בחירת העורך

READING

עמדה מוסרית כמדיניות חוץ: סוגיית הימין האירופי...

עמדה מוסרית כמדיניות חוץ: סוגיית הימין האירופי

,
יש שיטענו כי מפלגות הימין האירופי, שהתחזקו מאוד בשנים האחרונות, לוקות בחוסר מוסריות. האם על מדינת ישראל להימנע משיתופי פעולה עימן? ומה הקשר של כל זה למהפכה הצרפתית?

עם התחזקות הימין האירופאי, שבה ועולה השאלה איזו מדיניות חוץ על מדינת ישראל לאמץ? האם עליה לחבור לגורמי הימין האלה, על אף "חוסר מוסריותם", או שמא עליה להפנות להם כתף קרה? ראוי לזכור שעל פי רוב גורמי הימין הללו נוטים להיות פרו-ישראלים הרבה יותר מאשר השמאל האירופאי, ששלט בכיפה ב-70 השנים האחרונות. בניגוד לדעה הרווחת בתקשורת, אבקש לטעון שטוב ואף ראוי אם ישראל תבחר לחבור למדינות האלה, מהסיבות שיוצגו להלן.

מה באמת עומד לקרות?

אפיסטמולוגיה, תורת ההכרה או תורת הידיעה, היא ענף בפילוסופיה שעוסק בידע ובשאלות על אודות ידע; על אודות מהי ידיעה; ועל אודות השאלה כיצד ניתן לדעת – אם בכלל – שאנחנו יודעים דברים מסוימים. צניעות אפיסטמית היא דרך מאוד אקדמית לומר שאיננו יודעים דברים ברמת העומק והוודאות שנדמה לנו. לפיכך, עלינו שלא להפריז במידת הביטחון שלנו בכך שדברים יקרו באופן שבו אנו צופים שהם יקרו. בהקשר של הנושא הנידון, צניעות אפיסטמית תתבטא בכך שנשהה את שיפוטנו המוסרי בנוגע לאירועים מסוימים; דוגמאות לאירועים שנראו בתחילה כמוסריים לעילא, אך למפרע התברר שהם רחוקים מכך כרחוק מערב ממזרח, יש למכביר – אביא שלוש דוגמאות כאלו לשם הבהרה.

המהפכה הצרפתית – ספריות רבות לא יוכלו להכיל את כמות הספרים שנכתבו על המהפכה הצרפתית. על אף שהחלה ב-1789, והסתיימה בסביבות שנת 1799, הרי שאת אדוותיה אנו מרגישים עד עצם היום הזה. נהוג לראות במהפכה זו את ערש העידן המודרני, אך נוטים לשכוח עד כמה היא הייתה אלימה, ועד כמה צרפת סבלה – ובמובנים רבים עדיין סובלת – מהשלכותיה. לדוגמא, המושג "טרור" נטבע לראשונה במהפכה הצרפתית. לאחר המהפכה, יבשת אירופה סבלה ממלחמות בקנה מידה חסר תקדים, הן מבחינת סדרי הכוחות והן מבחינת הקטל, וזאת, בין היתר, בעקבות מעלליו של נפוליאון – תוצר מובהק של אותה מהפכה.

ובכן, עולה השאלה האם בעת התרחשות האירועים ראוי היה לתמוך במהפכני 1789? סביר להניח שמי שמחזיק בתפיסת עולם ליברלית יענה על כך בחיוב, שכן המהפכה ביטאה את רצון העם והיא לבטח סממן של קידמה והתפתחות מוסרית. אולם, אנגלי בן התקופה, סר אדמונד ברק, סבר אחרת. בחיבור רב ההשפעה שלו, "הרהורים על המהפכה הצרפתית", ברק חזה את ההתדרדרות של המהפכה לכדי דיקטטורה ושפיכות דמים. מובן שבעת כתיבת הדברים, בשנת 1790, אנשים קראו לו ריאקציונר וחשוך, אם כי לא עבר זמן רב עד שהמציאות הוכיחה את תקפות הניתוח שלו.

