בחירת העורך

על מדינת הברזל

,
ברשותכם, הדברים להלן נכתבו לאבירי המחשבה החופשית. חלקם יידמו כבלתי אפשריים בתחום הראל-פוליטי, אך בעוד ש'על קיר הברזל' נכתב, צבא יהודי על שלל טייסותיו, גייסותיו, וקדמתו הטכנולוגית האדירה, לא עלה בדמיונו של אף יהודי. והרי זה פלא – הנה קיר הברזל כאן.

עזות מצח הנה מנת חלקי העיקרית בשעה זו. זאב ז'בוטינסקי, הציוני הגדול ביותר של המאה ה-20, ואנוכי, במאמר התייחסות לשלו. מי אני לעומתו? שאלה שראוי שתישאל לפני שנתחיל. התשובה: אף לא אחד. ואף על פי כן, הרעיון למאמר זה עלה במוחי לפני מספר שנים, והרצון להתכתב עם ישות שכבר חלפה לה מין העולם הרי שדבר זה שמור לזכותו של כל אחד, גם אם יהיה אף אחד. זאת ועוד, ייתכן שמאמר זה יחטיא את משאלתו וייזרק לרגלי הספסלים הבודדים, היכן שדברים מעולם לא נועדו להתגשם או להירתם. אך אם אני צנוע בהקדמתי האישית הרי שלא כן בתוכן דבריי – ומכאן, ישפוט נא הקורא או הקוראת הנכבדים אם יש להתייחס אליו באופן הראוי.

ברשותכם, הדברים להלן נכתבו לאבירי המחשבה החופשית. חלקם יידמו כבלתי אפשריים בתחום הראל-פוליטי, אך בעוד ש"על קיר הברזל" נכתב, צבא יהודי על שלל טייסותיו, גייסותיו, וקדמתו הטכנולוגית האדירה, לא עלה בדמיונו של אף יהודי, והרי זה פלא – הנה קיר הברזל כאן. אם כן, השאירו נא את הפקפוק בצד למרות שטבוע דרך קבע בבן אנוש.

א

בסיום אותו מאמר של ז'בוטינסקי, שהתפרסם לפני 94 שנים, הוא סיימו עם המסקנה-נבואה שרק באמצעות קיר ברזל, כוח מגן איתן נטול סדקים, נוכל להגיע להסכמים עם הערבים סביבנו או בתוכנו ולשאת ולתת עמם בענייני שוויון-זכויות, זכויות לאומיות, הסכמים ופשרות. ובכן, קיר הברזל תם והושלם. בידינו כיום מדינה יהודית עצמאית עם כוח צבאי טכנולוגי מרהיב, גדול מבחינה מספרית וקשה עורף בדמות לוחמיו. אין עוד צבא במזרח התיכון שמגיע ברמתו לעוצמותיו של צה"ל. נוסף על כך, ישראל חתמה על הסכמי שלום עם מצרים וירדן ואף נמצאת בקשרי עמימות משותפים עם מדינות כמו ערב הסעודית, דבר שנראה בגדר פנטזיה רחוקה לא רק בשנת 1923, אלא אך לפני 10 שנים.

ולמרות ההישג העצום שבבניית קיר ברזל איכותי ומרשים, שנת 2018, הרי שהדבר שז'בוטינסקי הזהיר מפניו קרה: סדקים החלו להופיע בקיר. הסכמי אוסלו היו אמורים להיות השלב שבו ערביי ארץ ישראל יקבלו על עצמם את קיומו הבלתי מעורער של הרעיון הציוני והרוב היהודי בארץ ישראל; ובדרך של משא ומתן, ויתורים ופשרות, קץ הסכסוך אמור היה להופיע כמו היורה הראשון לאחר קיץ ארוך וצחיח. אך חזיון תעתועים זה לא קרה – הערבים, במקום להיכנע לקיר הברזל, זיהו בו פרצה. תקוותם הנושנה לארץ נטולת "פולשים מערביים", התפרצה בברבריות של מרחץ דמים וקריסה מוחלטת של הניסיון להגיע לפשרת עד.

קריסה זו לא נבעה משום חוסר הבנה, תזמון לקוי או מזל רע, אל נא נשכח כי הערבים "הם פסיכולוגים דקי-הבחנה בדיוק כמונו, ובדיוק כמונו נתחנכו מאות בשנים על שיטת הפלפול החריף: נספר להם מה שנספר, הם מיטיבים להבין את הנעשה במעמקי נשמתנו…". דווקא היה זה ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט שהיטיב לתאר את שהתרחש במעמקי נשמתו של הציוני בעידן אוסלו: עייפנו מלנצח. והרי מהות שכזאת איננה ניתנת להיחבא מעינו של הערבי הפיכח; לו סבלנות ארוכת שנים הנמדדת במאות, אם לא באלפים.

