בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

עתיד החברה החופשית: אוניברסליות או לאומיות, מה מסו...

עתיד החברה החופשית: אוניברסליות או לאומיות, מה מסוכן יותר לפרט?

,
ד"ר גדי טאוב טוען שהליברליזם עבר מהפך וניצב במרכז התפיסה האוניברסלית של היום. אך האם חופש לפרט מכל עול, שחרורו מכבלי הנורמות החברתיות והזדהותו עם חלכאי העולם הם התפתחות טבעית של הליברליזם מעידן הנאורות, או שמא מעידים על אימוץ המוסר הסובייקטיבי ונטישה נפשעת של הכבוד לתבונה ולבחירה החופשית של האדם – מרכיבים בסיסיים של הליברליזם? • מהעבר השני, עלייתה המחודשת של הלאומיות: מזור נחוץ לחוסר משמעות או סיבה לדאגה?

ד"ר גדי טאוב היה אך לפני מספר שנים דמות שנשטפה בגאון בצבעי השמאל: מתנגד לכיבוש, "אויב" המתנחלים ודוגל במדינת רווחה שמחלקת את משאביה. אבל אז קרה משהו. יותר ויותר חלקים במעוזי השמאל הקשה שמו לב שטאוב מבקר תכופות את המחנה שלהם. הימין השפוף השתאה למראה החרב האינטלקטואלית והמושחזת שמדברת נגד המחנה של עצמה ושיבץ בחדווה את הכוכב החדש בקו הרקיע הריק והגלמוד שלו.

במאמר של טאוב, "מחירות הפרט לעריצות המיעוט", שהתפרסם ב"הארץ", הוא עמד על זירת מלחמת הרעיונות הגדולה שמתרחשת כיום במערב: מצד אחד ניצבת תנועת הגלובליזם – או האוניברסליזם, אם תרצו – ומן העבר השני ניצבת תנועת הלאומיות, עודנה מלקקת את פצעיה לאחר שתי מלחמות עולם הרסניות. האידיאולוגיה הליברלית, לטענת ד"ר טאוב, עברה מהפך והתייצבה במרכז התפיסה האוניברסלית, בייחוד לצד מושגי חירות הפרט והאותנטיות האישית. במאמר זה אתמודד עם שלוש טענות עיקריות של טאוב, באופן הבא: הליברליזם וחירות הפרט של עידן הנאורות מעולם לא אומצו על ידי השמאל הגלובליסט ואין בין השניים כל קשר; תהליך אוסלו שירת כמחולל העיקרי של מפץ בשורות השמאל, כשחלקו הארי אימץ בשתי ידיים את המוסר הסובייקטיביסטי ועל ידי כך הרחיק את עצמו לנצח מעמדת השלטון; וההבדלים הפילוסופיים שעומדים האחד כנגד השני בגישה הלאומית אל מול זו האוניברסלית.

א

נתחיל דווקא מהנקודה האחרונה. ישנו פילוסוף צעיר בשם צ'ארלס טיו שעמד על ההבדל הקונספטואלי, באופן מבריק, בין הגישה שמובילה ללאומיות לבין הגישה שמובילה לאוניברסליות – ובהקשר המקומי, יהודית מול דמוקרטית; שתיהן כמובן, גישות פוליטיות מתנגשות.

מבחינה אפיסטמולוגית ("כיצד אני יודע?") המסקנה האוניברסליסטית מגיעה מהתיאוריה הנומינלית. נומינליזם משמעו שבני אדם אומנם ממציאים מושגים מופשטים לצרכיהם השונים, אך מושגים הם שרירותיים גרידא ואין להם כל בסיס אובייקטיבי במציאות. למשל, מהו ההבדל בין מדינת ארה"ב לקנדה? זה לא שיש גבול הררי, או נהר פיסי שמפריד בין השתיים. אפילו קו הגבול ביניהן הוא בלתי נראה. מדינות, עמים, סמלים, דגלים, גבולות, מוסד המשפחה – לכל אלה אין משמעות אמיתית במציאות. הדבר היחיד שאמיתי הוא האנשים עצמם, וכל אחד מהם הולך לפי נטיית לבו, יצרו, חווייתו, תועלתו, חתירתו לכוח, לפי הנורמות של הקבוצה בהווה, חוקי הקבוצה וכדומה. התוצר המעודכן ביותר של גישה זו היא האידיאולוגיה הפוסט-מודרנית אך הקטליזטור העיקרי שלה היא התפיסה הסובייקטיביסטית. לתפיסה הנומינלית מה שמהותי הוא החומר. כל מה שנתפס דרך החושים ולא דרך השכל, מפני שלמושגים מופשטים אין כל משמעות: הם מומצאים וסובייקטיביים לחלוטין.