המהפכה הבולשביקית – מדובר במהפכה שהחלה בקול תרועה מוסרית רמה, אך אחריתה בקול ענות חלושה. באוקטובר 1917 – למעשה בנובמבר, לפי לוח השנה הגרגוריאני – התחוללה מהפכה שהביאה את הקץ על שלטון הצאר, והעלתה את המפלגה הבולשביקית – שלימים תקרא המפלגה הקומוניסטית – לשלטון. חשוב לזכור שבאותה תקופה, ולמעשה עד ל"נאום הסודי" של חרושצ'וב ב-1956, האליטה האינטלקטואלית של המערב סגדה לקדמה של ברית המועצות. תפיסת העולם הסוציאליסטית נראתה מוסרית לאין ערוך בהשוואה לקפיטליזם החזירי והאנוכי של המערב. אולם, למן הנאום הסודי של חרושצ'וב, וכאשר בהדרגה נחשפו תיעודים היסטוריים על הנעשה בברית המועצות, התגלתה בפנינו תמונת עולם של המשטר הרצחני ביותר בהיסטוריה האנושית.

האביב הערבי – את תחילתו של "האביב הערבי" מקובל ליחס כיום לדצמבר 2010 ולגל ההפגנות שנערך בתוניסיה. המחאות הללו התפשטו ברחבי מדינות הלאום הערביות וסחפו לתוכן גם את מצרים, תימן, לוב וסוריה. עוד מוקדם לשפוט את "האביב הערבי", שכן טרם שקע האבק שהוא חולל, אך כבר ניתן לומר שהתקוות הרבות והסופרלטיבים היפים שנקשרו בשמו כנראה לא היו במקום. תחילה, מצרים החליפה דיקטטור צבאי באיש האחים המוסלמים; זה בתורו החל להנהיג דיקטטורה דתית, עד שהודח על ידי דיקטטור צבאי אחר, שהיה גנרל בצבאו של הדיקטטור הראשון. לוב התדרדרה לכאוס בלתי נשלט של אלימות וחוסר משילות. תימן הפכה להיות שדה מערכה בין השיעים, בניצוחה של איראן, ובין ברית של מדינות סונית בראשותה של ערב הסעודית. בתוניסיה יש שלטון, אולם הוא מתקשה להשליט את מרותו על פני המדינה, כאשר חמולות ושבטים מקומיים הם בעלי הכוח האמתיים בכל אזור גיאוגרפי. על הטרגדיה שמתחוללת בסוריה, על נדידתם של מיליוני פליטים ממדינות ערב המעורערות אל אירופה, אין כל צורך להכביר במילים.

הסיבה שאני מביא את כל המאורעות הללו היא מפני שכולם מייצגים את קוצר הראות שלנו. גם מהפכות שנראות לנו מוסריות במבט ראשון, עשויות לגלוש לשפיכות דמים ולטרגדיות אנושיות בקנה מידה שקשה אפילו לדמיין.

לנוכח כל זאת, בבואנו לדון האם תנועה עממית או פעולה של ממשלה כזו או אחרת היא מוסרית, עלינו לגלות צניעות. האם מצבו של המצרי הממוצע טוב כיום משהיה תחת שלטונו של מובארכ? נראה שלא. האם מצבם של הווייטנאמים והקמבודים הוטב לאחר נסיגתה של ארצות הברית ממקומות אלה? תחת הו צ'י מין ופול פוט מצבם של הנותרים הורע משמעותית. לא כל תנועה עממית סופה להיטיב עם האזרח הקטן, ופעמים רבות דווקא מהפכות "מוסריות" הן הרצחניות מכולן. פתיח זה נועד להציג את הקושי בלחזות התפתחויות של מהפכות ושל תנועות עממיות, משום כך קשה גם לשפוט את טיבן המוסרי.

על איזה מוסר אנחנו דברים?

אחת השאלות המרכזיות בחקר המוסר הוא קיומן של אמיתות מוסריות. כלומר, האם ניתן לומר על דבר מסוים, בוודאות מלאה, שהוא מוסרי – או לחלופין, שהוא אינו מוסרי? מערכת מוסר יחסית תענה על כך בשלילה; על פי תפיסה זו מוסר הוא תולדה של הסכמים חברתיים, ומשום כך מי שלא משתייך לחברה אינו כפוף למערכת המוסר שלה. מערכת מוסר אבסולוטית תענה על שאלה זו בחיוב; על פי תפיסה זו מוסר הוא אוניברסלי, ולכן בהחלט ניתן, ואף ראוי, לשפוט אדם שפועל בצורה לא-מוסרית, על אף שהוא שייך לחברה אחרת שבה האקט שביצע הוא מוסרי.

