בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

עתיד החברה החופשית: דלדולה של הרוח בישראל...

עתיד החברה החופשית: דלדולה של הרוח בישראל

,
האם יש תקומה לליברליזם המקורי – זה שהיה כרוך בצבירת ידע, בחיפוש האמת ובקניית המידות הטובות – או שנגזר עלינו לעסוק מעתה רק בשאלת המדיניות ובגבולות הכפייה?

מה מאיים יותר מכל על החברה החופשית? במובן הפשוט של המושג, אני מתקשה לראות איום ממשי. אמנם מעורבות המדינה בחיינו מעיקה למדי, היוזמה החופשית מוגבלת, ודת צמצום הפערים הפולשנית מזיקה, אך האם אנחנו נמצאים על המדרון בדרך לשעבוד? נראה שלא. אנשים אוהבים לזהות מדרונות חלקלקים. חלק מזהים בקצה התהום תיאוקרטיה משיחית שההדתה היא רק הפרומו שלה, אחרים מזהים בסוף המדרון המון מוחלש נרמס תחת גלגלי השיניים של טייקונים פריבילגים, ובשנים האחרונות נוספו גם קנאי הפרטיות שחוזים את השתלטות התאגידים הגדולים על כל כמוסות נפשנו. לא פעם, אלו החרדים מכל הכיוונים, הרואים צל הרים כהרים, משוכנעים שעל מנת להסיר את הסכנה, אין ברירה אלא לפגוע באופן חד ונטול מצפון בחירותם של אלו המסכנים את שלום העולם.

החרדה התמידית שלנו בנוגע לחירותנו, יותר מאשר היא מלמדת על התעבותם של עננים שחורים מעל ראשינו, משקפת שאנחנו לא לוקחים כמובן מאליו את השגשוג והחופש הלא יאומן, שבמונחים היסטוריים-אבולוציוניים התחיל ממש אתמול. לעיתים אנחנו נדמים כאותו אדם שנפל לידו יהלום נדיר, ומיד לאחר שסיים לחגוג ולהודות על מזלו, השתלט עליו הפחד שמישהו ייקח לו אותו. כל אדם שמגניב ולו מבט אחד נדמה עליו כגנב. "מרבה נכסים מרבה דאגה", אמרו חז"לינו, והחירות שלנו היא חתיכת נכס, ומספיקות הצצות חטופות בחדשות המגיעות ממקומות הנעדרים נכס זה כדי לברך על קיומו. גם כשמדובר באתגרים הפנימיים שלנו לא צריך לזלזל באיומים ובסכנות, ויש הרבה על מה להיאבק, אבל צריך מדי פעם לקחת נשימה ולראות את הדברים בפרספקטיבות הנכונות – המגמה ארוכת הטווח טובה בסך הכול וזוכים בה יותר ויותר אנשים.

חינוך ליברלי

עם זאת, יש תחום אחד שבו, כמדומני, אנחנו בהחלט נמצאים בהידרדרות מתמשכת, והוא איכותו של העולם התרבותי-רוחני שלנו. הרוח, זו שאמורה הייתה למלא את היכלי האקדמיה ומוסדות החינוך ולהזין את השיח הציבורי בתוספים שכל כך חסרים בו, הולכת ונעלמת. לכאורה מדובר בסוגיה נפרדת משאלת החירות, אך ברצוני לטעון שדווקא סוגיה זו עלולה להשליך על המשך שגשוגה של החברה החופשית.

זה לא סוד שהמושג 'ליברליזם' מכיל בימינו כמה משמעויות סותרות, כך שדגלו מונף בשני צדי המפה הפוליטית. משמאל הוא מזוהה בעיקר עם אינדיבידואליזם, הסרת מחיצות וגבולות, וטשטוש זהויות (אלא אם כן מדובר במיעוטים מוחלשים למיניהם), ומימין הוא מזוהה לרוב עם צמצום הכפיה מצד המדינה וחיזוק האינטראקציות הוולנטריות. הליברלים בימין מכנים את המדומיינים משמאל 'פרוגרסיביים', בעוד הליברלים משמאל מכנים את המדומיינים מימין 'קפיטליסטים'. מסיבה עלומה, הבלבול המושגי דילג על תחום הפילוסופיה של החינוך: שיטת החינוך ששמה את הילד במרכז ומקצצת בסמכותו של המורה נקראת "חינוך פרוגרסיבי" (מג'ון דיואי ועד ימינו), ואילו שיטת החינוך השמרנית ששמה את חומר הלימודים במרכז ורואה את המחנך כמנחיל תרבות מסורת לתלמידיו נקראת למרבה ההפתעה "חינוך ליברלי" ( Liberal Art Education). אל תתאמצו להיזכר – זו חיה נדירה בישראל.

