מיהו הישראלי: עם לא לבדד ישכון

הסיפור היהודי-ישראלי ובבסיסו העיקרון המסוכן – עם לבדד ישכון.

במוקד כתיבתי נמצאים מצבה הנוכחי של מדינת ישראל, הלך רוחה ומעשיה, וכן בחינת עתיד מחקר השואה והולדת האומה הישראלית. כאשר הייתי בן שמונה, באמצע הלילה אמי לקחה אותי ואת אחי הצעיר אל הקצה המרוחק של חצרנו. שכבנו שם בשקט בעלטה, בשוחה שאבי חפר כמקלט בין עצי הפרי, לפני צאתו למלחמת 1956, מלחמת סיני. הורי חששו מפני חזרה על אירועי 1948, לרבות תקיפה אווירית של ראשון לציון על ידי מטוסים מצריים, שבמהלכה נהרגו כמה אנשים. איני יכול לשכוח את אותו לילה; הפחד מהמלחמה; להיות מופצץ באמצע הלילה, לא נטש את מוחי מעולם, וכתוצאה מכך, החשש המתמיד מלהיות שוב במלחמה, או במלחמות בלתי נגמרות, הביא אותי לחשוב אחרת.

הוריי שרדו את השואה. הם נמלטו מאזור במזרח פולין שבשליטה סובייטית מאז 1941, בעיצומה של ההפצצה והמתקפה הגרמנית על ברית המועצות ביוני 1941. הם הגיעו למזרח הרחוק, שם נחו זמן מה בעיר בוכרה שבאוזבקיסטן. כילד שמעתי סיפורים רבים אודות הימלטות הוריי באמצע הלילה. האירוע הזה נכח תמיד במחשבות אבי, והוא לקח את זיכרונותיו איתו אל הקבר. בלילה שבו נמלט מביתו הוא קיבל את ההחלטה הקשה ביותר שגבר צעיר יכול לקבל: הוא בחר בכאב רב לברוח עם אמי ולהותיר את משפחתו מאחור. כל משפחתו נרצחה עד מהרה בידי הגרמנים הפולשים. אירועי אותו לילה השפיעו עליו מאוחר יותר להשאיר את אמי בבוכרה ולהצטרף למאמצי הצבא האדום לנקום בנאצים על מעשיהם בשנת 1941.

כאשר אני כותב "לנקום" כוונתי היא פשוטה כמשמעה, אבי הצטרף לצבא הסובייטי רק משום שרצה לנקום על רצח משפחתו. לשם כך הוא היה מוכן להיפרד מהנוחות היחסית של המזרח הרחוק ולהילחם באומץ, עד אשר הגיע אל שערי ברלין. הוא לחם כצלף. הוא גם שילם ביוקר על הרפתקתו, נפצע קשה, שהה זמן רב בבית חולים צבאי, התאושש, וכך סיים את שירותו הצבאי. השלטונות הסובייטים מצדם, כמחוות הוקרה, התירו לו לנסוע אל העיר שממנה ברח. שם הוא ראה במו עיניו מה קרה לכל משפחתו.

הוא חזר לבוכרה, אסף את אמי, חזר לפולין ב-1946, ומשם הם היגרו למדינת ישראל, לא לפני שבילו זמן מה בכלא בגלל אירועי האונייה "אקסודוס" בשנת 1947.

אני נולדתי בתל אביב בשנת 1948. התגוררנו בראשון לציון, העיר שעשתה את השפה העברית המודרנית מה שהיא בימינו (יותר על כך בהמשך). כילד, אהבתי להקשיב לסיפורים של הוריי וקרובי משפחתי. רובם סופרו ביידיש וברוסית – יידיש קלטתי בקלות, אבל מרוסית הבנתי רק מילים אחדות. כמובן, האתגר האמיתי היה לקרוא, לכתוב ולדבר עברית. משא זה הפך לאתגר אינטלקטואלי שהביא אותי בהמשך אל האוניברסיטה העברית בירושלים, שם למדתי ספרות עברית והיסטוריה. כישראלי צעיר, התנהגתי באופן קצת חריג, כי קראתי הרבה בעברית. לא שהבנתי את כל מה שקראתי, אבל התמדתי.

