בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ההבדל האמיתי בין השמאל לימין הכלכלי...

ההבדל האמיתי בין השמאל לימין הכלכלי

,
מקובל להגיד שההבדל בין השמאל לימין בתחום החברתי-כלכלי הוא שהראשון מאמין בערך השוויון והאחרון בערך החירות. בפועל, שתי התפיסות חולקות ערכים משותפים, אך מבינות את המציאות אחרת.

גישה אחת מדגישה את ערך החירות, ואילו הגישה השנייה שמה דגש על ערך השוויון.

כך הסביר מורה לאזרחות במרכז הארץ, לפני מספר שנים, את ההבדלים בין ימין ושמאל כלכלי.

אחרי שחיקה חוזרת ונשנית של המושג "חברתי", הגיעה לפתחנו תקופה שבה מתחדדים ההבדלים בין תפיסות העולם הכלכליות-חברתיות, הימנית והשמאלית. מעבר לים, באמריקה הגדולה, טראמפ והמפלגה הרפובליקנית מעבירים רפורמת מס שלא הייתה מביישת את ממשל רייגן בשנות השמונים; מולם ניצבת האופוזיציה הדמוקרטית שמנסה לבלום את המהלך. אצלנו בארץ, מאבק הנכים – מצוקה שנולדה בעקבות מדיניות ייבוש הקצבאות של נתניהו כשר אוצר – הגיע לשיא. סאגת הפיטורים בטבע השביתה את המשק, ועוד אי-אלו מאבקים עולים על סדר היום. מנגד, ישנם פוליטיקאים שמאמצים דווקא עמדות ימין. כך, למשל, יאיר לפיד קרא לאחרונה להורדת מס החברות, ובמקביל, ראש הממשלה נתניהו פועל לביטול זכות השביתה בשירותים חיוניים.

אינטואיציה ערכית דומה

אז ברור שיש הבדלים תהומיים בין הגישות, אך נשאלת השאלה ממה נובעים ההבדלים הללו? לא רק המורה שלימד אותי אזרחות בתיכון הסביר את ההבדל בין הימין והשמאל הכלכלי כהבדל ערכי, אלא מקובל לטעון שזהו ההבדל בין העמדות. האחת מאמינה יותר בשוויון והשנייה מאמינה יותר בחירות, ומההאמנות הבסיסיות הללו נגזרת תפיסה חברתית-כלכלית שלמה. ההסבר הזה מופיע גם בספר האזרחות עצמו, וכנראה יעלה גם מהסביבה שלכם אם תלחצו עליה לנפק הסבר להבדלים.

על אף שהמחשבה האינטואיטיבית גורסת כי הערכים הם אלה שמכתיבים את שתי תפיסות העולם הללו, ההבדל הערכי בין הגישות הוא דווקא זניח. מה ששונה באופן מהותי זו דווקא התפיסה שלנו את המציאות האקטואלית. הפילוסוף הסקוטי, דיוויד יום, קבע שכל טיעון נורמטיבי צריך להכיל לפחות הנחה אחת אתית, והנחה אחת עובדתית שמתארת את המציאות. יום השתמש בקביעה הזאת כדי להראות שלא ניתן להסיק מסקנות ערכיות מהנחות עובדתיות בלבד, אלא שחייבת להיות ברקע הנחה ערכית. אנחנו נשתמש בקביעה של יום בצורה הפוכה; ננסה להוכיח שלרוב אין מחלוקת על ההנחה הערכית הבסיסית, אשר נוגעת כנראה למושגים של חופש ורווחה, ושבפועל מה שמשנה זהו התיאור העובדתי.

למעשה, הסברה שאנו מחזיקים בערכים משותפים אינה נראית לנו מופרכת בשעה שאנו מתווכחים. שלל הטיעונים בהם אנו משתמשים כדי לשכנע את הצד השני מניחים בסופו של דבר שיש לנו ערך משותף אליו אנחנו שואפים. הניסיון לשכנע את הצד השני מבוסס על הצגת ההשלכות הגרועות של העמדה הנגדית. יש בכך הנחה ברורה שקיימת בין כולם הסכמה על מהו מצב רע, לפחות במובן הבסיסי. ניקח לדוגמא טיעון שמושמע לעיתים קרובות בגנות השמאל על התמיכה בשוויון. הטיעון מציג תרחיש, לרוב תוך התייחסות למדינות קומוניסטיות, בו כל תושבי המדינה שווים בהכנסותיהם, אך הרווחה של כולם נמוכה. מטרת הטיעון היא לשכנע שחתירה לשוויון אינה חיובית. הבעיה בטיעון זה, חוץ מהעובדה שהוא תוקף איש קש – שהרי אין כמעט עמדות שתומכות במודל קומוניסטי בשמאל הישראלי – היא הנחת המבוקש [מושג בפילוסופיה. מתאר טיעון מעגלי המניח מראש את מה שבכוונתו להוכיח; הערת העורך]; אם השוויון באמת היה ערך עליון אצל אחד הצדדים, אז הטיעון לא יכול היה לשכנע. מאחורי הטיעון עומדת ההנחה ששוויון הוא לא הדבר החשוב ביותר, והרי זה גם מה שהוא מנסה לשכנע אותנו בו. המחלוקת על השוויון, או האי-שוויון, מסתתרת בהבנה של השלכותיו על המציאות. האינטואיציה הערכית היא דווקא משותפת.

