‎קורא‫/‬ת‫:‬

על שמרנות ישראלית – שבעה עקרונות...

על שמרנות ישראלית – שבעה עקרונות

,
ג'וני גרין מציג את עקרונות השמרנות, ומדגים כיצד כל אחד רלוונטי למדינת ישראל ו"לשמרנות הישראלית" המתהווה בה.
image_printגרסא להדפסה

פתח דבר:

מדריך זה נועד לשמש מעין מבוא בסיסי למושגי יסוד בשמרנות, בשפה העברית ומזווית ישראלית ייחודית. מטרתו לשמש את המתעניינים בשמרנות, וכן את השמרנים החדשים והוותיקים כאחד, כמסמך המרכז את עקרונות השמרנות בפשטות ובבהירות, תוך התייחסות ראשונית לסוגיות רלוונטיות הייחודיות לישראל.

הישראלי המצוי נחשף בשנים האחרונות לתפיסה השמרנית הקלאסית יותר מאי פעם. השימוש במונחי הפילוסופיה השמרנית נהיה נפוץ יותר, תוך שעקרונות השמרנות – בכלכלה, בפוליטיקה, בחברה ובמדינאות – כבר אינם נחלת חסידי ז'בוטינסקי האדוקים בלבד. ובכל זאת, מדינת ישראל של ימינו עוד רחוקה מלהוות בית חם לשמרנות.

לאור התהוות השמרנות כתנועה אידיאולוגית מובחנת בישראל, אבקש למנות ולתאר בקצרה כמה מעקרונות היסוד עליהם מושתתת השמרנות, לראשונה בעברית פשוטה.

השמרנות (Conservatism) מהווה מעין כינוי-גג לקבוצה גדולה של עקרונות ותפיסות עם מכנה משותף רחב – זוהי גישה כללית יותר משהיא משנה סדורה. אין בכוונתי להציע לגישה זו הגדרה ממצה. ללא הגדרה שכזו, אמנה שבעה עקרונות שנחשבים מרכזיים ושלגביהם ישנה הסכמה רחבה. עם זאת, חשוב לציין שלא כל שמרן יסכים עם כל אחד מהעקרונות שיוצגו להלן. מאחר ואלו עקרונות, הם כוללים בהכרח מימד של פשטנות ושטחיות שלא לוקח בחשבון את שלל המורכבויות, הסייגים והיוצאים-מן-הכלל.

1. שימור

לשמרן יש יחס של כבוד ואפילו אהדה כלפי המוסדות, המסורות והמנהגים המושרשים בחברה, ובאופן ספציפי בחברה בה הוא חי בעצמו. זוהי השמרנות של אדמונד בורק ("הרהורים על המהפכה בצרפת", 1790), לפיה המוסדות והמסורות של חברה הינם תולדה של ניסיון מצטבר על פני דורות רבים, שהתגבש בתהליך ברירה אבולוציוני רב-דורי של ניסוי וטעייה. המוסדות שאנו "יורשים" כחברה אינם אקראיים או שרירותיים, אלא מהווים כלים המשמשים את החברה וחיוניים להצלחתה. עצם העובדה שמוסדות ומסורות אלו "שרדו" מוכיחות את נחיצותם וכדאיותם, והשמרנות שוללת את נקודת המוצא לפיה מוסדות ומסורות אלו "שרירותיים" וניתנים לזניחה כלאחר-יד.

לעיתים קרובות מרכיבי חברה אלו "שקופים", לפחות לעין הבלתי מזוינת. היתרון והתועלת שבהם אינם תמיד ברורים ואינם מתגלים על פני השטח. מוסד או מסורת שנראים מיותרים עשויים להתברר כחיוניים, רק אחרי שהסרנו אותם. מכאן נובע שאין לזלזל במוסדות ומנהגים אלו, ולכל הפחות אין להקל ראש בכל הנוגע להנהגת שינויים בהם. חובת ההוכחה מוטלת על אלו המבקשים לשנות את מה ששרד זמן כה רב, ולא על אלו המבקשים לשמר אותו.

זהו מימד ה"שימור" בשמרנות – יראת-כבוד כלפי מצב החברה כפי שהוא, וגישה של זהירות ועדינות בכל הנוגע להנהגת שינויים בחברה.

בישראל:

כמדינה מודרנית צעירה הקיימת כ-70 שנים בלבד, לישראל מעט מאוד "מוסדות" עליהם ניתן להסתמך. אלא שבכל זאת בהיותה מדינה יהודית, ישראל נוסדה על שני מוסדות תרבותיים מובחנים: השפה העברית, ומורשת היהדות.

מקימי המדינה קיבלו במודע החלטה שמרנית ברורה, לאחר מאבק עיקש, כאשר הכריעו בעד אימוץ השפה העברית. היו שראו בכך מעשה מהפכני, אלא שזוהי גישה שגויה – הרי הוחלט לדבוק באותה שפה שליוותה את העם היהודי במשך אלפי שנה, שפת התנ"ך והעולם העתיק. השפה העברית המדוברת בישראל יום-יום מהווה קשר תרבותי-היסטורי של אלפי שנים בין המדינה לבין מורשת העם היהודי.

