בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

עמלק והנאצים: למחות או לזכור?...

עמלק והנאצים: למחות או לזכור?

,
על חשיבות הזיכרון במלחמה ברוע, מאמר ליום השואה.

עמלק נתפסים כאחד מסמלי הרוע והאכזריות ביהדות. הם היו העם הראשון אשר נלחם בעם ישראל בעת היותו עם נודד במדבר. והתחילו את מלחמתם על ידי פגיעה בכושלים ובעייפים אשר הזדנבו בסוף המחנה. בהמשך, רעות כאלו ואחרות אשר ניקרו בדרכם של העם היהודי, כדוגמת המן הרשע, יוחסו לצאצאי עמלק. בהתאם לכך, הוכנס ציווי להלכה היהודית המורה על השמדת עמלק בכל מחיר. בחינה מחודשת של הפסוקים ופירושם יכול ללמד אותנו את חלקו ותפקידו של הזיכרון במלחמה ברוע.

בספר דברים מופיעים שלושה פסוקים אשר מסכמים את כל הציוויים הנוגעים לעמלק:

זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.  יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים.  יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח (דברים, כה, יז'-יט').

פסוקים אלו, אשר נקראים "פרשת זכור", מכילים שני ציווים אשר נראים במבט ראשון סותרים זה את זה. מן הצד האחד, אנו מצווים לזכור את מעשיהם של עמלק – "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתך מצרים" (דברים כה' יז'), ומן הצד השני אנו מצווים למחות את זכר עמלק – "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (דברים כה' יט'). רש"י מפרש את הציווי למחות כל זכר מעמלק ומראה את הקיצוניות שבו ואת חשיבותו – "מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה לומר בהמה זו משל עמלק היתה חסלת פרשת תצא" (רש"י על פסוק יט'). אם אנו מצווים למחות את זכר עמלק, כיצד אנו מצווים לזכור את מעשיו? נראה כי עצם הזכירה מונעת את האפשרות של מְחִיָּת זכרם של עמלק. כיצד ניתן ליישב בין שני הציווים? איך אפשר למחות את זכר עמלק ובאותו זמן לא לשכוח אותו? בנוסף, עצם המנהג לקרוא את פרשת זכור בכל שנה ושנה בשבת שלפני פורים, מקבע את קיום הזיכרון של עמלק.

התשובה הפשוטה לשאלה זו היא חלוקה למישורים שונים של הציוויים. מצוות מחיית עמלק היא מצווה "ריאל פוליטית" – מצווה להרוג ולהשמיד כל זכר של עמלק בעולם, בעוד מצוות זכירת מעשה עמלק מכוונת אך ורק לתודעה. זאת אומרת שבפועל אנו מצווים למחות את עמלק וזרעו. ובמקביל, בתודעה אנו מחויבים לזכור את מעשיו. (זוהי דעתו של רש"י כפי שעולה מפירושו לפסוקים יז' ויט') וכך הבין הרמב"ם את כפל הציוויים הנ"ל:

מצות עשה להחרים שבעה עממין, שנאמר "החרם תחרימם" (דברים כ,יז); וכל שבא לידו אחד מהן, ולא הרגו–הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תחייה, כל נשמה" (דברים כ,טז).  וכבר אבדו, ואבד זכרם. וכן מצות עשה לאבד זרע עמלק, שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה,יט); ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו–שנאמר "זכור, את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה,יז).  מפי השמועה למדו, "זכור" בפה; "לא, תשכח" (דברים כה,יט) בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו (הלכות מלכים פרק ה' מצוות ד' וה').

על פי פירוש זה, מצוות מְחִיָּת עמלק אינה רלוונטית לימינו אנו מכיוון ש – "כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם" (הרמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יב' הלכה כה') ועל כן אין לנו יכולת לדעת מיהו עמלקי ומי לא. בנוסף, כבר מקובלת התפיסה ש"עמלק" זה אינו עם ספציפי, אלא רוע אשר מתגלה בצורה כזו או אחרת (יצר הרע, הספק וכו'), ועל כן נותרת השאלה כיצד ניתן ליישב בין שני הציוויים. הרמב"ן הציע דרך נוספת ליישוב הסתירה:

והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע ולכך נצטוינו למחות את שמו (פירוש הרמב"ן על פרק כה' פסוק יז').