יום אחד, איני זוכר אם בסוף שירותי הצבאי או קודם לכן, קראתי בעיתון "מעריב" ראיון עם ראש המוסד היוצא, מאיר עמית, שבו הוא סיפר על הקריירה שלו וחשף את הסוד הגדול ביותר בעבודתו. הוא אמר שהסוגיה שניסה לברר הייתה כיצד תוכל האומה הישראלית לחיות בקרב שכנותיה. הוא הכריז חד-משמעית שאם מדינת ישראל לא תהיה מסוגלת להשתלב באזור שבו היא קיימת, היא לא תוכל לשרוד. אם חושבים על כך ברצינות, דבריו היו ונותרו מבשרי רעות. זה היה רגע מכריע נוסף בחיי, שהתווה עבורי סוגיה יסודית. אחרי שנות מחשבה רבות על הנושא, החלטתי לכנות אותו "עם לא לבדד ישכון." הביטוי "עם לא לבדד ישכון" מנוגד לתיאולוגיה היהודית. האמונה המקובלת יותר, או הכלל הדתי הוא "עם לבדד ישכון," הנזכר בתנ"ך, ועל פיו נהגו יהודים במשך כמה אלפי שנים. השואה והולדת האומה הישראלית מערערות הנחה בסיסית זאת כך או אחרת. כיהודים, אנו זקוקים לבעלי ברית וחייבים שיהיו לנו כאלה. בהמשך אנסה להסביר את רעיון "עם לא לבדד ישכון," וגם לראות מה יקרה אם תימשך התורה הישנה לפיה "עם לבדד ישכון."

המפגש והמחקר עם הילל קוק הוביל למחשבה – מיהו ישראלי?

ככל צעיר ישראלי, שרתי בצה"ל, במלחמת הימים ובמלחמת יום כיפורים. להפתעתי שרדתי את שתיהן. אחרי השירות ניסיתי להמשיך את לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים; זה לא הצליח לי. לפני קרוב ל-45 שנים הגעתי לארה"ב וסיימתי לימודי תואר ראשון באוניברסיטת מסצ'וסטס. במהלך הלימודים התוודעתי לד"ר דיוויד ס. ויימן ובילינו זמן מה בבחינת תגובת ארה"ב לשואה. אחר כך המשכתי בלימודי תואר שני ב"אוניברסיטה ישיבה." בלימודי התואר השני חקרתי את תגובתה הראשונית של הנהגת יהודי ארה"ב לדיווחים על טבח יהודי אירופה בין נובמבר 1942, לאפריל 1943. מחקרי היה ייחודי כי איש לפניי לא בדק ארכיונים של כמה ארגונים יהודיים – לדוגמה את מסמכי הקונגרס היהודי העולמי, ועד העבודה היהודי, או הוועד המנהל של הוועד היהודי האמריקני. עד אותה עת, איש כמעט לא ביקר בארכיונים אלה, שהתבררו עבורי כמקור מכריע לעבודת MA מתועדת היטב. באותה תקופה נרשמתי ללימודים גם במחלקת ההיסטוריה במרכז ללימודים מתקדמים שבאוניברסיטת ניו יורק, הנמצא היום ברחוב 42 במנהטן.

בינתיים, אירוע חשוב אפילו יותר התרחש בחיי, כאשר בשנת 1977 או 1978, ד"ר ויימן (שעדיין עבד על ספרו שיצא לאור ב-1984) המליץ לי לנסות לפגוש את הילל קוק, פיטר ברגסון, בקשר לתגובה האמריקנית לשואה. ד"ר ויימן ראיין את קוק ארוכות באמהרסט. איני יודע מדוע לא התקשרתי למר קוק מידית. נדרש לי זמן מה לראותו, ופגישתנו התקיימה כנראה ב-1978, אחרי גמר לימודי התואר השני שלי. בתקופת פגישתנו הייתי עצבני מאוד. עבודתי בספריית הישיבה עמדה לפני סיום. בקצרה, צלצלתי למשרדו של קוק במכון ללימודי המזרח התיכון במנהטן, ובאתי לפגוש אותו. הבאתי איתי כמה מסמכים חשובים, בעיקר עותקים שמצאתי בארכיונים. רבים ממסמכים אלה התייחסו אליו בעיקר בביקורת, אף שלא כולם.