המורשת היהודית מהווה מוסד תרבותי אדיר במדינת ישראל – היא כוללת בתוכה מסורת דתית, לאומיות משפחתית, ושלל מרכיבים תרבותיים, נרטיביים, טקסטואליים, טקסיים ואתניים. רוב ה"סמלים" שאנו מזהים כיום כ"ישראליים" הינם סמלים יהודיים מובהקים (ביניהם סמלים חזותיים, חגים, מסורות, שמות, סדרי עדיפויות תרבותיים ופוליטיים, ועוד). אין כל ספק כי ישראל היא מדינה יהודית מובהקת, ונותר להתווכח רק על מידת הדומיננטיות של היהודיות במדינה.

התנועה הציונית כולה היא שמרנית במהותה, בהיבט של שימור מוסדות ומורשת (כמובן מבחינות רבות אחרות הציונות היתה מהפכנית, על כך בהמשך). שאיפות העם היהודי לבית לאומי מבוססות על שיבת ציון והקשר בין העם היהודי לארץ ישראל התנ"כית, והציונות קיבלה על עצמה "לשמר" מוסדות איתנים אלו בהקמת ובביסוס מדינת ישראל.

2. התהליך מול המהפכה

המונחים "ימין" ו-"שמאל" נבעו במקור מההבחנה בין מתינות למהפכנות. בימים שקדמו למהפכה הצרפתית, האסיפה הלאומית התחלקה לשניים. אלו שתמכו בשימור המערכת הקיימת ובזכויות המלוכה ישבו מצד ימין; אלו שתמכו במהפכה כוללת ישבו מצד שמאל. מאז, המונח "ימין" מזוהה עם עמדות שמרניות, והתפתח לייצג את כלל העמדות השמרניות ולא רק "מתינות" בלבד.

עקרון מרכזי המאפיין את השמרנות הוא העדפת שינוי שהינו הדרגתי, מתון וזהיר, על פני שינוי שהוא מהפכני, קיצוני ופזיז. העדפה זו נובעת מאותה תפיסה "אבולוציונית" של החברה – מרכיבי החברה המוכרים לנו אינם רק אסופה מקרית ושרירותית חסרת חשיבות, אלא נוצרו לאורך שנים רבות של ניסוי וטעייה וסלקציה טבעית. לכן, ראוי כי כל שינוי שמונהג במציאות החברתית המוכרת יתבצע באיטיות זהירה ובצניעות, כדי שלא לערער את יסודות החברה וסדריה, שצמחו במשך דורות רבים.

בהקשר זה השמרן מכיר ב"כלל התוצאות הבלתי רצויות", המודגש על-ידי אדמונד בורק וגם פרדריק בסטייה ("מה שרואים ומה שאין רואים", 1850). בעיני השמרנות החברה היא אורגניזם מורכב ובלתי-צפוי, האדם הינו יצור פגום שאינו מושלם, ושניהם מושפעים משלל גורמים פנימיים וחיצוניים. על כן, השאיפה "להנדס" את האדם או החברה מתוך ניסיון לשנות או "לתכנן" את התנהגותם ומהותם של אנשים היא מסוכנת, ועל כל ניסיון שכזה להתבצע בצעדים זעירים וזהירים מאוד. "כלל התוצאות הבלתי רצויות" קובע כי כאשר מדובר במערכת כה מורכבת דוגמת החברה האנושית, ניסיון לשלוט בה באמצעות מהלכים פזיזים יוביל תמיד לתוצאות נוספות שאיננו יכולים לחזות מראש, בין אם הניסיון הראשוני הצליח או נכשל. ככל שמהלך קיצוני או מהפכני יותר, אפילו אם מחושב ושקול, כך עולה הסיכון להשלכות בלתי-צפויות, ובהתאמה אותן השלכות יהיו אף חמורות ומקיפות יותר. במצב זה, למעט בנסיבות חריגות ביותר, הובלת שינויים במרקם החברה חייבת להתבצע באופן מבוקר, עדין, איטי ומפוכח. במובנים רבים המשמעות היא דחיית זעזוע בטווח הקצר למען יציבות בטווח הארוך.

עם כל זאת, זוהי רק נקודת מוצא, והשמרן אינו שולל כליל את אפשרות המהפכה והשינוי הרדיקלי במצבי קיצון.

בישראל:

שבעים שנים אחרי מלחמת העצמאות, מדינת ישראל מתקשה לעבור ממצב "מהפכה" למצב "שגרה". הגישה לפיה ניתן לפתור בעיות על ידי מעבר חד, שינוי דרסטי, "רפורמה" או "תכנית" מושקעת ניכרת בכמעט כל תחומי המדיניות הישראלית. כך גם האילוצים הקואליציוניים, כחלק מהשיטה הפרלמנטרית בישראל, תורמים לאי-יציבות אשר מובילה אף היא למדיניות תזזיתית וקצרת-טווח. פוליטיקאים מחויבים לייצר תוצאות בטווח הקצר כאשר לנגד עיניהם הבחירות הקרובות, מבלי לקחת בחשבון את הסיכונים בטווח הארוך. גישה זו בולטת במישור הכלכלי ובמישור הגיאו-אסטרטגי, כאשר ניתן לראות מספר עשורים בהם ישראל ביצעה מהלכים קיצוניים ומרחיקי לכת, רק כדי לגלות השלכות מפתיעות שלא העלתה על הדעת ושכבר לא יכלה לשלוט בהן.