הרמב"ן מדגיש את ההבנה שמְחִיָּת עמלק הוא ציווי שלא ניתן לממשו באופן מוחלט (כך גם פירש רבינו בחיי), או לפחות בעתיד הנראה לעין. על כן, אסור לנו לשכוח את מעשיהם של העמלק בכדי שנזכור את הסיבה לציווי המְחִיָּה שלהם ונממשו. פירוש זה אינו לרוחי משום שזה מייתר את ציווי הזכירה והופך אותו לאמצעי בלבד. להבנתי, קיימת פרשנות מתקבלת יותר על הדעת. אחת הסכנות הגדולות ביותר אשר אנו ניצבים בפניהן כאשר אנו מתמודדים מול רוע, הוא ביטולו כלא-אנושי או כלא-רציונאלי. לדוגמא, כאשר אנו מדברים על רוע קיצוני כדוגמת הנאצים בימים עברו, ודאע"ש בימינו, אנו רגילים להפטיר ולומר כי הרשעים הם "לא אנושיים" או "חיות אדם". הסכנה שבאמירות אלו הוא השכחה או ההתעלמות מכך שאנשי דאע"ש או הנאצים היו ועודם בני אדם ממשיים ואמיתיים אשר אינם שונים מאתנו באופן מהותי (ניסוי כלא סטנפורד יכול לשמש חיזוק לטענה זו). המשוררת ויסלבה שימבורסקה הציגה זו בצורה מפעימה בשירה "כף היד" (גם השיר "תצלומו הראשון של היטלר" מעביר מסר דומה):

"עשרים ושבע עצמות,

שלשים וחמשה שרירים,

יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.

הרי זה די והותר,

כדי לכתב את "מיין קמפף"

או את "פו הדב"."

(תרגום: דוד וינפלד, מתוך: "רגע", מבחר שירי ויסלבה שימבורסקה, הוצאת כרמל)

ידוע שבכדי לטפל בבעיה מסוימת, עלינו לאבחן אותה לפני כן. בכך ויסלבה שימבורסקה תורמת למאבק ברוע כיוון שהיא מאבחנת אותה כאופציה אנושית. לטענתה, אם הנאצים היו בני אדם לכל דבר ועניין, אזי זה מוכיח באופן שאינו ניתן להפרכה, ש"טבע האדם" יכול להוביל אותנו במצב עניינים מסוים להיות נאצים. על כן, אם נתעלם מהאבחנה הזו, לא נוכל להילחם באופן אפקטיבי ברוע. גם הפילוסופית וההיסטוריונית חנה ארנדט הדגישה את אנושיותו של הרוע וטענה שרוב הרוע האנושי נובע מתוך חוסר תשומת לב למעשינו והגררות אחר חיי היום יום. ארנדט אף הכעיסה רבים בכך שטענה שאדולף אייכמן בעצמו לא בחר מעולם באופן מודע לעשות רע, אלא חי את חייו בלי לשאול יותר מדי שאלות:

הלקח הוא שבתנאי טרור יילכו רוב בני האנשים בתלם, אבל יהיו שלא, והלקח מן הארצות השונות שה-"פתרון הסופי" הוצע להן הוא שזה "היה יכול לקרות" ברוב המקומות אבל זה לא קרה בכל מקום. מבחינה אנושית אין צורך ביותר מכך, ואי אפשר לדרוש יותר כדי שהפלנטה הזו תמשיך להיות מקום מתאים לחיים של בני אנוש  (חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע", הוצאת בבל, תרגום: אריה אוריאל, 2007 תל אביב, עמ' 243).

מתוך כך אנו למדים כי מצוות זכירת עמלק היא הכרחית בכדי שנוכל למחות באמת את עמלק מן הארץ. אם נפטור את עצמנו בכך שנאמר שהרשע הוא לא אנושי ולא נזכור שבני אדם כבר עשו דברים רעים, לא נוכל להילחם באמת ברוע. בנוסף, גם אם הצלחנו למחות את הרוע, אין זה אומר שהוא לא יצוץ בכל רגע ורגע. על כן, זכירת עמלק היא אמצעי הכרחי למחייתו של עמלק ושל הרוע, משימה שלא פוג תוקפה לעולם.

פירוש זה מסתדר היטב עם ההקשר בו הציווי נאמר – נאומו של משה טרם כניסת עם ישראל לארץ. משה רוצה להדגיש לעם ישראל שבעת כיבוש הארץ, גם בני אדם מסוגלים להתנהג כמו עמלק. על כן חובה עליהם לזכור את הסכנה העורבת להם ולמחות את זכרה. למסקנה זו הגיע הרש"ר הירש בפירושו לפסוקים הנ"ל:

אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבל על עצמו בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רוויות הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים… "לא תשכח" – וכדי שלא תשכח, "זכור": מזמן לזמן חדש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך על עתידו (פירוש הרש"ר הירש על פסוק יט').

 


נועם אורן

סטודנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. כותב בנושאי אתיקה, פילוסופיה מדינית והגות יהודית מודרנית.