לעומת זאת, המסקנה הלאומית מגיעה מהתיאוריה הריאליסטית-אפלטונית. במהותו, הריאליזם רואה במושגים כדבר אמיתי שקיים בפני עצמו. אומנם, למרות שבעולם כל עצם יהיה שונה מעצם אחר, ואף עץ לא יהיה זהה בדיוק לעץ אחר במציאות, עצמים הם מוחשיים רק על פי החושים שלנו. למושג עץ, לעומת זאת, יש אחיזה אמיתית בממד אחר של המציאות, זה הממד השכלי (אם נשתמש בעולם האידיאות האפלטוני). לאומיות אם כן, מדינות, סמלים וכדומה, הם דברים אמיתיים שאף עומדים בפני עצמם – מעל העצמים המוחשיים. הלאום גובר על סך פרטיו האינדיבידואליים. האינדיבידואל יוצק את משמעותו וזהותו מהלאום אליו הוא משתייך, ולא להיפך. פשיזם היא התפיסה הפוליטית העקבית ביותר של התיאוריה הריאליסטית-אפלטונית.

ב

מכאן נקל להבין כיצד הגלובליזם הפוליטי שולל את הלאומיות וחותר תחתיה. זהותו היא עם כלל האנושות, נאיביות רגעית שלא רואה במושגים מופשטים כדבר בעל ערך. מוסריותו סובייקטיבית ונתונה לגחמה של כל מאן דהוא, מלווה כל רגש כערך קדוש, הולכת יד ביד (לרוב) עם המוסר האלטרואיסטי של ה"אחריזם" ועוסקת בפירוק מתמיד של מושגים, יסודות ורעיונות אנושיים. תכליתה הסופית של תנועת הגלובליזם היא אנרכיה. חזרה לעולם החושים, החרדות והבלבול של האדם הקדמון… או חית השדה.

אכן, בשנות השישים, זה היה הדגל שהניפה תנועת השמאל האמריקני, וכמו כל אופנה שמגיעה באיחור למדינת ישראל הסגורה והסוציאליסטית, בסוף גם אצלנו היה מי שאימץ את הדגל הזה לביתו. הדגל הורם באש נס המרד של תהליך אוסלו, שתחילה, מניעיו הוסוו היטב. הטיעונים עסקו בשלום ובשימור הלאום היהודי עם רוב דמוגרפי, אבל תכלית התהליך הייתה לשנות מהיסוד את ערכי החברה הישראלית. מטרתה הייתה לייסד מדינה דמוקרטית, כלומר מדינת כלל אזרחיה גלובליסטית, כלומר מדינה המושתתת על סובייקטיביזם ניהיליסטי חסר משמעות, שיפרק ויעקור את שורשי הציונות והיהדות ויניח לנו לעשות כל אשר יחפוץ נפשנו – תוהו ובוהו במזרח התיכון. זה לא מקרי שתהליכי המשפטיזציה עם חוק יסוד כבוד האדם (שמכפיף את מערכת המשפט על פי קנה מידה דמוקרטי, לא קנה מידה של חירות הפרט) לצד אימוץ הקוד האתי של טוהר הנשק ב"רוח צה"ל", נעשו במקביל לתהליך אוסלו. השמאל הישן, הלאומי המפא"יניקי שהקים את המדינה לצד הלאומיים מימין, זנח למעשה את תורתו הלאומית-קולקטיבית ואימץ לחיקו תורה חדשה.