3. החירות

השמרנות נאמנה לרעיון האדם החופשי במהותו – האדם נברא ונולד בן חורין, בעל כושר בחירה חופשית, ועל כן הנחת היסוד היא שעל החברה לאפשר לאדם להכריע כראות עיניו בכל הנוגע אליו, ולהיות ריבון לגורלו. ישנה חפיפה משמעותית בין השמרנות לבין הליברליזם הקלאסי. השמרנות יונקת מכתביהם של אבות הליברליזם הקלאסי כגון ג'ון לוק, ג'ון סטיוארט מיל, אדם סמית', ג'יימס מאדיסון, פרידריך האייק ודומיהם, ואלו בעצמם כתבו מתוך השראת המסורת השמרנית האנגלו-סכסית. השמרן רואה את חירות הפרט כערך עליון וכבסיס הליברליזם כולו (מלשון "ליברטי" – חירות). מעקרון חירות הפרט נובעות שלל תפיסות שונות וכמעט לא קיים תחום בשמרנות שאינו מושפע מהגישה כלפי חירות הפרט.

לחירות הפרט שתי משמעויות עיקריות הקשורות זו בזו: המשמעות הראשונה היא היעדר כפייה, או חירות "שלילית", שהיא צמצום מידת ההתערבות של אחרים (ובעיקר המדינה) בהחלטות ובהכרעות של האדם ככל האפשר. זהו "החופש מ-". המשמעות השניה היא חירות "חיובית", אוטונומיה שביסודה עצמאות וסוכנות –  זו החירות של האדם לפעול למען הגשמת רצונותיו, באופן שאינו תלוי בגורם אחר ותוך היותו אחראי על מעשיו ועל תוצאותיהם. זהו "החופש ל-".

החירות הינה גם המפתח לסיכויי ההצלחה והאושר של כל אחד ואחת מאתנו ושל החברה כולה, עקב פערי הידע העצומים בינינו לבין המדינה. החלטות שנקבל עבור עצמנו בחיינו האישיים, יהיו ככלל מוצלחים יותר מאשר החלטות שמקבל עבורנו פקיד עלום ואלמוני (בתפקידו כזרוע ביצועית של המדינה). למדינה אין את הכלים והידע לקבל החלטות פרטניות ונבונות עבור כל אחד מאתנו, ולכן ההחלטות על עצמנו ישיגו תוצאות טובות יותר. ככל שהמדינה (או גוף מרוחק אזוטרי אחר) מכריעה בענייני האדם הפרטי, עולה הסבירות שזו תהיה החלטה שגויה בהשוואה לחלופות האחרות שהפרט יכל לנקוט בהן. הדמות המתאימה ביותר לקבל החלטות נכונות וחכמות עבור הפרט, הוא לא אחר מאשר הפרט עצמו.

בישראל:

מסורת החירות אינה זרה לציונות, בין אם כחירות הפרט ובין אם כחירות לאומית, והיא שזורה עמוק בתוך ה"גֶנים" של התנועה הציונית. אמת, הזרם הסוציאליסטי היה דומיננטי במיוחד בקרב מנהיגי הציונות הראשונים – אלא שבסופו של יום, מדינת ישראל הוקמה כדמוקרטיה (לא חפה מפגמים) ולא כדיקטטורה או משטר דכאני אחר. עובדה פשוטה זו כלל אינה מובנת מאליה ואין להמעיט בערכה.

אין זה פלא שמנסחי מגילת העצמאות הדגישו שמדינת ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות", בין היתר. בחינה מעמיקה מגלה כי למסורת החירות שורשים איתנים בתוך הרעיון הציוני. עקרון החירות חרוט עמוק בתוך המורשת היהודית, הדת היהודית ועקרונות יהודיים בסיסיים, לרבות המורשת הבסיסית של יציאת מצרים ושחרור מעבדות לחירות. יסודות של חירות הפרט והקהילה ליוו את קהילות היהודים בגולה במשך דורות רבים באופן התנהלות הקהילה האוטונומית-למחצה. הוגים יהודיים (דתיים וחילוניים כאחד) אימצו את רעיונות החירות שרווחו באירופה במאה ה-19, רעיונות שהופיעו גם אצל מנהיגי הציונות המוקדמים. כמו כן, המנדט הבריטי השאיר אחריו חותם מובהק של מסורת המשפט המקובל ומסורת החירות האנגלו-סכסית, שהשפיעו רבות על התבגרות התנועה הציונית ועל התהוות מדינת ישראל הצעירה.

במדינת ישראל תמיד היה קשר רגשי חזק במיוחד בין הפרט למדינה, ואין זה מפתיע לאור הנסיבות הייחודיות. נוסף על כך השירות הצבאי, המייצר ציפייה של "תמורה לתרומה" – הפרט הישראלי נהיה תלוי במדינה משום שהוא מצפה ל"פיצוי" הולם עבור שירותו למדינה. אלא שהחיבור למדינה אינו מחייב התמכרות לסיוע מטעמה. הפרט יכול להיות ישראלי גאה ונאמן מבלי למסור סמכויות והכרעות לידי אחרים. ניתן לאהוב את המדינה ללא תלות בה, ולרצות בטובתה מבלי לצפות שתפתור כל בעיה בכוחות עצמה.

