‎קורא‫/‬ת‫:‬

על זכויות קניין: האם חלוקת העושר משתלמת לנו?...

על זכויות קניין: האם חלוקת העושר משתלמת לנו?

,
מאת: ג'ונתן הוניג, קטע מתוך מאמרו בספר "אמריקאניזם", בהוצאת "אנכי".
image_printגרסא להדפסה

גונת'ן הוניג יופיע בכנס החירות השישי (לרכישת כרטיסים), בו הספר יעמוד למכירה ראשונה. ניתן לרכוש את הספר בחנות מרכז איין ראנד. מוזמנים לדיבייט במסגרת בימת זווית אחרת באירוע!

לא. השימוש במס עיזבון למען "חלוקת ירושות גדולות" או חלוקת הונו של כל אדם, אפילו לאחר מותו, מנוגד לערכים האמריקאיים. רבים כיום מאמינים שראוי כי הממשלה תפקיע ותחלק מחדש את הונם של העשירים לאחר מותם. ההצדקה לכך היא שיורשי העשירים לא הרוויחו את העושר בעצמם, לכן אין להם זכות על העושר הזה יותר מאשר לכל אחד אחר.

הבה נבחן את ערכו של הטיעון הזה. אם תתנו למישהו במתנה שעון יד, האם הוא הופך לבעליו החוקי? בוודאי שכן. הוא לא הרוויח את הכסף הדרוש לקנות את השעון בעצמו, אך לאחר שנתתם לו אותו, השעון הופך לרכושו.

כשבעליו החוקיים של נכס כלשהו מעניקים אותו למישהו אחר, הרי שהנכס הופך לרכושו של המקבל בהתאם לזכותו של המעניק לעשות בקניינו כפי שנראה בעיניו. זכותו של הפרט לקניין, בין אם מדובר בשעון יד או בעיזבון, כוללת את הזכות להעביר אותו לבעלותו של אחר.

האבות המייסדים של אמריקה זיהו את החיים, החירות, הקניין והחתירה אחר האושר כזכויותיו של הפרט שאין להפר אותן משום שהן מהוות דרישה הכרחית לחיים. כפי שהבהירה איין ראנד, "כמו שאדם אינו יכול להתקיים ללא גופו, כך זכויות אינן יכולות להתקיים אם לאדם אין זכות ליישם את רעיונותיו במציאות – לחשוב, לעבוד ולשמור לעצמו את פרי עבודתו – ובמילים אחרות: זכות הקניין" [19].

הקניין הפרטי היה תוצאה של הפילוסופיה האינדיבידואליסטית של הנאורות, שבסופו של דבר הובילה לאומה הקפיטליסטית הראשונה: ארצות הברית של אמריקה. לפני שהמדינה הזו נוסדה, כל הקניין היה כפוף לגחמותיו של המנהיג הפוליטי או הדתי, ובכל עת היה ביכולתו לשלול את הרשות להשתמש בו. מסי עיזבון מוטלים כבר כמעט שלושת אלפים שנה, החל מהמצרים עוד בשנת 700 לפנה"ס, דרך אוגוסטוס קיסר במאה הראשונה לספירה ועד המלכים של ימי הביניים.

האמריקניזם, שנפרד מהמסורת ההיסטורית הזו, גורס כי זכויות הקניין הפרטי – הזכויות להרוויח, להחזיק ברווח ולמסור את תוצר מחשבתכם – הן מהותיות לכל פרט ופרט, ועל כן לכל חברה נאותה, על מנת לשגשג. זה כולל את זכותו של האדם לקבוע את תנאי חלוקת קניינו לאחר מותו. אם לפתע יחדל הקניין להיות בשליטת בעליו בעת מותו, הרי שערכו בכל עת במהלך חיי הבעלים למצער יצטמצם, אם לא יחוסל לחלוטין, לאור האי־ודאות לגבי השימוש האפשרי בקניין לטווח ארוך. מסיבה זו הזכות לקניין, אם יש להכיר בה במלואה, חייבת גם להגן על הזכות להוריש את הקניין, ללא איום ממשלתי של החרמה או התערבות [20].

ראוי לציין שמס העיזבון באמריקה הוחל בהדרגה לפני זמן לא רב יחסית, במהלך התקופה הפרוגרסיבית בתחילת המאה ה־20, בה בעת שתקופת השגשוג הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקאית הגיעה לסיומה. המס לא נוסח כחלק קבוע במשפט האמריקאי עד 1916 [21]. לפני כן, כל ניסיון לכפות מס עיזבון נועד רק -הסחת דעת שנועדה לסייע לממשלה לצלוח מצב חירום.

