בחירת העורך

על משילות ועל סחיטה באיומים

,
מדיניות הסחיטה באיומים בידי חברי כנסת ממפלגות שוליים הפכה להיות תופעה נפוצה. הבעיה נמצאת בשיטת הבחירות, המזכה את המפלגות בכוח בלתי פרופורציונלי. הגיעה השעה לקבוע גבולות מוסריים שיגדירו את האמצעים הכשרים לשכנוע חברי כנסת אחרים בהצבעתם.

בחודשים האחרונים איים סגן השר יעקב ליצמן להתפטר, בשל עבודות הרכבת המתקיימות בשבת – אם כי בהמשך הוא חזר לזירה דרך הדלת האחורית, אבל נעזוב את זה – ודרעי מאיים להתפטר למען קדושת השבת, המחוללת על ידי מרכולי תל-אביב ה-'טמאים'. האירועים האחרונים בכנסת הם חלק מתופעה, שבה חברי כנסת ממפלגות שוליים בממשלה סוחטים באיומים את הקואליציה; וזאת, בכדי לקדם את אישורם של חוקים מסוימים, ולמנוע את חקיקתם של אחרים, בהתאם לצורכי המיעוט שאותו הם מייצגים. ובכן, תופעה זו מוכיחה  שמשהו מסריח בדמוקרטיה הישראלית. לא מדובר בזעקות "פשיזם" או "הדתה" שאנו שומעים לעיתים כה קרובות; אלא שמדובר בדבר עמוק יותר, אשר טמון בשיטה הפוליטית עצמה, אך הוא פחות סקסי, ולכן אני מתקשה להעניק לו שם מפוצץ. על כל פנים, מדובר בבעיה בשיטת הבחירות, ובצורך הגובר בדבר הגדרת גבולות מוסריים לעבודת החקיקה.

בכל מערכת בחירות ניתן לראות כי המפלגות הגדולות – הליכוד והעבודה – דורשות ממצביעי המחנות שאליהם הן משתייכות להצביע להן אסטרטגית, על מנת ליצור ממשלה מתפקדת. מעבר לכך שמדובר בניסיון קלאסי למשיכת קולות נוספים, מבלי לדרוש מהמצביעים לשנות את השקפותיהם, בשיטת הבחירות בישראל זוהי אמירה נכונה מאוד. מפלגות פוליטיות מייצגות השקפה מסוימת, ומורכבות מפרטים המחזיקים במערכת משותפת של תפיסות וערכים.

בישראל, כל מפלגה גדולה שמנצחת בבחירות שואפת ליצור קואליציה יציבה, בפרט במצב של רב-מפלגתיות קיצונית, כמו זו המאפיינת את המערכת הפוליטית במדינה; עובדה זו כופה על המפלגות הגדולות – שגודלן משקף את רצונם של נתחים רחבים יותר באוכלוסייה, ושעליהן מוטלת מלאכת הרכבת הממשלה – לספח לשורות הקואליציה מפלגות, אשר מגנות על אינטרסים של קבוצות קטנות בציבור. כך, נוצר מצב שבו מפלגות שוליים זוכות לכוח בלתי-פרופורציונאלי ביחס לגודלן וביחס לגודל הקבוצות שאותן הן מייצגות. במקרה של הממשלה הנוכחית, הרי שהמפלגות החרדיות מנצלות את כוחן הבלתי-פרופורציונאלי בקואליציה כדי לנסות ולהשליט צביון דתי על המרחב הציבורי – כך נולד הביטוי "הדתה"; אולם סביר להניח כי גם במצב בו ממשלת שמאל היפותטית הייתה בשלטון, מפלגה זעירה כמו מרצ הייתה זוכה לעוצמה דומה. לא משנה מאיזו זווית נסתכל על הדברים, הרי שבמצב בו צירוף מפלגות שוליים לקואליציה הוא בגדר הכרח, אלו יכפו על הציבור הרחב את האינטרסים הצרים שלהן. ובכן, לבעיה זו ישנם שני פתרונות אפשריים, כאשר הראשון הוא העלאת אחוז החסימה. אולם בפתרון עצמו טמונה גם בעיה, משום שכדי להגדיר אחוז חסימה חדש יש לקבוע אותו בחוק, שבו גם מפלגות השוליים צריכות לתמוך. הרב-מפלגתיות והקיטוב במערכת הפוליטית הם כה קיצוניים, כך שוודאי אין אפשרות להתבסס על קולותיהם של חברי המפלגות הגדולות בכדי להעביר חוק שכזה. הפתרון השני תלוי בנו, הציבור – בבחירות הבאות עלינו להצביע אסטרטגית, בכך שנרכז קולות לטובת המפלגות הגדולות, וזאת במטרה לסייע בבניית ממשלה אשר מסוגלת להתנהל בהתאם להשקפות הציבור הרחב שבחר בה. מיותר לומר שמהלך כזה יחזק לא רק את הממשלה, אלא גם את האופוזיציה – It's a win-win situation.

במשחק הפוליטי בישראל קיימת בעיה חמורה נוספת. המערכת החוקתית, שאמורה הייתה לפעול רק באמצעות הצעות חוק והצבעות לאישורן או לביטולן, פועלת בדרכי עולם תחתון בהן כל האמצעים כשרים; במשחק החוקתי אין חוקים. כאשר שר מאיים להתפטר מן המשרד הממשלתי שעליו הוא אמון, במטרה לקדם חקיקה מסוימת ולמלא את דרישותיו, הוא סוחט באיומים את הקואליציה. בכל ענף אחר התנהגות כזו היא בלתי-ראויה במקרה הטוב, ופלילית לחלוטין במקרה הרע. ובכל זאת, התנהלות זו נחשבת קבילה במשחק החוקתי.

באותו אופן בו חברי כנסת מקבלים החלטות הנוגעות לתפקידם, כמו ההחלטה להעלות את שכרם שלהם, מן הראוי שתתקבלנה החלטות השומרות על התנהלות תקינה במשחק החוקתי. כך, למשל, לא די בכך שאסור יהיה לשחד אדם בכדי להטות את הצבעתו, אלא שצריכה להיות הגבלה בחוק המגדירה את האמצעים הכשרים לשכנוע חברי כנסת אחרים בהצבעתם. הגבלה זו מוכרחה גם להתייחס לסוגיות כמו משמעת קואליציונית, אשר על אף חשיבותן הרבה לתפקוד הקואליציה, יש לוודא כי לא נעשה בהן שימוש לרעה בדמות התנכלות לחברי כנסת; שרן השכל, למשל, הפרה את המשמעת הקואליציונית וספגה ביקורת נוקבת עד כדי דרישה להדחה, אך היא עשתה זאת בכדי להגן על הערכים שלה ושל המפלגה אשר ביקשה להדיחה משורותיה.

כאשר מה שמקדש את הדמוקרטיה הוא השיטה עצמה – בלי המהות, שהיא ניהול ראוי של ענייני המדינה והאזרחים – מוטלת על נציגי הציבור, ועלינו גם כן, כציבור בוחרים, החובה לדרוש את קיומה של מערכת ערכים, שתאפשר את תפקודה התקין של הממשלה ותיישר את אורחותיה.

קרדיט תצלומים: בית השלום


קרדיט תצלום:
Zaher333
שתף:
 
  • אלי בנימין ישראל

    ברזילאי-ישראלי, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים - בהתמקדות על פילוסופיה יוונית ופילוסופיה חדשה. כותב על פילוסופיה, אקטואליה, תרבות ועוד.