ובכן, באיזו מערכת מוסר אנו משתמשים? אם נבחן את מערכת המוסר שהשמאל מקדם ב-30 השנים האחרונות, הרי שמדובר במערכת מוסרית יחסית. לפי התפיסה היחסית, אין מוסר אבסולוטי לכל בני האדם, וזאת משום שמוסר מבטא סט ערכים של חברה ספציפית בנקודת זמן ספציפית, ואי-אפשר להשליך מערכת מוסר של עם אחד על עם שלא חולק את אותן הנסיבות בדיוק. למותר לציין שמי שמחזיק במערכת מוסר כזו נמצא במלכוד, שכן אין הוא יכול לטעון שמה שעושה פוליטיקאי של עם אחר הוא לא מוסרי, משום שהוא משתייך לחברה אחרת. כל שניתן לומר הוא ש-'אילו הוא היה בחברה שלנו, אזי הוא היה לא מוסרי'; מובן שאמירה זו היא חסרת משמעות לדיון שלנו.

שאלה קשה עוד יותר ניצבת בפני אלו המחזיקים בתפיסת עולם שמרנית, שהרי זו מאמינה באמת ובתמים שהמוסר היהודי-נוצרי אכן נעלה על פני השיטות האחרות. אם כן, כיצד ניתן להצדיק בריתות שלנו עם מדינות בעלות רקורד מפוקפק בתחום זכויות האדם? התשובה לכך מתחלקת לשני חלקים. הראשון הוא תועלת עצמית, והשני הוא תועלת לעם האחר. מי שקידמה וניסחה את התפיסה הזו היא השגרירה הראשונה של ארצות הברית באו"ם, ג'ן קירפטריק. במאמר מכונן שלה משנת 1979, "דיקטטורות וסטנדרט כפול", קירפטריק שוטחת את ההצדקות לקשריה של ארצות הברית עם דיקטטורות כמו השאה באיראן או שליט ניקרגואה.

קירפטריק טענה שלמרות שהדיקטטורות הללו אינן מוסריות, הרי שבנקודת הזמן הזו הן הרע במיעוטו. זאת ועוד, קירפטריק טענה, על סמך ניתוח היסטורי שביצעה, שלמרות שבדיקטטורות נשללות זכויות פוליטיות וזכויות אישיות, הרי שלפחות הן משמרות את המרקם החברתי המוכר לאנשים. יתרה מזאת, המטרה המרכזית של הרודנים היא שמירה כוחם, אך עם הזמן הם נוטים לבזר אותו, ולו במעט, ולהעניקו לתושבים. כך, על פי קירפטריק, במשך זמן הדיקטטורות הללו נוטות להיות פחות ופחות דכאניות. לעומת זאת, מהפכות עממיות נוטות על פי רוב לשבור את הסדר החברתי הקיים; מהפכות אלו נוטות להיצבע בגוונים אידיאולוגיים, כך שלא זו בלבד שהן נוטות לרכז את הכוח אצל המהפכנים, הן גם אינן סובלניות כלפי "בגידה בערכי המהפכה". הדים לדבר ניתן למצוא בכך שמדינות כמו מרוקו וירדן, שהשלטונות בהן הצליחו לשרוד את האביב הערבי, העניקו יותר זכויות לתושביהן, ואילו מדינות שקרסו באביב הערבי גרמו לכך שתושביהן נותרו חסרי כל – הן מבחינת ביטחון אישי בסיסי והן מבחינת זכויות.

ביסודה של תפיסת העולם הליברלית מונחת האמונה שאם רק נסיר את הממשל הדכאני, הרי שלבטח העם המדוכא יבחר במערכת ממשל ליברלית וחופשית. אולם אין שום סיבה להאמין שכך המצב. ראשית, משום שהמציאות טופחת על פנינו ומראה לנו שרוב הזמן הדבר לא מתרחש. שנית, משום שצריך לזכור שהמערכות שלנו בעולם המערבי עוצבו במשך מאות ואלפי שנים. אין סיבה לחשוב שתרבות אחרת, בעלת היסטוריה שונה, תצמיח מוסדות מערביים יש מאין רק משום שיש לה "חופש" לעשות כן. סביר להניח שחברות אלו יקימו משהו שדומה מאוד למה שהן מכירות. לפיכך, עדיף לאותן החברות שמחד אנו נתמוך בממשל שמשמר את הסדר החברתי, ומאידך שנשפיע עליו כך שיעשה למען עמו ויתורים. התפיסה השמרנית סבורה שבסיס ההשוואה אינו בין המצוי לרצוי, אלא בין הרצוי למסתבר. היה רצוי שלאחר שנסיר שלטון רודני או דכאני יחל עידן של חופש, אך למעשה מה שסביר שנקבל הוא שלטון גרוע לא פחות, ואף יותר. כשאלו הן האופציות שיש לנו, נבחר את הרע במיעוטו.