4. ריאליזם מול אוטופיזם

הריאליזם בשמרנות הוא השאיפה לבחון את המציאות ולקבל החלטות על פי "המצוי" ולא על פי "הרצוי". הריאליזם של השמרן מתחלק לשניים – היחס להווה, והיחס לעתיד. השמרן שואף לנתח רצונות של אחרים לפי מעשים ופעולות, ולא לפי החלטות והצהרות; הוא מאמין יותר בנתונים ועובדות מאשר באידיאלים וחזון; הוא סומך על מה שהוא רואה ולא על מה שהיה רוצה לראות. באותה מידה, השמרן מציב מטרות לעצמו ולחברה על פי "האפשרי"; הציפיות שלו בנוגע להתפתחות המציאות מבוססות על ניסיון היסטורי ולא על הסברים תיאורטיים; והוא יהסס רבות לפני קביעת מדיניות המתיימרת לברוא עולם אידיאלי שאינו קיים. השמרן מתחשב בתמריצים אמיתיים של בני-אדם ולא בהתנהגות רצויה לה הוא מייחל.

האוטופיזם נובע מהמונח "אוטופיה", ומשמעותו עולם מושלם מדומיין. האוטופיזם גורס שניתן לכונן מציאות מושלמת. האדם האוטופיסט עשוי לפתח ציפיות – לגבי עצמו, לגבי אחרים, לגבי האנושות – שאינן הולמות את המציאות.

השמרן בהחלט יכול להיות אידיאליסט, הפועל כדי ליצור עולם טוב יותר לפי ערכיו, אלא שהוא עושה זאת באופן ריאליסטי תוך ניתוח המציאות כפי שהיא. ההבדל בינו לבין האוטופיסט היא אשליית ה"מושלמות", לפיה אנשים, חברות ומדינות יכולים לפעול כפי שהיינו רוצים שיפעלו בעולם מושלם.

שאיפות אוטופיסטיות לא רק נכשלות, אלא באות לעיתים קרובות על חשבון חירות הפרט ועקרונות שמרניים וליברליים אחרים. בהקשר זה, ראוי לציין את הפתגם "המושלם הוא אויב הטוב" – ההיסטוריה מלמדת כי החלום לייצר עולם מהונדס, אלגנטי ורציונלי, נהפך תדיר לסיוט של כפייה, דיכוי ועריצות.

האוטופיזם מסוכן במיוחד משום שהוא מקדש כמעט כל אמצעי בשם המטרה המיועדת – הפיתוי בהשגת גן-העדן גדול עד מאוד, ועקרונות החירות נזנחים עבור הגעה אל היעד המיוחל. ז'אן ז'אק רוסו ייצג זאת כאשר טען בעד "אילוץ" הפרט לפעול לפי "הרצון הכללי", וטען שיש לכפות את החופש על הפרט. ההיסטוריון הישראלי הנודע יעקב טלמון עמד על הקשר בין פילוסופיה זו של רוסו לבין התנועות הפשיסטיות והקומוניסטיות, שהתיימרו אף הן ליצור חברה "מושלמת" בכפייה.

קשר חשוב בין החירות לבין הריאליזם הינו עקרון חופש הביטוי, שראוי לכנותו "חופש הדיון", החיוני לכל חברה חופשית. הציבור והפרט מוכרחים לקבל החלטות על-פי מידע ריאליסטי ומציאותי, וניתן להשיג זאת רק על ידי דיון ציבורי עשיר, מעמיק ופורה. מגבלות על חופש הביטוי פירושן שליטה על מהי "האמת", ולכן אלו מגבלות על יכולת גילוי האמת וקבלת החלטות ריאליסטיות. לא במקרה, הריאליזם דורש תיאור המציאות כפי שהיא בקול רם, ולכן סותר את תרבות ה"תקינות הפוליטית" הדורשת שימוש ב"שיחדש" (מונח שטבע ג'ורג' אורוול בספרו "1984"(. כאשר לא ניתן לתאר את המציאות ולדון בה, גם לא ניתן לקבל החלטות על פיה. בהתאם הטעים אורוול שהחירות היא האפשרות לטעון בפומבי את המובן מאליו – ש"שתיים ועוד שתיים שווה לארבע". ספק אם יש משמעות רבה לחירות האדם אם אינו יכול להבין את המציאות ולקבל החלטות מושכלות על פיה.

הריאליזם בולט במיוחד בתפיסה השמרנית האסטרטגית, בפוליטיקה וביחסים בינלאומיים. הריאליזם רואה את טבע האדם (והחברה המוכוונת על ידו) כפי שהוא – לא בהכרח רע במהותו, אך בהחלט לא בהכרח טוב. הציפייה מהאדם לפעול באופן אלטרואיסטי, מוסרי, צודק, הוגן, או נדיב היא אינה ריאלית. ציפייה זו מבוססת על אידיאל של האדם ולא על המציאות והניסיון, והיא תוביל לכישלון. ב"דיני נפשות" של מלחמה ושלום אין מקום לטעויות, והשחקן הריאליסטי, שמנתח את המציאות באופן המדויק ביותר ופועל על פי ניתוחו, הוא זה שיביס את יריביו וישמור על היתרון.

במישור הכלכלי, האוטופיסט מחפש מדיניות "הוגנת" או "צודקת" מבלי להתחשב באופן בו המדיניות משפיעה במציאות – על תמריצים, על פעילות המשק, על העיוותים הנגזרים מהמדיניות. האוטופיסט בטוח שהניסיונות שלו לתכנן את השוק באמצעות מגבלות, כפייה ותמריצים שונים יביאו תמיד לתוצאות הרצויות תוך צמצום "תופעות לוואי" ככל שניתן. הריאליסט מכיר באופי המורכב של טבע האדם, של החברה והכלכלה, ולכן תחילה שואל כיצד מדיניות תשפיע בפועל על התנהגות הפרטים בחברה.