דרך נוספת לראות שאין הבדל ערכי מהותי בין הגישות היא לדמיין עולם אוטופי, ללא תלות במציאות. נסו לדמיין את העולם האידיאלי, מבלי להתחשב במגבלות של העולם האמיתי. בעולם הזה אין צורך לתקן עוולות או להשתחרר מדיכוי וכפייה; אין בו אף אחד מהדברים הללו שמשפיעים עלינו במציאות. רובנו, כנראה, מדמיינים עולם שמכיל דברים כמו חופש לכולם, בחירה, הזדמנויות, אנושיות, רווחה וכיוצא באלה. כעת, דמיינו מה היה חושב מי שמחזיק בעמדה הפוכה מכם על העולם שדמיינתם. אם התשובה לכך היא שאותו אדם היה חושב שמדובר בעולם טוב, וזו כנראה התשובה, אז ההבדל הערכי ביניכם כמעט ולא קיים.

תפיסת המציאות עולה על הערכים

גם אם עדיין לא השתכנעתם שהאינטואיציה הערכית דומה, ניתן לראות שההבדל בין תפיסות המציאות של שתי הגישות מהותי, והוא-הוא המקור העיקרי למחלוקת. כאמור, ישנה הסכמה על הרצון בחופש וברווחה, אבל יש שוני גדול בהבנה של הגורמים המגבילים אותם. נתייחס, לדוגמא, להבדל בין הגישות בנוגע לתפקיד המדינה. מובן שיש ספקטרום רחב של עמדות בשאלת תפקידה של המדינה, אך לצורך הדיון נציג שתי עמדות פשוטות בלבד. לפי הגישה השמאלית, ראוי שתהיה מדינת רווחה אוניברסלית – ממשלה רחבה המספקת סל שירותים רחב לאזרח; על המדינה, על פי תפיסה זו, לעסוק בחלוקה מחודשת של המשאבים. לפי הגישה הימנית, לעומת זאת, תפקידה של המדינה הוא מצומצם ואין מקום למעורבות רחבה שלה במשק; המשק, על פי גישה זו, צריך להתנהל על ידי הפרטים בחברה.

אם נבחן את הצידוקים האפשריים הניתנים לכל אחת מהגישות, נגלה שאלה בעיקרם מתארים את המציאות באופן שונה. בשתי הגישות יש במציאות מושגים של דיכוי וכפייה, רק שהן חלוקות על הגורמים המגבילים. על פי הגישה הימנית, המקור לכפייה הוא המדינה, ולכן הפתרון הוא צמצומה והפקעת סמכויות ממנה. על פי הגישה השמאלית, המקור לדיכוי הוא מבנה מעמדי וחברתי, המסדיר את היחסים עם פרטים אחרים. על כן, הפתרון הוא מעורבות של המדינה וממשלה רחבה.

צידוק בולט נוסף הוא חובת האחריות החברתית. לפי הגישה השמאלית, היחסים והזיקה בין הפרטים בחברה יוצרים ביניהם מחויבות הדדית. למשל, הובלה של מוצרים נעשית על כביש השייך לכולם. לפיכך, לבעל המוצרים יש מחויבות לכלל ולכלל אליו. לפי הגישה הימנית, לפחות בגרסתה הקיצונית, לא קיים שום דבר מעבר לפרטים היחידים – "אין כזה דבר חברה", לפי המשפט המפורסם של מרגרט תאצ'ר. לכן, אין מקום למחויבות של הפרטים אחד כלפי השני. ניתן גם לדון על האקראיות שבה נקבע מעמדו החברתי של אדם, ואולי אף תכונותיו, ועוד אין-ספור צידוקים נוספים. אולם נראה שבשלב זה הנקודה ברורה – ההצדקות הניתנות לכל תפיסת עולם הן ביסודן הבנה של המציאות.

אז מה המסקנה?

לכאורה, התובנה לפיה ההבדל בין תפיסות עולם שונות נובע מהאופן שבו הן מביטות על המציאות היא אופטימית. כדי להחזיק בגישה הנכונה כל מה שצריך הוא לבדוק איזו מציאות היא האמיתית. בפועל, כנראה שגיבוש ההאמנות על המציאות אינו פשוט יותר מאשר גיבוש האמנות ערכיות. המחלוקת העמוקה מראה שהקושי להגיע אל המציאות הנכונה יכול להיות גדול בהרבה מהקושי לדעת אילו ערכים הם הנכונים. עם זאת, ניתן להסיק כמה דברים מההבנה לפיה ההבדלים הם בתפיסת המציאות. ראשית, ישנה מחויבות עמוקה לבירור המציאות ולשיקוף שלה. שנית, ומעט פחות טריוויאלי, ראוי שהדיון בסוגיות הללו ייערך מול המציאות. ישנה, כמובן, חשיבות לדיון תיאורטי, אך אין תחליף להתייחסות ישירה למציאות האקטואלית.

בתנאים מסוימים ניתן היה לנהל דיון מעמיק על אודות זכות השביתה של ארגוני עובדים או על ההצדקות למדינת רווחה אוניברסלית. ייתכן שניתן היה להשמיע טיעונים רציניים על כוח מוגזם של ועדים או לעסוק בתיאוריות חלחול ובפגיעה לא מוצדקת בעשירים. מול הטיעונים הללו עומדת המציאות הישראלית האמיתית. להבדיל מהמציאות השגויה שרואה הימין, זוהי מציאות של מעמד עובדים פגיע ומנוצל; מציאות של אי-שוויון ועוני מהגבוהים במדינות המפותחות, אחרי שנים ארוכות של הפרטה וייבוש השירותים הציבוריים.


קרדיט תצלום:
Pixabay
שתף:
 
  • איתי כהן

    סטודנט לפילוסופיה, סוציאל-דמוקרט, ופעיל בארגון "כוח לעובדים". כותב בענייני חברה וכלכלה.