אלו העוינים את האמריקניזם גורסים שירושה פטורה משום מה מעקרון הקניין הפרטי. "לא," הם אומרים, בעצם, "אינכם רשאים להשאיר את רכושכם למי שאתם בוחרים. תחת זאת, אנחנו שיודעים טוב יותר מכם מה לעשות עם הרכוש שלכם – אנחנו, שועי הצדק החברתי – נפקיע את הרכוש שלכם ונקצה אותו לאנשים או לקבוצות (או טוב מכך, לתוכניות ממשלתיות) על פי בחירתנו."

באמריקה, עם זאת, העושר שלכם אינו "של העם" – לא במהלך חייכם ולא בסיומם. העובדה שייתכן שהמקבל לא עשה דבר כדי להרוויח אותו אינה רלוונטית, כפי שאין זה רלוונטי שמי שקיבל את שעון היד במתנה לא הרוויח אותו.

האם אפילו ברני סנדרס יגיד שאין לו כל זכות מוסרית להוריש את שעון היד שלו לבנו – או שלבנו אין זכות מוסרית לרשת את שעון היד של אביו? ספק בידי.

אז באמריקה, כאשר אתם נותנים במתנה כל חלק מהרכוש שלכם – כסף מזומן, מניות, אוסף נעלי כדורסל או חברות שלמות – הוא הופך בצדק לקניינו של המקבל. זה נכון בין אם מישהו חושב שהמקבל ראוי או לא ראוי לירושה, ובין אם מישהו מרוצה או לא מרוצה מהאופן שבו המקבל משתמש בה.

באיזו זכות מוסרית מפקיע הקולקטיב את עושרו של הנפטר ומעניק אותו לאנשים אחרים מאלה שקבע הנפטר בעצמו? אף תשובה לא ניתנת – ואף תשובה לא יכולה להינתן – מפני שכל עוד אינו מפר את זכויותיהם של אחרים, יש לפרט זכות אבסולוטית להשתמש בקניינו ולהעביר אותו לאחרים. תפיסת הקניין הזו, שבעבר הייתה ערך ליבה אמריקאי, כיום בקושי זוכה להכרה, ובוודאי שלא לכבוד.

דרך אגב, הפרנויה שירושה מובילה ליצירת מעמד שליט מונופוליסטי מעולם לא אוששה לאורך ההיסטוריה. תחת זאת, ביטוי אמריקאי נפוץ בשלהי המאה ה־19 מציין את התופעה "משרוולים קצרים לשרוולים קצרים בשלושה דורות", דהיינו אדם מפלס את דרכו מעלה מאשפתות אל עושר רב, שלאחר מכן עובר ליורשיו, ועד שמגיע זמנם של הנכדים לרשת את מה שנותר, העושר הרב כבר נמוג. הביטוי עומד במבחן המציאות כי רק באמצעות שיקול דעת נכון, ולא רק מזל בקבלת ירושה, ניתן להרוויח עושר ולהחזיק בו.

אנחנו שאכפת לנו מזכויות קניין, מיסודותיה המוסריים של אמריקה ומעתידה של ארץ החירות, חייבים להצביע על חוסר המוסריות של מס הירושה. לכל פרט יש את הזכות לחייו, הכוללת את הזכות לקבוע למי למסור את הנכסים שהרוויח במהלך חייו. באמריקה, אנחנו לא החבורה שממנה תבחר הממשלה את דגי הפיראניה שיותירו מכם רק עצמות לאחר מותכם.

האבות המייסדים שלנו התקוממו נגד הבריטים במלחמה עקובה מדם שפרצה בגלל מס שהוטל על התה, לא מפני שהיו חובבי תה מושבעים, אלא מפני שראו לפניהם את העיקרון הבסיסי: האינדיבידואליזם של הסחר החופשי וזכויות הקניין האישי, כנגד הקולקטיביזם של חלוקה מחדש והעברה של חייהם של אחרים באמצעות חלוקה מחדש והעברה של נכסיהם. האמריקניזם אינו משלים עם אנשים הלוקחים כסף שאינו שייך להם. תחת זאת הוא מגן בחירוף נפש על חרותכם לייצר ולסחור בהתאם לשיקול דעתכם, ללא כל כפייה.

אנשים לא צריכים, ולא אמורים לרצות, שהממשלה שלהם "תפזר את העושר"; הם צריכים, ואמורים לרצות, שהממשלה תגן על הזכויות שלהם – כולל הזכות להשתמש בעושר שלהם ולמסור אותו לאחרים כפי שהם רואים לנכון. זו השיטה הפוליטית מכבדת הזכויות, יוצרת העושר ותומכת החיים שהייתה בלעדית לאמריקה לאורך ההיסטוריה.

[19] Atlas Shrugged, 972

[20] החוק המכונה "כלל נגד צמיתות" מתוך המשפט המקובל שרק מגביל את משך שליטת הבעלים על קניינו לאחר מותו אינו מפר את העיקרון הזה.

[21] Gary Robbins, “Estate Taxes: An Historical Perspective,” January 16, 2004