בישראל:

במישור האסטרטגי, ניתן לתהות אם החלטות רבות של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים נתקבלו בעקבות בחינה ריאליסטית של מציאות ואינטרסים, או שמא על פי משאלות לב, תקוות, והתכחשות למציאות. הסכם אוסלו, על חסרונותיו ויתרונותיו, ייזכר כהסכם שלא היה ריאליסטי – ישראל העניקה לגיטימציה לאויב מוצהר וחימשה אותו, מבלי להשיג יתרונות משמעותיים במסגרת אותו המהלך, ומבלי לשנות את מערך התמריצים הקיים של האויב. כך גם הסכם הגרעין בין ארה"ב לאיראן נחשב לכזה שריאליסט היה מתנגד אליו – משום שנשען על ניתוח "אוטופיסטי" כלפי איראן ותמריציה, ולא על ניתוח ריאליסטי של השלכות ההסכם וההתנהגות הצפויה של איראן.

5. האינדיבידואל, השוק החופשי והתחרות

אל מול הפרט או האינדיבידואל, ניצב הקולקטיב או ה"אסופה". הקולקטיביזם הוא ההזדהות עם ה"קבוצה" עד כדי ביטול העצמי – בין אם מדובר בעיירה קטנה או ביבשת שלמה. הקולקטיביזם חותר להזדהות הדדית עד כדי זהות (מלשון "זהה"). הוא בא לבטל את היחיד ואת חירותו בשם האחידות, ה"לכידות" ו"הסולידריות". הקולקטיביזם סופו שעבוד הקולקטיב והפרט, ברודנות ובכפייה.

התנועות הקולקטיביסטיות הבולטות בהיסטוריה היו תמיד אויבות מרות של החירות. המהפכה הצרפתית וסיסמת ה"אחווה" הובילו לשלטון הטרור של רוברספייר שכלל רצח המונים, לעליית נפוליאון הקיסר ולמלחמה בכל רחבי אירופה. אידיאל האחידות הגזעית-לאומית הביא לעליית הפשיזם והנאציזם. חלום איחוי המעמדות הכלכליים-חברתיים הביא לסיוט הקומוניזם הרצחני. אלו הן בין התנועות החברתיות-פוליטיות הקטלניות והדכאניות שידעה האנושות, ושורש כולן בקולקטיביזם ובקידוש הקבוצה על חשבון הפרט. על כך הטעימה ההוגה איין ראנד – "אַחֵד ומשול", האחידות לעולם כרוכה בכפייה ודיכוי.

היפוך הקולקטיביזם הוא האינדיבידואליזם – היְחִידוּת. זהו הקשר הקבוע בין ליברליזם לבין אינדיבידואליזם, בין "החירות" לבין "הפרט". באופן טבעי, השמרן סולד מהקולקטיביזם וחשדן כלפיו, בשל מחירו הכבד ועל אף יתרונותיו האפשריים.

אין השמרן שולל את האחווה ההדדית בין בני אדם או בני-לאום, שכן כל חברה מחייבת מידת-מה של כפייה עצמית, וכל אדם זקוק לשייכוּת מסוימת לקבוצה כזו או אחרת. אלא שהשמרנות "מקדשת" את היְחִידוּת של הפרט אל מול האחידות של הקולקטיב והאסופה, וזוהי נקודת המוצא.

הריכוזיות היא תפיסה שלטונית מובחנת הנוגעת לסמכויות המדינה ש"מרכזת" כוח רב בידיה, ומבקשת אף היא לבטל את חירות הפרט. ככל שמדינה ריכוזית יותר, כך היא מנכסת לעצמה עוד סמכויות וכוחות ומתערבת במידה רבה יותר בחיי הפרט ובהחלטותיו. התערבות זו נידונה כמעט תמיד לכישלון, בשל פערי המידע בין המדינה הריכוזית לבין הפרט אודות חייו והשיקולים הרלוונטיים להחלטותיו, כפי שצוין לעיל.

תשובת השמרנות לריכוזיות היא השוק החופשי, שהוא המפתח לשגשוג ולהצלחה של האדם ושל החברה בכללותה. זהו השוק החופשי של אדם סמית' ("עושר העמים", 1776) ושל פרידריך האייק ("חוקת החירות", 1960), בו התערבות המדינה מצומצמת ככל שניתן, ומטרתה הראשית לספק מסגרת המאפשרת מסחר חופשי ותחרותי. רק בתנאי העדר-התערבות, יכולה החברה לשגשג בזכות השירותים והטובין שכל איש מספק לרעהו באופן רצוני.

השוק החופשי מתמרץ את הפרט ליזום, לזהות חוסרים בחברה (מה שנקרא "ביקוש") ולייצר להם פתרונות ("היצע"). הפרט תורם לחברה כולה ומספק את צרכיה באופן שהמדינה הריכוזית לעולם לא תוכל. אף מדינה לא יכולה לחשב ולנתח את כלל החוסרים שבה, ובוודאי לא יכולה לתכנן ולייצר את כל הפתרונות להם. רק רבבות בני אדם, הפועלים בו בזמן ומתחרים זה בזה, יכולים לעשות זאת. האדם שמצליח להעניק פתרונות לחוסרים בחברה הוא "חלוץ", ולכן הוא משגשג ומתוגמל על כך שבמו ידיו קידם את החברה כולה.