אני לא אגיד לך איך לגדל את הילדים שלך, ואתה לא תגיד לי איך לגדל את הילדים שלי

הגענו לנקודה השלישית – אוטונומיה. לאדם המודרני, אוטונומיה אישית היא מובנת מאליה; מדובר בזכותו לחיות את חייו כראות עיניו, כל עוד אין הוא פוגע במישהו אחר, גם אם הדבר נראה לחברו מוזר או שנוי במחלוקת. אם מאן דהו חפץ להיות רקדן, הבחירה הזו היא לגיטימית, באותה המידה שבה אדם אחר בוחר להיות מהנדס. מה עומד בבסיס הזכות הזאת? ראשית, העובדה שאדם הוא בן חורין לבחור, והשנייה היא שהאדם יודע מה טוב עבורו. בנקל נבחין שזכות האוטונומיה ניתנת להרחבה לכל מסגרת אנושית, מהאדם הבודד ועד למדינה. זאת, משום שבסופו של דבר, מדינה היא אוסף של פרטים, שמכונסים יחד תחת מכנה משותף כל-שהוא. בין אם מדובר בעקרונות משותפים, כמו בארצות הברית, ובין אם מדובר במוצא אתני משותף, כמו בישראל ובמדינות לאום אחרות.

עתה, נשוב לסוגיית היחסים אל מול הימין האירופאי – הרי כל התנגדותנו לימין האירופאי נשענת על אמונתנו בכך שהם מעוניינים לפגוע במישהו. העניין הוא שקריטריון הפגיעה הוא בעייתי, בעיקר משום שניתן למצוא פגיעה בכל אינטראקציה בין בני אדם; כאשר אני ואדם נוסף מתראיינים לעבודה, והוא מקבל אותה במקומי, לכאורה הוא פגע בי. ובכן, האם האדם השני הוא לא מוסרי? מובן שלא. נשאלת השאלה, אם כן, היכן עובר הגבול? נראה שכל ניסיון הגדרה נועד לכישלון מראש, ולכן הגיוני ללכת בדרכו של שופט העליון האמריקאי, פוטר סטיוארט, שאמר “I know it when I see it”. וכל מה שלא מובן מאליו עד כדי כך, כנראה נופל תחת הגדרת האוטונומיה של המדינה. בחלק הבא אדגיש שאחת המחלוקות המרכזיות בין הליברליזם והשמרנות נוגעת לשאלת הפרטיקולאריות אל מול הקבוצה; לא אקדים את המאוחר, אך אציין שמי שמכיר בזכותה של קבוצת אנשים לחיות כראות עיניה, מוכרח גם להכיר בכך שהדבר יבוא על חשבון החופש המוחלט של הפרטים בתוכה.

עניי עירך קודמים

כאשר קבוצת אנשים בוחרת שליט, נשאלת השאלה למי הוא מחויב בראש ובראשונה? נראה, לכאורה, שמדובר בשאלה טריוויאלית, אך התשובה אליה היא קו שבר רעיוני בין השמרנות והליברליזם. היטיב להגדיר זאת דה-טוקוויל, ולאחריו גם ד"ר משה מאיר בכתבתו. הליברליזם רואה את האנשים כפרטים בודדים, אטומים, בעוד שהשמרנות נוטה לראות את האנשים בתור חלק ממארג של פרטים, מולקולות. זו היא הסיבה לכך שהמוסר הליברלי נוטה לאוניברסאליות – ע"ע זכויות האדם על פי ג'ון לוק; שהרי החשיבות הגדולה ניתנת לאדם עצמו כפרט, ולכן יש להעניק לו את מלוא החירות. לעומת זאת, המוסר השמרני נוטה להדגיש את ערך הקבוצה – כלומר, השמרנות מכירה בחשיבותו של כל פרט כשלעצמו, אך מעניקה משמעות מיוחדת למסגרות שנבנות על ידי אותם פרטים. כך, למשל, קבוצת פרטים בעלי קשר דם יוצרים משפחה, וקבוצה של משפחות בעלות תפיסת עולם משותפת יוצרת קהילה, וכן הלאה. המסגרת הגדולה ביותר, שפרט מסוגל ליצור ולהזדהות איתה, היא המדינה.