אולם קודם ברצוני לחזור מעט אחורנית. באותה עת הייתי בן שלושים כמעט, לחמתי בשתי מלחמות, השלמתי לימודי תואר שני בהיסטוריה יהודית, והייתי מוכן להמשיך בלימודי דוקטורט. חוויתי כמה אירועים משני חיים. אירוע החיים האמיתי הראשון היה הריצה באמצע הלילה למקלט שבחצרנו. כאשר גדלתי התחלתי לשמוע סיפורי שואה. בבית הספר למדתי את סיפורי ההישרדות הישראלית/יהודית במהלך מאות השנים – היבטי הסכיזופרניה, מעמד היהודים כקורבנות/גיבורים. בהמשך ביליתי זמן בצה"ל עם ההתרגשות הגדולה של השתתפות בשתי מלחמות. נוסף על כל אלה, תמיד צץ בזיכרוני הריאיון שקראתי עם ראש המוסד הישראלי, שחשף את הסוד הגדול של שירותו רב השנים, ש"אומה אינה יכולה לעמוד לבדה," ועלינו למצוא דרך להשתלב באזור. לבסוף, בלימודי תואר שני, גיליתי מסמך חשוב על אודות הפגישה האגדית של הנהגת יהודי אמריקה שהתקיימה בצהרי 8 בדצמבר, 1942, בבית הלבן. באותו יום, הנשיא רוזוולט הודיע להנהגה היהודית שמקורותיו מאשרים את רצח העם היהודי באירופה. הצלחתי לפרסם מאמר קצר על פגישה זאת בגיליון ספטמבר 1980 של כתב העט "מידסטרים."

במבט לאחור, כמובן, דבר לא הכין אותי לפגישתי הראשונה עם הילל קוק. אחרי ברכת שלום, ולאחר שהצגתי את עצמי וסיפרתי לו על עבודתי, הוא אמר בכעס שמעולם לא פגש ישראלי בור כל כך! הוא צדק קרוב לוודאי! אחרי שנרגע, הייתה לי הזדמנות לפתוח את התיק ולהציג בפניו כמה מממצאיי. המצגת הצליחה, וביליתי את השנים הבאות בעבודה במשרדו במנהטן על כמה סוגיות הקשורות לתגובתו של הילל לשואה.

כאן עליי להסביר משהו. השנים שביליתי בעבודה עם קוק במשרד ללימודי המזרח התיכון הובילו לשלב אחר בהתבגרותי. הניסיון להבין את אירועי השואה, והניסיון לברר את סיפורה של מדינת ישראל, היו סוגיות מורכבות עבורי. שם, בניו יורק, נתקלתי באתגר חיים נוסף שהשפיע עליי מאוד במשך השנים הבאות. נכנסתי למשרד המכון ללימודי המזרח התיכון וגיליתי היבט נוסף של ניסיון ההישרדות היהודי/ישראלי. קוק האמין שעל מדינת ישראל להיות חלק מהחברה המזרח תיכונית; כך הבנתי ששם הארגון שהוא עמד בראשו אמר למעשה הכול. הוא אישר עבורי את ההשקפה שבוטאה על ידי ראש המוסד שנים קודם לכן. בארבע השנים הבאות התברר לי יותר ויותר שעליי למזג את מחקרי ואת מחשבותיי ולפתח סוג של פילוסופיה מדינית שקיוויתי שתוכל לתפקד אם הישראלים והפלסטינים יישקלו אי פעם את יישוב המחלוקות ביניהם בדרכי שלום. בראשית שנות השמונים כתבתי מאמר קצר "מי הוא ישראלי" להסביר חלק מבעיית וחלק מפתרון המצב הישראלי. עשרים שנה מאוחר יותר פרסמתי ספר אלקטרוני "מי הוא ישראלי?" שבו פיתחתי עוד את הרעיון. בשנת 2016 ישבתי סופסוף להעלות על הכתב את מחשבותיי על השואה ועל הולדת מדינת ישראל.

מה למדתי מהילל קוק בארבע השנים שעבדתי במשרדו? נקודה מכריעה עבורי הייתה ההגעה להבנה שהציונות כתנועה מדינית סיימה את דרכה ב-1948. הציונות המדינית, בהצלחה גדולה, יצאה מנצחת בקרב מדיני, ויעדה הוגשם – אומה ישראלית אכן קיימת. הסוגיה השנייה היא חוקה: בהתעלמות מקולו הרועם של הילל קוק כחבר הכנסת הראשונה, מדינת ישראל לא אימצה לעצמה חוקה מעולם. העובדה שחוקה ישראלית לא נכתבה מעולם יצרה ויוצרת לישראלים בעיות בכמה תחומים. בפשטות, הם מעולם לא ניסחו הגדרה מדינית של עצם היותם. להיות יהודי זה דבר נפלא, אבל אי-ההבנה שדת אינה לאומיות יוצרת סוגיות אחרות לגמרי. העובדה שהאומה הישראלית אינה מכירה בעצמה במונחים מדיניים רק מתחילה להסביר מדוע יהודים ישראלים מכנים ישראלים אחרים "ערבים" או אינם מכירים בפלסטינים כאומה.