בשיטה זו כולם מרוויחים – הצלחת היחיד היא הצלחת החברה, ולהיפך. ה"חלוצים" מצליחים באופן אקראי שלא ניתן לצפותו מראש. כל אחד פועל בדרכו שלו ובאופן עצמאי תוך תחרות חופשית, במטרה "אנוכית" ומוצדקת לשגשג. רק שיטה זו דוחפת את הפרט לספק את צרכי החברה ומקדמת את החברה בפועל. החברה כולה נהנית מפירות עמלו של החלוץ ומרוויחה דווקא כתוצאה מ"אנוכיותו". מנגד, הריכוזיות והקולקטיביזם מגבילים ומדכאים את יכולת ורצון הפרט (והמוני הפרטים) לסייע לעצמו ולקדם את החברה. הניסיון לחסל את "העושר" מובילת מיד להשמדת מקורותיו. מדינות ריכוזיות וקולקטיביסטיות תמיד יהיו, בסופו של דבר, מדינות נחשלות, עניות ודכאניות.

בישראל:

בשחר התנועה הציונית הגישה הסוציאליסטית הייתה הדומיננטית בקרב מנהיגיה, והביאה לכך שישראל נולדה כמדינה בעלת מאפיינים ריכוזיים וקולקטיביסטיים מובהקים. אותה גישה הביאה את המדינה לסף פשיטת רגל והתמוטטות כלכלית ב-1985, שנבלמה רק בהכרזת מצב חירום ובהחלת תכנית הייצוב הכלכלית.

במרוצת השנים ישראל התנערה מתפיסות אלו במידה מסוימת, בשל התפתחויות טבעיות ומתוך הכרה גוברת בסיכונים ובכשלים הטמונים באותן תפיסות. הכרה זו זורזה ע"י חשיפת זוועות המשטר הסובייטי ואכזריותו, ששאף לאכוף חברה קולקטיביסטית טהורה. ובכל זאת, נזהה בקלות את שרידי הריכוזיות במוקדים רבים במדיניות הציבורית הישראלית, וכך גם הקולקטיביזם עדיין ממשיך לאפיין חלק ניכר מהשיח הציבורי-חברתי. הריכוזיות השלטונית בישראל גבוהה במיוחד בהשוואה לרוב המדינות המפותחות בעולם, במיוחד במישור הכלכלי. מדדים בינלאומיים מראים באופן עקבי שהנטל הרגולטורי והבירוקרטי במגזר העסקי בישראל כבד במיוחד – נטל זה מהווה מדד אמין לרמת התערבות המדינה בחיי המסחר הפרטיים.

על אף מגמה מבורכת להורדת חסמים לשוק החופשי, נותרו אתגרים רבים אשר ההתמודדות עמם תמשך כנראה עוד שנים רבות: מונופולים ודואופולים חזקים, מיליציות מיסוי עצמאיות, ועדי עובדים ביריוניים ודיני עבודה קיצוניים ומפלים, קבוצות לחץ וקרטלים מגזריים, משבר דיור אקוטי, פריון עבודה נמוך מאוד, משטר רגולטורי נוקשה, בירוקרטיה מסואבת, ועוד ועוד. ובכל זאת, ניתן אולי להתעודד מכך שמונחי יסוד של השוק החופשי החלו לחלחל לשיח הישראלי וכעת הם שגורים בפי רבים.

6. הלאום מול העולם

עקרון נוסף של השמרנות היא מרכזיות המאפיינים היחודיים לכל חברה או קבוצה ספציפית. השמרנות מעדיפה את המקומי-ייחודי על פני הגלובלי-כללי, ורואה חשיבות בערכים "שלנו" מעל הערכים של "כולם". השמרן מכיר בהבדלים בין קבוצות ותרבויות ואינו שואף לבטל הבדלים אלו, אלא להפך – לאמץ ולעיתים לעודד ולחדד אותם. "האחר" אינו אני, משום שלעיתים האחר הוא באמת אחר, וביני לבינו הבדלים בתפיסת עולם וערכים אשר אינם קלים לגישור, ואשר הקשיים הנובעים מהם אינם קלים לפתרון. אכן ישנן תרבויות אלימות יותר או פייסניות יותר, חרוצות יותר או עצלות יותר, וכן הלאה. העיקרון שכל בני האדם שווים, אין משמעותו שכל בני האדם זהים.

בעיני השמרן, לכללים אוניברסליים חסר יסוד דמוקרטי חיוני והם נוטים לבוא ללא הכרעה דמוקרטית ולעתים קרובות אפילו על חשבונה. על כן, יעדיף השמרן את המקומי על פני האוניברסלי גם בהקשר זה. הסדרים מקומיים כמעט תמיד יהיו בעלי יסודות דמוקרטיים יציבים ומהימנים יותר מאשר אלו האוניברסליים.

מתח זה ניכר גם בחיכוך בין מדינות, לבין מוסדות על-מדינתיים ורב-מדינתיים כגון האו"ם והאיחוד האירופי, שלעיתים שואפים לקבוע כללים מחייבים ללא סמכות דמוקרטית מספקת.