ובכן, מדוע אני עוצר דווקא במסגרת המדינית? התשובה לכך היא שמעל המדינה נמצאת האנושות בכללה. אולם מעניין לציין שלמעשה אין הבדל בין קבוצה שמכילה את כל הפרטים, לבין כלל הפרטים שאינם מאוגדים בשום מסגרת. אם כן, המדינות של היום, בין אם מדובר במדינות לאום ובין אם מדובר במדינות מהגרים, הן מסגרות הזהות הרחוקות ביותר מהאדם הבודד, אך הן עדיין יוצרות זהות שמבדילה אותו מאדם אחר. משום כך, גם למדינה יש תפקיד וחובה מוסרית.

נחזור לשאלה שבה נפתח חלק זה של המאמר. ובכן, השמרן יטען שהשליט הוא נציגם של אזרחי המדינה שנתנו לו את קולם, שמשלמים לו מיסים, ושלטובתו הם הפקיעו מעצמם את היכולת להפעיל כוח בצורה חופשית; לפיכך, על השליט לדאוג בראש ובראשונה להם. במידה שטובתם של אזרחי המדינה לא תיפגע, בהחלט ראוי לשקול גם את טובתם של אנשים שאינם אזרחי המדינה, אולם במקום שבו יש התנגשות של רצונות, טובתם של הראשונים מוכרחה לקבל קדימות. מובן שיש צורך לבצע ניהול סיכונים, ובהחלט יהיו נזקים שיצדיקו העדפה של אנשים שאינם אזרחי המדינה, אך אלה יהיו מקרי קיצון נדירים ולא אירועים שביום-יום.

סוף דבר

שתי דוגמאות שעולות תדיר לנוכח הטיעונים שהצגתי כאן, הן משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה מחד, והמלחמה בגרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה מאידך.

משטר האפרטהייד – אין ספק שהפלתו של משטר האפרטהייד מהווה דוגמא למצב בו הכל פועל כשורה. במדינה זו התקיים משטר גזעני ומפלה במשך עשרות שנים, כאשר מדינות העולם, בפעולה משותפת, החליטו להטיל עליו חרם שהוביל לבסוף לקריסתו. תחת המשטר הזה עלה מנהיג נאצל, נלסון מנדלה, והוא הצליח להוביל את העם בצורה נטולת אלימות וכאוס אל עבר משטר חדש ושוויוני. עם זאת, צריך לתת את הדעת לעובדה שמדובר בתופעה כמעט חד-פעמית בהיסטוריה האנושית. ניתן להציג דוגמאות רבות, נוסף על הדוגמאות שכבר הוצגו במהלך המאמר, לנזקים האדירים שנובעים מהניסיונות לכפות משטרים מערביים על עמים בעלי תרבות שונה, אך נמצא דוגמאות ספורות לתוצאות חיוביות של פעולות מסוג זה. לכן, אף על פי שהדבר אפשרי, הוא פחות סביר. היות שאנחנו חיים בעולם של הסתברויות ולא של ידיעות, עלינו לקבל את ההחלטה בעלת ההסתברות הגבוה ביותר.

גרמניה הנאצית – הדוגמא הנגדית לאפרטהייד. מדובר במדינה שבה שרר שלטון גזעני ורצחני, אך במשך שנים מדינות העולם לא עשו דבר כדי להפילו. לכאורה, דוגמא לטובת הצד הליברלי, אך האמת היא שהדבר מוכיח בדיוק את ההפך. ראשית, כבר צוין שגם שמרן יהין להתערב, או לכל הפחות לא ינהל קשרים, עם משטר שהוא אנטי-מוסרי בעליל. בעוד שבהחלט ראוי לשפוט מדינות על כך שהן הפקירו את תושביהן היהודים, קשה הרבה יותר לשפוט אותן על כך שהן לא התערבו במדינות אחרות כדי להגן על תושבים שאינם שלהן.