סביבנו הסכם סייקס-פיקו נקרע לגזרים. מדינות ערביות קורסות אל תוך עצמן, מרכיביהן הלאומי המהונדס מתפרק חזרה להרכבן השבטי-קדום, וסכסוכיהן ארוכי הטווח בין השבטים לבין עצמם, בין הסונים לבין השיעים, בין התורכים והכורדים, קבוצות מיעוט ודתות שונות – כולם מצויים במלחמת התשה מתמדת. כוח המגן של שליטים מונרכים הוחלף באנרכיה אלימה המוכרת היטב באזור זה של כדור הארץ.

אם קיר הברזל ידע להתמודד יפה אל מול הערביות החילונית שנלחמה בנו, הרי שעתה, הציוני התעייף מלהילחם כמו סבו החלוץ, שורד המשרפות, זה הנישא על כנפי המודרניות הלאומית. הציוני של היום הינו אזרח רגיל, העושה לביתו, לעושרו ולאושרו הפרטי. מדינתו משגשגת, מקום שטוב לחיות בו. קיומה הוא עובדה, לא משהו בר שאיפה; ואילו הג'ונגל שבחוץ זר לו, מחוץ למעייניו ועיסוקיו. לכך שאפו אבות הציונות בחולמם על בית לאומי לעם היהודי. קיר הברזל הביאנו עד הלום. אך כיצד נתמודד עם עוצמת השינויים הטקטוניים המתרחשים כעת סביבנו, בעוד שקיר הברזל מתקלף ומתפורר, תעוזת אויבינו גוברת, ואין לדעת ידו של מי מהם תהיינה עליונה בסוף התהליך?

אם הצעתו הנושנה של ז'בוטינסקי הייתה קיר הברזל, כלומר – כוח מגן צבאי, הרי מה שאני מציע הוא מדינת הברזל, ומשמעה – ריבונות יהודית וזכויות פרט.

ב

המרחב של המזרח התיכון, לאורך ההיסטוריה, תמיד היה אזור עתיר מלחמות: עמים באו והלכו, ממלכות ואימפריות קמו ונפלו על חרבן. אפשר כמעט לומר שהמזרח התיכון הוא המרבץ הטבעי של כוח הזרוע, היכן שהגורלות נקבעים על פי כידונים ולא על פי חוקים או כללי מוסר. זמני שלום, אחווה ורגיעה נדירים בתקפותם. תקופת ה"פקס רומנה" הייתה יוצאת מן הכלל מבחינה זו בזכות השלום והיציבות שהנחילה רומא ברחבי האימפריה שלה בשתי המאות הראשונות לספירה (ונשים לצורך העניין את ההיסטוריה שלנו בצד, אשר הייתה דווקא תקופה של חורבן וגלות).

כאשר אורליאנוס, קיסר רומא, יצא בשנת 272 לספירה למסע כיבוש הפרובינציות הרומיות במזרח מידי אימפריית תדמור, עיר אחר עיר נפלה לידיו ללא התנגדות של ממש. התושבים קיבלו אותו ואת צבאו בחגיגות ובתהלוכות ניצחון. אומנם, חלק מסוד הצלחתו התאפשר בזכות ניצחונותיו המוחצים על השבטים הגותיים לא מכבר ובאמצעות המוניטין האכזר שרכש לעצמו, אך חלק לא מבוטל מכיבושו הקל יחסית התאפשר בזכות הזיכרון של אותם עמים סורים בזמני השלום של רומי, שהעניקה להם חוק, סדר ומגן. התמורות בחסותה היו ברורות ונצרבו היטב בזיכרונם: הטבות כמו מסחר, כבישים ובנייה רומאית, חופש דת והצטרפות לשורות החילות הרומיים (ועל-ידי כך, התקדמות בהיררכיה החברתית). היום, עם קריסת הגבולות במזרח התיכון וחזרתו למבנהו השבטי, קבוצות מיעוט כמו הדרוזים, הכורדים והיזידים מוצאות עצמן מבודדות בין הפטיש המוסלמי הסוני לסדן השיעי. יחידים שכל מבוקשם הוא שקט, שלווה, לחיות את חייהם בכבוד ולעבוד למען מחייתם ומשפחתם, ודאי יראו ביציבות כערך מבוקש ונחוץ במזרח התיכון ההפכפך.

