון הפלסטיני ב-1948 או אירועים קריטיים שבין אשכנזים למזרחים – חטיפות ילדים, הסללה במערכת החינוך, חלוקת משאבים מושחתת בין עיירות פיתוח למועצות אזוריות – נעלמו באחת, וההיסטוריה הישראלית זוכה להילה נוסטלגית של דמוקרטיה ליברלית, כפי שבא לידי ביטוי בדבריו של ספרד; או קהילה אזרחית שוקקת, כפי שבא לידי ביטוי בדבריו של פרסיקו. כל הטוב הזה נעלם בגלל "הכיבוש". אין עוד מלבדו.

האפקט הפוליטי של התנהלות זו הוא חמור ביותר. לצד האחריות המוסרית שמוטלת עלינו להתנגד באופן נחרץ להמשך השליטה הצבאית בשטחים הכבושים, אי-אפשר להתעלם משרשרת המזון הסגרגטיבית, על בסיס אתנו-לאומי, שקיימת כאן מקום המדינה ואף לפני כן. אבל השמאל מתעלם מהחלק השני, כאילו אין לו יד בעניין. ואם הם טומנים את הראש בחול ביחס להוויה שלהם, למה ששאר הקבוצות לא תתנהלנה באופן דומה? אם לטליה ששון מותר היה לחיות מאחורי גדרות של ועדות קבלה בקיבוץ קריית ענבים, אז למה אסור לתושבי עפולה לדרוש שהשכנים יהיו יהודים בלבד? אם האליטה האשכנזית מתעלמת מההיסטוריה של ייהוד הגליל והפקעת אדמות בתחומי 1948, אז למה שבגדה המערבית לא ימשיכו במדיניות של הפקעת קרקעות וייהוד? ואם השמאל הישראלי לא אומר מילה על כך שבמרכז ירושלים אשכנזים גרים בבתים של פליטים פלסטינים מ-1948, אז למה אני צריך לדבר על ההתנחלות הירושלמית שבה גדלתי?


תום מהגר

פעיל מזרחי ומכהן בוועד המנהל של עמותת עמר"ם.