בשנת 2018, מדינת ישראל נעה לאטה בכיוון הפוך למטרת קיומה, כלומר אומה ישראלית מודרנית; תחת זאת, היא נעה במהירות לעבר היותה "מדינה יהודית." לא ברור לי בדיוק איזו מין "מדינה יהודית" היא שואפת להיות, ואני לא חושב שהישראלים יודעים מה הם רוצים. הם רוצים, מסיבה כלשהי, שיניחו אותם לבדם. המציאות המדינית היא, לרוע המזל, ש"עם לבדד ישכון," היא פילוסופיה מדינית שגויה. הפילוסופיה ההפוכה "עם לא לבדד ישכון" היא זאת שחובה לקדם. כמובן, המציאות של פילוסופיה מדינית זאת זוכה להתעלמות מוחלטת כמעט של הישראלים בימינו.

במשרד המכון ללימודי המזרח התיכון עשיתי כל מיני דברים, מתיוק מסמכים להשתתפות בשיחות ארוכות עם הילל קוק על השואה ועל מדינת ישראל. עם הזמן הבנתי שכל עוד הילל חי לא יהיה ראוי לפרסם ביוגרפיה קצרה שלו. הוא נותר אדם נלהב מאוד וקשה מאוד היה לעבוד איתו. אני חושב שבאמצעות המחקר שעשיתי הצלחתי להעמיד אותו במקום ההיסטורי לו הוא ראוי. הוא עצמו היה מרוצה מהמחקר.

ושוב, אני מבקש לחזור לדברים שהעסיקו אותי כגבר צעיר. סוגיה גדולה אחת שהתמודדתי איתה במהלך רוב חיי הייתה השפה העברית עצמה. הבית שבו גדלתי לא היה יכול לתרום להבנה טובה יותר של העברית. בבתי הספר בהם למדתי, רוב המורים, למעט אחדים, היו עולים חדשים שגם התמודדו עם קשיי השפה. העברית שלהם, בלשון המעטה, לא הייתה מושלמת. באוניברסיטה העברית למדתי בקורס שנתי של פרופסור גרשון שקד על הספרות העברית מ-1880 עד 1920. רשימת הקריאה הייתה ארוכה, ובספריה הלאומית היו רק מעט עותקים של ספרים אלה. אבל, סוחר ספרים משומשים מתל אביב, מר לרנר, מכר לי עותק של כל ספר ברשימה, וקראתי את כולם. הספרים ברשימה זאת ייצגו את התחלתה של מה שאפשר לכנות ספרות ישראלית. קיבלתי ציון טוב בקורס, אבל למעשה, לא למדתי הרבה.