ישראל של היום, בדומה לרומא של אז, היא מדינת הברזל. אי של יציבות, כבוד לשלטון החוק, שלום בתוכה ומתן הגנה לכל תושביה, ללא אפליה מטעמי דת, גזע או מין. כמו רומא העתיקה, ישראל היא המדינה היחידה באזור שיכולה לספק מעלות חשובות אלו. לשם כך, אם ישראל חפצה ביציבות ובביטחון נוספים, עליה להרחיב את ריבונותה בכל הזדמנות, ולא למוסרה חלילה לידי אנרכיית האלימות השרירותית של אזורנו. לא אף זאת, אלא שביכולתה להציע בעצמה לעמים ולקהילות שגובלים במדינתנו לקבל על עצמם את שלטוננו, כעסקת תן וקח – הם ימסרו לנו שטחים, ואנחנו בתמורה נסכוך עליהם את ריבונותנו יחד עם כל המשמעויות הנלוות לכך.

ג

בשלב זה ודאי חלק מהקוראים הנכבדים סופקים בליבם בהשתוממות רבתי – הם יתנו לנו שטחים ואנחנו בתמורה נרחיב את גבולותינו? האם אין זו הזיה חדשה מבית המדרש של "הימין המשיחי"? מה גם, שאותם עמים סורים שהזכרנו, חיו תחת שלטון רומי מאות בשנים, בעוד שהעמים שסביבנו מעולם לא חיו תחת שלטון יהודי, כך שהרעיון יהא עוין ובלתי נסבל מבחינתם.

ואף למרות קושיות אלו, עלינו להתעקש ולשאול: האם הדרוזים ברמת הגולן הסורית לא היו חפצים בחיבור עם אחיהם הדרוזים הישראלים, אם היו יודעים שישראל מתכוונת ברצינות לספח את שטחם בלא כוונה להחזיר? האם הערבי שחי בחברון, שכם או עזה, לא זוכר את ימי הרווחה לאחר מלחמת ששת הימים, כששוטרי מג"ב אכפו את החוק בעירו ויהודים הגיעו לצרוך את מרכולתו? האם הנוצרים בדרום לבנון לא התאכזבו כשצה"ל נסוג בשנת 2000? האם אין שבטים בדואים בסיני שהיו שמחים לשלטון ישראלי שיביא להם שקט, תיירות ופרנסה? האם הכורדים אינם חפצים בקשר ברית עם ישראל? לעם היהודי יש בני ברית רבים במזרח התיכון ועליו רק לנצל עובדה פשוטה זאת; ואף יותר מכך – להביא לשולחן תפיסה אלטרנטיבית, מוסרית ונחשקת למקום שבו המוסר, הצדק וזכויות אדם הם כאסקופה נדרסת.

עניין זה של הריבונות, נדמה לי ברור דיו. אך מה מקומנו במלחמת האידאלים הניטשת במזרח התיכון? הערבים, האירנים והתורכים, נלחמים כעת בשם הרעיון האסלאמי (שאינו מוסכם ביניהם כמובן). איזה אידיאל יכולה מדינת ישראל להציב מול מטען דתי ורחב שכזה? תפיסת הריבונות ושלטון החוק אינם מספקים. הרי ריבונות וחוק יש גם באירופה, ועדיין רבים מצעיריה המוסלמים בוחרים בנתיב הג'יהאד האסלאמי, אל מול דרך השלום האירופי. אם כן, על בסיס היציבות של מדינת ישראל יש לבנות קומה נוספת, קומה של תשתית רעיונית-מוסרית; רעיון שיכול להתאים לכל עם, לכל קבוצה, לכל יחיד או יחידה – אותו רעיון מהפכני של זכויות הפרט, כפי שהמציא ג'ון לוק לאנושות כולה: הזכות לחיים, חרות וקניין. זוהי הזכות הטבעית והאלוהית של כל אדם. ריבונות יהודית צריכה להיות תמיד צמודה לתפיסה של זכויות הפרט, בין אם לאזרח ובין אם לתושב, הרי שהינה התשתית הפילוסופית והמוסרית לקיומה החיוני של כל מדינה בתבל.

הפיגו נא חששותיכם המידיים על הרוב היהודי ושרידות הדמוקרטיה – בהצעתי אין שום כוונה לאזרח את המצטרפים שאינם יהודים. הדבר אינו סותר ואינו נוגד את עקרונות הדמוקרטיה והליברליזם. זכות טבעית היא לאדם לחיות את חייו ולממש רצונותיו כל עוד אינו מפר זכויות רעהו. זוהי המהות הליברלית על קצה חוד. את הזכויות הטבעיות האלה מדינת ישראל צריכה להעניק במלואן לכל מאן דהוא שיקבל על עצמו את ריבונותה. הזכות להצביע לכנסת או להיבחר הן לא חזות הכול בשלב זה.