התפתחות זו אינה מפתיעה באופן מיוחד. הציונים המרקסיסטיים כבר לפני קום המדינה חיו בדיסוננס עם עבודתם הלאומית. חלקם שאפו להשתייך לתנועת האינטרנציונל העולמית כזרוע נוספת שלה בארץ ישראל ותו לא. אבל ציונים אלה הפסידו בעבר את תמיכת הרוב כשם שהם מפסידים אותו בהווה. התפיסה הסובייקטיביסטית, למרות הדומיננטיות התרבותית שלה, לא תצליח להשתרש עמוק בחברה הישראלית. העם היהודי הוא עם עתיק עם מורשת היסטורית אדירה. למסורתו, מורשתו, סמליו ומושגיו יש שורשים עמוקים מכדי שהגלובליסטיים יצליחו לנתק אותם. בגלל עובדה זו, השמאל של היום, שלובש תחפושות שונות ומשונות אך תחתיהן עורו הסובייקטיביסטי בולט לעין כל, לעולם לא יצליח לחזור לכס השלטון. תכונה זו אינה בלעדית לעם היושב בציון. כל אדם באשר הוא זקוק למשמעות. הדיסאינטגרציה והפירוק הטוטאלי של הסובייקטיביסטיים לא יכולים להחזיק מים עוד עידנים. אפילו אל תוך עצמם הם קורסים באופן מרהיב. ראו המקרה של הסופר יצחק לאור שיהודה ויזן הזכיר בצדק: "דוגמה ומופת לאדם שעודד את הגולם, קרי השיח, וזה קם לבסוף גם עליו במין צדק פואטי".

על כן זה לא מדויק, כפי שד"ר טאוב טוען, שהשמאל רואה את הרוב כאויבה של הדמוקרטיה. הרוב הוא האויב פשוט משום שהשמאל נמצא בעמדת מיעוט. אך אם לשמאל היה רוב בציבור הוא היה משתמש בגאון בטיעון שהרוב קובע. הרי השמאל הוא רלטביסט – אין לו טיעון אחד שגובר על טיעון אחר, אין לו היררכיה של ערכים; כל מה שמזדמן לדרכו יהא טיעון מספק כל עוד זה ישרת את מטרת העל שלו: פירוק המושגים והמוסדות המסורתיים לרסיסים.

ג

אין זה משונה או מפתיע, אם כן, שחלקים גדולים בשמאל עוברים כעת תהליך של "התפכחות". הסובייקטיביזם מסמא העיניים והחושים היה משחרר מאחריות ומושך דיו על מנת לאגד תחת מטרייה אחת סוגים רבים של אנשים. לאחר קריסת הלאומיות במלחמת העולם השנייה וללא בסיס אידיאולוגי שייתן משמעות ארוכת טווח לפרט – התפיסה הסובייקטיביסטית ניצחה. אבל היה לה מחיר. הפוסט מודרניזם האיץ את תהליך הפירוק ואנשים שחשבו עצמם כמי שנמצאים עמוק בתוך השמאל התחלחלו כשהביטו בתוצאות: קמפוסים מלאים בסטודנטים מפונקים ורגשניים, צעירים חסרי אינטלקט או יכולת לחשיבה ביקורתית, התקפות בלתי נשנות על חופש הביטוי, גזענות הפוכה נגד גברים ולבנים, אימוץ תרבויות נכשלות ופרימיטיביות שדוגלות באלימות ובשעבוד נשים, אנטישמיות שהרימה את ראשה המכוער והלא-רציונלי בעליל (כי אנטישמיות תמיד מגיעה ממקום שבו השכל ננטש).

חלקים גדולים בשמאל החליטו שהתופעה הזו הלכה צעד אחד רחוק מדי ועכשיו הם מחפשים אלטרנטיבה – ומה יותר טוב מאשר לחזור ללאומיות? זה לא שמדובר בתופעה חדשה. מוסוליני התחיל בשמאל ועבר לימין. ג'ורג' אורוול תמיד נשאר סוציאליסט אך התמקם על ציר רב הסתירות של ה"סוציאל-דמוקרט" המטושטש. אז איזה סוג של לאומיות חדשה ניתן לנסות? היכן ד"ר גדי טאוב, או הרבים בשמאל שנדדו ימינה, יתמקמו בסופו של תהליך? האם יצליחו לפתור את הסתירה שקיימת בין מושג לחומר, בין אימוץ הלאומיות לבין הרמיסה הבלתי נמנעת של הפרט? האם יצליחו סוף כל סוף למצוא מהו אותו "רצון כללי" שרוסו ניסה לפענח? האם ימצאו משמעות בסולידריות לאחר בתוך הלאום בניגוד לסולידריות לאחר שמחוץ ללאום?