ישנו מימד 'שמרני' נוסף להעדפת המקומי. המאפיינים הייחודיים לקבוצה הם מקור כוחה, יציבותה והישרדותה. יחידה חברתית זקוקה לבסיס משותף המורכב מהיסטוריה, שפה, תרבות, ערכים, מוסדות, מסורות, מנהגים, וכו'. בסיס זה מלכד את הפרטים בחברה ומאפשר את תפקודה של היחידה החברתית. לרוב, קבוצה מובחנת עם מאפיינים משותפים אלו מתגבשת לכדי לאום ומתאחדת בטריטוריה משלה כמדינה עצמאית.

כל חברה, ובמיוחד חברה חופשית, תלויה בשיתוף פעולה הדדי של הפרטים בה. פרטי החברה חייבים לקבל את כללי המשחק, לפעול על פיהם ולכבד את שלטון החוק. שיתוף פעולה זה תלוי במידה בה הפרט סומך על שאר הפרטים שלא יפרו את הכללים. האמון ההדדי מתקיים בין אלו החולקים עולם תוכן דומה (אותו בסיס "מקומי" משותף), ממנו נובעות שותפות גורל, ערבות הדדית ומחויבות לקבוצה. הזנחת בסיס זה משמעותה היחלשות והתפרקות הקבוצה – ולכן ניסיונות לוותר על המרכיב הלאומי בחברה, ועל התוכן המגבש את החברה, נועדו לכישלון.

בהתאם, השמרן רואה את הלאומיות כיסוד חיוני לקיום הדמוקרטיה ולחוסנה. לשמרן ישנה העדפה מובהקת כלפי מדינות לאום, משום שהלאום מהווה את הבסיס האיתן והיציב ביותר לחיבור וליחסי הגומלין הנדרשים לכל חברה מתפקדת. קל וחומר שהעדפה זו תקפה בכל הנוגע לחברה דמוקרטית. אימוץ עקרונות עולמיים זרים הסותרים את הלאומיות חותר תחת הבסיס המשותף של החברה, ומוביל בסופו לערעור המשטר הדמוקרטי.

בישראל:

דוגמה בולטת למאבק "המקומי נגד האוניברסלי" בישראל היא בהטמעת ערכים שנחשבים לגלובאליים על חשבון הערכים הנקבעים על ידי שלטון הרוב בישראל, קרי הערכים המקומיים. במקרים רבים, בית המשפט העליון מכריע מחלוקות וקובע נורמות בישראל תוך התעלמות מהכרעת שלטון הרוב, ו"מייבא" עקרונות זרים המצליחים לגבור על אלו הפרטיקולריים לישראל. באופן דומה, יועצים משפטיים ופקידי ממשל מחליטים, על דעת עצמם, מתי על רצון הרוב "להתקפל" בפני ערכים גלובאליים כאלה ואחרים. כך גם ארגונים שונים שמים להם מטרה לעקוף את ה"מקומי", כפי שבא לידי ביטוי על פי רוב בקלפי, ולכפות את ה"אוניברסלי" בתחבולות שונות. כל זאת על ידי קבוצת מומחים בלתי-נבחרים המשתייכים לאליטות מנותקות, המייבאים עקרונות "עולמיים" דרך מוסדות ישראלים, וכופים עקרונות אלו על הציבור.

7. על הדת והשמרנות

חלק אחרון זה מהווה נקודה למחשבה יותר מאשר תיאור עקרון שמרני. הרדיקל, המהפכן והאוניברסליסט – כל אלו פועלים לעתים קרובות בשם ערכים המנוגדים הן לדת והן לשמרנות, כך שהשמרן והדתי מוצאים עצמם באותה הסירה, בברית משותפת של הגנה עצמית. כיום בעידן המודרני והחילוני (במערב), האיום נגד חירויות הפרט מגיע לעתים קרובות כאשר המדינה מגבילה את יכולת הפרט להיות נאמן לעקרונותיו הדתיים. בשל כך השמרנים מוצאים עצמם מגנים על חירותם האישית של דתיים לחיות לפי אמונתם בדבקות ובאדיקות ללא התערבות וכפייה מצד המדינה.

אלא שלשמרנות ולדת קשר מורכב ועמוק יותר מאשר זהות אינטרסים כנגד אויב משותף. באופן כללי, הדת מהווה "מוסד" חברתי מובהק, עמוד-תווך חיוני ועתיק-יומין. בודדות הן התרבויות האנושיות שלא אימצו לעצמן דת בצורה כזו או אחרת. גם השמרן החילוני והאתאיסט יהסס לפני שיזלזל בערכה של הדת ביציבות ובאיתנות של החברה. הדת היא גם לרוב מרכיב בולט בזהות ה"מקומית" של הפרט, ומהווה מכנה משותף שמאחד בין פרטי החברה.

חשוב מכך, יש להדגיש את הקשר ההדוק בין השמרנות המערבית-ליברלית לבין המסורת היהודית-נוצרית הייחודית. אבות הליברליזם שאבו השראה מכִּתבי הקודש היהודיים והנוצריים, והושפעו במיוחד מהמגבלות המוטלות על מלכי ישראל. התנ"ך וסיפורי המלכים והנביאים היוו ניצוץ לרעיונות הגבלת השלטון, צדק טבעי ואוניברסלי, וחובות בסיסיות של השלטון כלפי נתיניו. ואכן, המורשת היהודית-נוצרית מהווה אבן-יסוד של המסורת הליברלית בתרבות המערב, ותרמה תרומה לא-מבוטלת לשגשוג ולקדמה שתרבות זו הביאה עמה לעולם כולו.