בשהותי בניו יורק, כאשר עבדתי במשרדו של הילל, התחלתי לחוש, או להבין, את הטרגדיה אותה אכנה חידוש השפה העברית. כמובן, איני חוקר לשון, ואיני מבין לאשורה את פילוסופיית הלשון שאימץ לודוויג ויטגנשטיין, והסבריה האקרובטיים של תעלולי ומשחקי השפה. לפני שנים אחדות קראתי את ספרו של גלעד צוקרמן "ישראלית שפה יפה," המתאר את התפתחות השפה הישראלית. טיעונו העיקרי של צוקרמן הוא שהעברית שאנחנו דוברים היום אינה באמת עברית; השפה הישראלית היא בעצם שילוב של התפתחות ילידית ועברית עתיקה וכן יידיש ממוחזרת. כמובן, הערבית, האנגלית, הצרפתית והגרמנית, מעורבות גם הן במרק הזה. מבחינתי, מה שהכי קשה להסביר הוא איך קרה, בהתחשב בפרט ביכולת המפותחת והמחודשת לדבר ולכתוב עברית, שבלב הקיום הישראלי נוצרה רמת שיח או כתיבה לא-אינטלקטואלית. די בהאזנה לשיחה שקיים צ'רלי רוז עם דוד גרוסמן, בכדי לומר כמה עקר ומשונה היה ניסיונו של גרוסמן להסביר את המבוך חסר ההיגיון של החיים בישראל והאידיאולוגיה הישראלית. השימוש המחודש בעברית בא עם תג מחיר, אי יכולתם של מחברים והיסטוריונים, למעט חריגים מעטים, להבין מי הם הישראלים. בזאת, אני מתכוון למובן המדיני, שאותו אסביר. הרעיון הבסיסי של היות ישראלי יכול להיות שיח תרבותי מעניין: אני אוכל את זה, אתה אוכל את זה, אנחנו רוקדים הורה, אנחנו חיים בקיבוץ, אנחנו חוגגים חגים יהודיים, חנוכה, וכולי – עד כאן טוב ויפה. אבל בניסיון להגדיר את זהותה המדינית של מדינת ישראל, אנו נתקלים בקיר אטום. אין לישראל חוקה. הילל קוק ניסה לשכנע בכנסת הראשונה בנחיצות חוקה לקיומה של ישראל ולעתידה. מעטים מאוד הסכימו איתו. מדינת ישראל היום, בין אם נרצה ובין אם לאו, היא מעין המשך של משהו שכינויו "יהודי." מה היה ה"משהו" הזה איננו בטוחים. אבל מדינת ישראל בת זמננו חייבת להיות אומה מודרנית עם חוקה ישראלית. הסיבה לכך פשוטה מאוד: בהיעדר חוקה איננו יכולים להגדיר מי הוא אזרח האומה. ההנהגה המדינית הישראלית, בניסיונה להכריז על הולדת האומה הישראלית ב-1948, הכריזה בעצם, וזה מצחיק, על הקמת סוכנות ממשלתית: למשל, המונח "מדינת ישראל" הוא שם עצם מופשט שמגדיר למעשה שם של משרד ממשלתי – משרד המשפטים, משרד החינוך, וכיו"ב. וישנן עוד דוגמאות רבות אחרות לאי-הבנה מוחלטת של השפה העברית. למשל, מדי פעם סוגיית ה"לאומיות" מתבררת כבעיה לא פשוטה בתעודות הזהות המונפקות על ידי ממשלת ישראל: לאומיות ישראלית נרשמה ותועדה במונחים כגון "לא ברור," "גר," "קטלוני," או "ארמי", שאף אחד מהם אינו יכול לציין לאומיות. הדבר נהיה אפילו אבסורדי יותר אם חושבים כיצד דוד בן גוריון, סוציאליסט מסור, ניסה לחקות את תומס ג'פרסון בהכרזת העצמאות, אבל הכריז בסופו של דבר על הקמת לאום-בית כנסת. לי ברור שהדבר נובע משיגיונות השפה, וכתוצאה מכך היום, בהיעדר הכרה במיליון וחצי ישראלים שאינם יהודים, שהישראלים היהודים מתייחסים אליהם כ"ערבים" – למרות קיומה של שפה ערבית, אין אומה "ערבית" אחת. זאת ועוד, כיצד ייתכן שישות מדינית, המכנה את עצמה "פלסטינית," אינה מוכרת על ידי ישראלים? הסיבה לכך היא שהישראלים אינם מכירים את עצמם כישראלים.

אלה הן סוגיות מורכבות שיש ליישבן: מי הם הישראלים? האם הם אומה חדשה שהציונות המדינית יצרה וביססה בהצלחה, או שהם אומה שאינה יודעת שהיא למעשה אומה כי היא אינה מסוגלת להגדיר את עצמה? כל עוד אין למדינת ישראל חוקה, אי אפשר לדעת בוודאות את מי מייצגים הישראלים ומי הם. יתר על כן, המחקר שנטלתי על עצמי, מה הייתה תגובתה המעשית של הנהגת יהודי ארה"ב לשואה, לימד אותי שהנהגה זאת סבלה ממחלה עתיקה, ששמה אידיאולוגיה: חשיבה על העתיד ושכחת ההווה סיפקו להם, מסיבה כלשהי, נתיב שהם בחרו, שלא היה לו דבר עם משבר יהדות אירופה. האידיאולוגיה הציונית פתחה בפני ההנהגה היהודית נתיב שאפשר לה לא לעשות כמעט כלום להצלת יהודי אירופה. כך גם כיום – לנו היהודים אין מושג מדיני לאיפה אנחנו הולכים. אנחנו לכודים בריק מדיני/אידיאולוגי. ישראל אינה יכולה להיות "מדינה יהודית," כשם שארה"ב אינה יכולה להיות ארצות הברית של אמריקה הנוצרית.

אני יכול לומר עוד על מה שלמדתי מהילל קוק, אבל אשאיר זאת להזדמנות אחרת.