ובכן, צר לי לבשר, אך בשורה התחתונה, אותם אישים לא ימצאו שום פתרון, משום שאין פתרון לבעיה שהם באים כביכול לפתור. הפילוסופית איין ראנד היא האדם הראשון בהיסטוריה שהצליח לפתור את הקושיה בין מושגים לחומר. כפי שהיא הסבירה, מושגים אינם קיימים בפני עצמם אלא הם כלי עזר של האדם התבוני להבין את המציאות שהוא תופס בחושיו. המושג עץ מתקיים כיחידה מנטלית שעוזרת לאדם לתפוס ולהבין את המציאות, אך אינו מתקיים בשום אופן בנפרד מהאדם. אם כך, בניגוד לחשיבה האוניברסלית, למדינה יש משמעות, אך המשמעות שלה מתקיימת ביחס לפרט עצמו, היחידה הבסיסית והראשונית כשאנו דנים ביחסי אדם וחברה. במובן זה גם הלאום אינו מתקיים בנפרד מסך פרטיו, כפי שרבים מהלאומנים סבורים. לדידם, ההקרבה של הפרט ראויה כל עוד היא נעשית בשם מטרה "לאומית" – מה שזו לא תהיה. גישתם, אם תמומש במלואה, תוביל לאסון לא פחות מאשר התפיסה הסובייקטיביסטית חסרת המשמעות.

ד

יש רק שיטה פוליטית אחת שעובדת במציאות, מביאה לשגשוג ופריחה של בני אדם, מצמצמת את שיעור האלימות בחברה מבפנים ומבחוץ ומתאימה ככפפה ליד לטבע האדם שמצריך חירות כדי שיהיה יכול להפעיל את מאמץ תבונתו ללא אלימות וכפייה; לשיטה זו קוראים קפיטליזם: שיטה כלכלית שמכבדת זכויות אינדיבידואליות והתפתחה תחת ההגות הליברלית הקלאסית. אך החברה האנושית, כולל זו המערבית, לא הצליחה מעולם ליישם באופן מלא וללא מגבלה את עקרונות הקפיטליזם – אלו שמעניקים חופש מלא לפרט, שומרים על זכויותיו האינדיבידואליות של זכות לחיים, חירות וקניין, ואינם מתערבים בהתוויה של ערכים. הקפיטליזם מבין שהאדם הוא יצור בעל בחירה חופשית ושערכים יכולים להירכש אך ורק על ידי בחירה.

עכשיו שוו לעצמכם את ההבדל בין השיטה הקפיטליסטית לבין החושך הסובייקטיביסטי. לפי האחרון, האדם הוא יצור שלא שולט בעצמו ואינו מסוגל לתכנן את עתידו. המגדר שלו, צבע עורו, הרגשות שלו, הסביבה החברתית שבה נולד, התרבות שלתוכה נוצק, מצבו הסוציו-אקונומי – כל אלה הם כוחות עצומים שקובעים את גורלו. האדם הוא כמו סירה קטנה ורעועה ששטה בלב ים סוער, תמיד רואה את שטף הגלים הבא, נלחם בכוחות טבע איתנים, שורד בין מצב חירום אחד למשנהו. זו אינה חירות הפרט. בקושי אפשר לקרוא לאדם שכזה "אדם". בנושא האותנטיות האישית, איזו מין אותנטיות יש לאדם זה? לסובייקטיביסט אין שום סטנדרט שיפוטי עצמאי, הוא מנותק משכלו ומנותק מאנושיותו: המורד הסובייקטיביסט רואה את החברה ופועל בניגוד לנורמות שלה כך שהגדרתו האישית היא: "אני לא הם". הסובייקטיביסט הקונפורמיסט רואה את החברה ומחקה את פעולותיה מבלי שיישאל לעולם: "מדוע?"; כעיוור הוא הולך אחר העדר ולעולם לא מפתח אישיות עצמאית וישרה.