אף על פי האמור לעיל, ודאי עוד קיים מתח בין הדת לבין השמרנות. הקשר בין הדת לבין השמרנות כלל אינו מובן מאליו. ערכי השמרנות של חירות הפרט ושל אינדיבידואליזם עשויים להתנגש לעיתים עם הדת עצמה, שנוטה להיות ריכוזית וקולקטיביסטית יותר. לדת ישנה גם נטייה להיות אוטופיסטית בהקשרים מסוימים באופן שסותר את הריאליזם השמרני. מפעם לפעם המתח בין השמרנות לבין הדת עולה על פני השטח וחושף את מורכבות יחסי הגומלין בין השתיים.

בישראל:

מחד, מדינת ישראל והתנועה הציונית מבוססות על המסורת והמורשת של הדת היהודית. מנגד, לעיתים הדת עצמה סותרת תפיסות בסיסיות במדינה מודרנית ליברלית-שמרנית. השמרן הישראלי ישאף לכבד את הדת היהודית כמוסד בסיסי בחברה הישראלית, ובו בזמן יבקש לרסן את כוחה של הדת לפגוע בעקרונות שמרניים אחרים.

במישור הקונקרטי, לדת בישראל כוח כפייה רב בחסות מוסדות המדינה כגון הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים, באופן שהשמרן מתנגד אליו נחרצות. השמרנות מתקשה לשתף פעולה עם הזרמים הקיצוניים ביותר של הדת, לאור אופיים הכפייתי והקולקטיביסטי המובהק. בו בזמן, טרם התבהר באיזו מידה הזרמים המתונים בדת, וביניהם הציונות הדתית, יכולים להוות בסיס מוצק לשמרנות הישראלית.

מנגד, ברור כיצד שמרנים בישראל מוצאים עצמם כתף לכתף יחד עם גורמים דתיים שונים. שניהם מגנים על ה"מקומי" המיוחד לישראל וליהודים, מפני הדורסנות של ערכים אוניברסליים מופשטים. שניהם נאבקים נגד כרסום מעמד היהודיות בישראל ומוסדותיה. שניהם נוטים לגישה ניצית וריאליסטית יותר בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי. שניהם חשדנים כלפי האליטה הסוציאליסטית הישנה, שהדירה וממשיכה להדיר את השמרנים והדתיים יחדיו.

ככל שהשמרנות הישראלית מתקשה למצוא שותפים, היא נאלצת להתפשר על חלק מעקרונותיה על ידי חבירה לקבוצות הדתיות ושיתוף פעולה עמן, כפי שאכן קורה בשנים האחרונות. במקביל, עלייתם ושגשוגם של זרמים ליברליים ושמרניים בתוך המגזר הדתי, המאמצים עקרונות ליברליים תוך שימור ערכי הדת, עוד עשויים  להכות שורש של ממש בקרב ציבור זה, ובכך לספק לשמרנות הישראלית שותפים משמעותיים בהמשך.

 

***

אחרית דבר

היפוכו ההיפותטי של השמרן הוא ה"חדשן" (מלשון "חדש"). החדשן ביהירותו אינו מייחס חשיבות למרכיבים שכבר היו קיימים והוכיחו את עצמם תוך דורות רבים של ניסוי וטעייה. הוא מאוהב ב"חדש" ומוכן תמיד לחולל מהפיכה כוללת בפזיזותו. הוא מקדש אידיאלים מעל המציאות בטהרנותו, ואינו מוכן לשקול כיצד אותם אידיאלים מסתדרים בעולם האמיתי. הערכים אותם החדשן מאמץ באים לעתים קרובות ממקור חיצוני, לפי קונצנזוס "מומחים", ומבחינתו אלו עליונים על הערכים המקומיים של קבוצה ייחודית. הוא מאמין שניתן לתכנן את החברה ולהנדס את האדם, בניגוד לטבעו. להשגת מטרותיו החדשן אינו מייחס חשיבות רבה לחירותו האישית של הפרט, ולחירותה הכללית של החברה, ומוכן לכפות פתרונותיו על המתנגדים לו, בעדינות או באלימות.

תקוותי היא שהצלחתי, באופן מבואי בלבד, להציג את מהות השמרן, ולתאר כיצד הלה מובחן מהחדשן המוצג לעיל. אין מקום בעולם בו השמרנות מתקיימת באופן "טהור", וספק אם שיטה שכזו יכולה כלל להתקיים. המקרה הייחודי ויוצא הדופן של מדינת ישראל מציב בפני השמרנות אתגרים, וכן מאלץ את השמרן לשקול מחדש את אופן יישום עקרונותיו ואת סדר עדיפותם. משימה עיקרית של השמרנות הישראלית כיום הינה להציג את עצמה לציבור כך שעקרונותיה וערכיה יהיו מוכרים וברורים יותר. אולי מאמר זה יוכל לסייע במשימה זו באופן מצומצם.

 

קרדיט לתמונה מימין: אתר ויקיפדיה, התמונה היא נחלת הכלל.


ג'וני גרין

ג'וני גרין הינו מנהל פרויקטים בחברת הייטק ישראלית ובעברו עורך דין מסחרי במשרד עסקי בירושלים. בעל תואר ראשון במשפטים ותקשורת מהאוניברסיטה העברית והסמכה כעו"ד בישראל ובמדינת ניו יורק בארה"ב. כותב על כלכלה, פוליטיקה, משפט, תקשורת, דת וארה"ב.