העמים שסובבים אותנו במלא לוקים בחסר בכל הנוגע למסורת ליברלית. התפיסה של זכויות הפרט אינה מושרשת בתרבותם כלל ועיקר. לפני שיוכלו להשפיע על גורלם הפוליטי, תרבותם הפוליטית צריכה לעבור שינוי של ממש; מתלות במסורות קולקטיביסטיות של החמולה, השבט והאומה, לאימוץ עקרונות אינדיבידואליסטיים, הכרה בערכו של היחיד וכבוד עמוק לחיי אדם.

לדאבוני, ישראל של היום אינה מתעקשת על עקרונות אלה. למשל, וזה אינו סוד גדול, במקרים של סכסוך בין שבטים בדואים, נהוג לפתרו באמצעות מפגש של ראשי שבטים, מפקדי משטרה מתווכים, ועשיית "סולחות" למיניהן. סיטואציה כזאת אינה יכולה להתרחש במדינת ישראל הריבונית, שבה יש כבוד לזכויות הפרט. במדינת הברזל, אם מישהו פשע ועבר על החוק, הוא יעמוד לדין כמו כל תושב או אזרח. אלימות כלפי נשים של התופעה שקרויה "כבוד המשפחה" תהיינה עילה מובהקת להתערבות המדינה, כמו בכל גילוי אלים בין יחידים וקבוצות. מחובתה להעניק ענישה צודקת לאשמים ונחמה לקורבנות.

נכון, זה אולי נשמע כחזיון רחוק. במיוחד בימים שבהם אסור להתפאר במוסר גבוה, אך נדמה לי שכל אדם בעל היגיון בריא יכול להסכים על הנקודה הבאה: תרבויות שונות יכולות לשמור על צביונן, מסורתן, אורחות חייהן ואמונתן – כל עוד אינן פוגעות בגופו של אדם. אם זוהי חלק מהמסורת, אזי מסורת זו יש לנתץ, עם מלוא צווי השכל והצדק שעומדים לצדך; וגם, אם יורשה לי לשער, עם עם ישראל בכבודו ובעצמו, שצמא לראות את החוק במדינתו נאכף בשוויון גמור בכל חלקיה.

ישראל לא יכולה להתקיים לאורך זמן בסביבה רוויה אלימות, בה כל דאלים גבר. עליה להיות דוגמה לעמי האזור כי עוצמתה במוסריותה, לצד צבאה. במובן זה, ערבי מעזה שיסכים לקבל על עצמו ריבונות יהודית, יוכל בארץ ישראל להקים בנק, לעבוד בגוגל, להיות צייר או ספורטאי, לשלוח את ילדיו למערכת החינוך שבה יבחר, יבטח עצמו בחברת פנסיה פרטית לטעמו ויוכל לרדוף אחר אושרו, לאן שזה יובילו. מי שיכבד את חוקי המדינה, יתנהג כבן תרבות, יהיה מוכן להגן עליה בעת שעה – יזכה לחיי חירות וזכויותיו יישמרו בקנאות על ידי מוסדות השלטון. עסקה משתלמת, לכל בר דעת.

ד

ראוי לציין, לאלה ששוכחים, כי מבחינה ביטחונית אין היגיון בלערוך שום ויתור, שום פשרה, שום נסיגה או אף הזיה מהסוג הזה שלעיתים עוד ניתן לשמוע ציוצים או צלילי חריקות שכאלה, מפי אנשים שמתעקשים שלא להתפכח. ההיפך מגישה זו הוא הנכון. בנקודת זמן היסטורית זו, עלינו דווקא להקשיח עמדות, להתחפר עמוק יותר בביצורנו, לנעוץ ציפורננו באדמה, וכצעד ראשון לתקן עוולות של ההסכמים והנסיגות האחרונות באמצעות אכיפת הריבונות של הממשל על כל חלקי ארץ ישראל שבידינו. אפשר תחילה באכיפת החוק בנגב ובגליל, לעבור משם ליהודה ושומרון ואז לנצל הזדמנויות שעוד יקרו בדרכנו.