לעומת זאת, האדם של הנאורות, לפי התורה הקפיטליסטית, הוא אדם שנולד עם הכלים להתמודד עם המציאות. הוא אינו נלחם במציאות אלא משתמש בה על מנת להתאימה לצרכיו. יש לו בחירה חופשית, הוא יכול להשתמש בשכלו – אם רק יבחר בכך – ולהכפיף תחתו את כל תשוקותיו, מאווייו, רגשותיו וערכיו, מבלי להדחיקן. האדם החושב הוא אדם שמרגיש וחי עם משמעות גדולה יותר מכל מיסטיקן, מכל קולקטיביסט ציני ומכל סובייקטיביסט שוויתר על יכולתו לבחור במסלול חיים ללא סתירות. האדם התבוני מכיר בהזדמנויות שמאמציו מספקים לו ואינו מעוניין באנדרלמוסיה של אלימות – מאפיין מרכזי של סובייקטיביסטים ששואפים לספק את צרכיהם של הרגע ולעולם אינם שואלים: מהם צרכיי ארוכי הטווח וכיצד אני יכול להשיגם בכוחות עצמי?

אם היינו יכולים באופן מטאפיסי להציב את הרעיון הנשגב של האדם הקפיטליסט היינו רואים לנגד עינינו אדם בעל מקצוע, שמגשים את מטרותיו האנוכיות באופן מחושב ולא-חרדתי, אדם שבונה סביבו קשרי חברות ואהבה המבוססים על ערכים משותפים, אדם שרואה במדינה שלו הכרח חשוב שמגן על חירויותיו וזכויותיו, אדם שלא מפחד ממהגרים שייקחו ממנו את פרנסתו כי הוא מבין שהם כוח עבודה זול שמוריד עלויות בשוק וככל שיש סביבו יותר בני אדם כך יש תחלופה גדולה יותר של רעיונות, עבודות וערכים. בד בבד, אותו אדם קנאי לחירותו האישית ויהיה מוכן להילחם למענה מפני אויבים חיצוניים עד חורמה.

ומן העבר השני מה נראה? לא תחזית מרהיבה. אדם קדמון האוחז חנית ביד אחת, יד שנייה עם נתח בשר במידה והתמזל מזלו, מבט חרדתי בעיניו, מסור לשבטו הקטן, חי בין גחמה לגחמה ולא יודע מה יוליד המחר. אם נצרף למשחק הקונקרטיזציה הזה את האדם הלאומי במלוא נשגבותו, הרי שנגלה אדם חסר רצונות. לבושו יהיה מהודר מפני שהדגש על סממנים חיצוניים ושטחיים הינם חשובים לייצוג הלאומי. הוא יתהלך תדירות עם נשק על כתפו או ישלוף את כרטיס שירותו הלאומי, כערך חברתי נעלה. הוא לעולם לא יפתח תשוקה לרכושו או לצווי שכלו כי המדינה תשתמש באיכויות אלה למטרותיה שלה, וחוסר בעלות זה על פירות עמלו יהיה קשה מנשוא. הוא ימות בשדה הקרב הנצחי או יתלה עצמו כמודה בתבוסה לעמוד בסטנדרט הבלתי אפשרי של הכלל.

לצערי שתי התפיסות, הלאומית והאוניברסלית, הן השליטות בעולם המערבי. יותר מדי זמן המערב הסתפק בפרגמטיזם מדכדך, איזן בין התורות ונמנע מלבחור בדרך עקבית ללכת לפיה. למרות שהקפיטליזם הוציא מעוני את רוב האנושות באופן חסר תקדים בהיסטוריה האנושית (רק 9.6% מהאנושות חיה, נכון ל-2015, במצב של עוני מכפיר) נדמה שאנחנו מתקרבים לצומת הכרעה בין הרעיונות השונים. להערכתי הסכנה הגדולה ביותר נושבת מהכיוון הלאומי מהסיבות שמניתי לעיל אך אין ניצחונה של תפיסה אחת מנחמת על חשבון האחרת. רק הליברליזם הנאור (נאור באמת) שרואה באדם כישות שמסוגלת להעריך את המציאות באופן אובייקטיבי ולחתור אחר האמת באופן עצמאי, תמנע זוועה אפשרית בעתיד.


נתן גלילי

עורך ומוזיקאי במקצועי. בעל תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית. דוגל בתבונה, חירות, יהדות ורומנטיקה.