למעשה, ברור שמי שטוען למרכזיותו של המוסר במערכת השיקולים ביחסים הבינלאומיים, מתקשה להסביר מדוע הוא נמנע מפעולה בסוריה, באוקראינה, באפריקה או בכל מקום אחר שבו מתרחשות עוולות. יתרה מכך, בעוד אנו עדים לביקורת על כך שמדינת ישראל לא נמנעה מקשרים עם צ'ארלס טיילור, מנהיג משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה, גם לאחר שתנועת החרם הבינלאומית החלה לצבור תאוצה, טרם שמענו ולו מדינה אחת שהצרה על קשריה המסחריים או הדיפלומטים עם ברית המועצות – משטר שהיה אנטי-מוסרי ורצחני אלפי מונים בהשוואה למשטר האפרטהייד בדרום-אפריקה. משום כך, ברור שגם אם מעשיה של ישראל היו שגויים מוסרית, עדיין נאלץ להסיק שלא זה הוא המניע לביקורת כנגדה, כי אם מניעים ציניים וזרים לחלוטין.

האמת אינה נעימה, אך היא צריכה להיאמר. העולם מלא ברוע, אנשים שיש להם את הכוח ואת האמצעים מוכנים לבצע צעדים קיצוניים בכדי לשמר אותם. משום כך, בפרפראזה על דברי אהוד ברק, כל מדינה היא וילה בג'ונגל של מצב הטבע ההובסיאני. אף על פי שפעמים רבות זה שובר את הלב לראות את הסבל שאנשים חווים ברחבי העולם על בסיס יום-יומי, צריך להכיר בכך שעל פני רוב ההיסטוריה האנושית המצב הזה היה הנורמה ולא חריגה ממנו. בסופו של דבר, המדינות שבהן יש לתושבים רווחה לא זכו לכך תודות להגרלה או מתוקף חסד אלוהי, הן זכו לכך משום שאבותיהן השכילו להקים מוסדות והסכימו לשלם את המחירים הכרוכים בקיומה של חברה שכזאת. ואף על פי שאדם הסובל מנחת זרועם של אסד, פוטין או כל רודן אפריקאי ממוצע, לבטח לא עשה דבר שיצדיק את מר גורלו, אך עדיין אין בכך בכדי להטיל חובת התערבות על חברה שקנתה את רווחתה ביושר. במידה שמדינה תבחר להתערב ולסייע לאנשים שאינם אזרחיה, יהיה זה לפנים משורת הדין, אך אין הדבר מטיל עליה חובה מוסרית.

אם כן, המאמר נפתח בשאלה האם כדאי לישראל לכרות ברית עם הימין האירופאי, לו ייווצר מצב שאנשיו יעלו לשלטון. כפי שהודגם בתולדות העמים, לא כל מה שנוצץ הוא זהב. מהסיבה הזאת, ומתוקף האימפוטנציה של המוסר היחסי שרוב הליברלים דוגלים בו, אין לשמרן כל סיבה לחוש נחיתות מוסרית. לכן, גם אם אכן יסתבר שהימין האירופאי אכן אנטישמי, אין בכך דבר. ראשית, משום שהשמאל הליברלי לא פחות אנטישמי מהימין – הוא פשוט מסתיר זאת טוב יותר. כפי שאמנון לורד אמר פעם "אצל כל ליברל שמורה פינה קרה בלב ליהודים". שנית, ובפרפראזה על דבריו של אדם סמית', בבואנו להתקשר עם מדינות אחרות, איננו סומכים על טוב ליבה של מדינה זו או אחרת, כי אם על דאגתה לטובתה העצמית. זאת ועוד, בפעם אחרונה שבדקתי, גם אנחנו וגם אנשי הימין האירופאים חיים במדינות חופשיות, בהן הם רשאים להחזיק באיזו דעה שהם רוצים, גם אם היא נואלת ומטופשת. אולם, אם הברית איתם תניב רווחה למדינת ישראל ולאזרחיה, לא זו בלבד שכריתת ברית איתם היא תקינה, אלא שחובה על מנהיגנו לעשות כן. זאת, משום שדאגה לטובתם של תושבי ישראל היא הסיבה הבלעדית לכוח הרב שהופקד בידם. משום כך, כל החלטה מלבד ההחלטה הזו תהיה לא מוסרית.

 

צילום: Rémi NoyonAiluraPeter van der Sluijs


יהונתן ארז

יהונתן ארז הוא סטודנט לרפואה באוניברסיטת ת"א. כותב על פוליטיקה מקומית, יחסים בין לאומיים, פילוסופיה, כלכלה ומשפט.