למשל, תקריות בשלוש השנים האחרונות הביאו את בני העדה הדרוזית בישראל לבקש מממשלת ישראל להעניק סיוע ביטחוני לאחיהם שברמת הגולן הסורית. בני העם הדרוזי בצדו השני של הגבול עמדו בפני סכנה ממתקפה של לוחמים סונים רדיקליים. איני יודע כיצד והאם ממשלת ישראל העניקה סיוע ישיר או עקיף לדרוזים, אך מה שבטוח הוא שהייתה כאן הזדמנות שהתפספסה. ישראל יכולה הייתה לשלוח חיל חלוץ של מתנדבים, (ודאי המוני דרוזים היו מתגייסים לכוח שכזה) נוסף לציוד וכלי נשק צה"ליים, לאמן את הכוחות הדרוזיים ובסוף התהליך לספח את השטח למדינת ישראל. מובלעת דרוזית בצד הצפון-מזרחי של מדינת ישראל על שטח הררי גבוה היה תורם לצרכים הביטחוניים-אסטרטגיים ארוכי הטווח של ישראל.

קובלנה ראשונה נגד תוכנית זו, מצדם של "הפרגמטיסטים" תאמר, למה לנו להתערב במלחמות לא לנו? האם אין לנו מספיק בעיות משל עצמנו, שעלינו כעת להתערב ולבחוש בעניינים של אחרים? טענה יהודית טובה, אין ספק. אפילו, טענה צודקת, לטווח הקצר… אך לטווח הארוך הרי שהיא מתעלמת לחלוטין מהמציאות, כיענה הטומנת ראשה בחול ולא רואה את שמתרחש סביבה ואת סכנת החרב הממשמשת אל צווארה. במזרח התיכון, ריק לא יכול להתקיים לאורך זמן. היכן שיש חסר, ימלאו כוח חדש, אולי מסוכן מקודמו. אם לא נתפוס את אזור דרום סוריה הסמוך לגבולנו, ייכנסו אליו כוחות דאע"ש או חיזבאללה, או השטן בעצמו, והבעיה האסטרטגית שנוצרה לנו בדרום לבנון תעתיק עצמה לחזית נוספת. תבנית זו תחזור שוב בכל מקום שבו יהיה ואקום שלטוני, ובמקום לנצל הזדמנויות לטובתנו ושיפור מעמדנו, נתחרט על כך כפליים בעתיד.

תרעומת שנייה תבוא מפיהם של "הצדקנים": מי אתם שתחליטו לעמים מה טוב בשבילם? אם ירצו לחיות על החרב, תחת מונרכיה או ח'ליפות – הרי זו בחירתם. אין מקום לקולוניזציה במאה ה-21, ובכל אופן, מנין לכם לדעת שכך יהא גורלם? ובכן ראשית כל, מודה אני, "רצון קולקטיבי" אינו מעניין אותי כלל וכלל. איני מדבר בעלמא על עמים שלמים, רצונותיהם ושאיפותיהם. הנני מדבר על קבוצות ויחידים שלהם אינטרס מובהק לחיות במדינה שקרויה ישראל. מי שמכם על משבצת המוסר אם חיי אדם אינם רובצים בראש מעיינכם בעוד שהמזרח התיכון רותח, מאות אלפים נטבחים, אבל "הרצון הכללי" האבסטרקטי, ומילים מהונדסות כמו "פלסטין", "סוריה" ו"עירק" מתעלות על פני חייהם הגשמיים של בניו של האל?

בשורות אלה נמצאים הכלים האינטלקטואליים שישפרו את ביטחונה ואת מעמדה המוסרי של מדינת ישראל במזרח התיכון העוין וחסר הרציונל. אם יחידים ובני מיעוטים יעדיפו ישראל שכזאת, הרי שיהא חכם מצדנו לאמצם לחיקנו, להרחיב את ריבונותנו, ולהעניק להם זכויות אינדיבידואליות. אם היינו זונחים את רעיון "המדינה הפלסטינית" הנואל, ערביי ארץ ישראל ודאי היו זונחים גם כן את תפיסותיהם הלאומיות, ולפחות הרוב הגדול ביניהם היה מקבל על עצמו (אולי אף באנחת רווחה מסוימת) את קיומה של מדינת ישראל. אם נאמץ את עקרונות מדינת הברזל, הרי שלא רק ערביי ארץ ישראל ועמי האזור ייאלצו לקבל את קיומה הנצחי כעובדה מוגמרת, אלא לטווח ארוך, התשתית לשלום בר קיימא בין עמי האזור, תהיינה מונחת על קרקע מוצקה – כמפלט רעיוני חלופי לכל מי שסולד מאלימות כדרך חיים של אומות ויחידים.


נתן גלילי

עורך ומוזיקאי במקצועי. בעל תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית. דוגל בתבונה, חירות, יהדות ורומנטיקה.