אם נתבונן בוויכוח על החינוך בין ימין ושמאל, במקומות המועטים שבו הוא קיים, נגלה כי עיקר עיסוקו הוא במידת מעורבותה של המדינה. משמאל רוצים יותר שוויון וצמצום פערים, ומימין רוצים חירות, תחרות ומצוינות. אך מהי מטרת החינוך? על כך כמעט לא מתקיים ויכוח: המטרה היא להכין את הילדים לשוק התעסוקה העתידי, באמצעות האקדמיה אם אפשר. גם במקומות בהם יש כביכול קריאת תיגר על החינוך הקונבנציונלי, כמו למשל הניסיון "לחנך ליצירתיות", מסתבר כי הוא מבוסס על האמונה (הנלוזה) לפיה ידע פחות חשוב להשתלבות עתידית בשוק העבודה מיכולות יצירתיות "סטארטאפיסטיות". זו לא באמת קריאת תיגר, זה עוד מאותו דבר.

החינוך הוא הראי של החברה כולה, משום שכל דור מעוניין לעצב את הדור הבא בצלמו, ואם היעד הבלתי מעורער של החינוך הוא איכות התעסוקה והיצרנות, מכאן שהקריירה היא זו שמגדירה את האינדיבידואל בחברה שלנו. על גוויעתם המיוסרת של מדעי הרוח באקדמיה, שכידוע לא מתיימרים להעניק כלים לשוק העבודה, אין צורך להרחיב.

מהות, מוסר ומידות טובות

אבל לא רק השיח סביב סוגיית החינוך מתמצה בשאלת המדיניות. נדמה כי איבדנו את הרצון או את היכולת לדבר על המהות. הליברליזם בימין נצבע בצבעים ליברטריאניים שמחקים את האנרכיזם של השמאל, ובכל דיון ציבורי השאלה היחידה אותה מותר לשאול נוגעת לגבולות ההתערבות בחיי הפרט – האם יש נפגע בסיפור ומה ההצדקה לכך. נדמה כי אם רק לרגע נתעלם מתפקיד המדינה ומשאלת הכפייה, לא יישאר לנו על מה לדון יותר.

אם יש גורם שמאיים על יציבותה של החברה בעיני, הרי זה היעדר השיח המוסרי וההימנעות מהניסיון לגבש אמונות משותפות. ובמחילה, המחשבה לפיה חברה יכולה לשגשג אם רק תשמור על עיקרון החירות הפשטני של ג'ון סטיוארט מיל היא נאיבית – וגם מיל בעצמו לא התכוון לאופן בו מפרשים כיום את דבריו. ההיסטוריונית האמריקנית גרטרוד הימלפרב עמדה על עיוות זה במסה המצוינת "החירות: עיקרון אחד פשוט מאד?" (שנמצאת באסופה המתורגמת של הוצאת שלם "משפט ההיסטוריה"), בהראותה כי המסורת הליברלית עשירה ומורכבת מכדי להתמצות בכלל אצבע פשוט.

לוק, מונטסקייה, דה טוקוויל והאבות המייסדים של ארה"ב, מציינת הימלפרב, ראו צורך בחיזוק המידות הטובות בחברה כולה, ובעיקר בקרב השליטים. הם חששו מהתפוררותה של החברה לכדי אינדיבידואלים אנוכיים שיעשו דין לעצמם. הרפובליקניזם הסתמך מאד ומעולם על מידותיו התרומיות של האזרח הפטריוט שטובת הכלל לנגד עיניו. לוק ודה טוקוויל בפירוש חששו מנבילתה של הדת שמכפיפה את הפרטים (לאו דווקא באמצעות מוסדות דתיים או המדינה עצמה) תחת המוסר המקובל בחברה:

העריצות יכולה למשול בלי אמונה, אך לא כן החירות. ברפובליקה, שאותה הם מהללים, הדת נחוצה הרבה יותר מאשר במונרכיה שאותה הם תוקפים…איך תוכל החברה להינצל מכליה אם תוך כדי התרופפותו של הקשר הפוליטי לא יחוזק בה הקשר המוסרי? ומה ייעשה לעם שהוא אדון לעצמו אם אינו מקבל עליו עול מלכות שמיים?

שיבה למקורות הליברליזם

גם מיל בעצמו ראה בכלל הפשוט של אי הכפייה אמצעי, קריטי אמנם, לטובת בירור האמת והמוסר באופן המיטבי. הוא לא דגל באנרכיזם, ולא הסתפק באי כפיה. חופש הביטוי הכמעט מוחלט שמזוהה אתו יותר מכל, היווה תנאי הכרחי לטובת עיצובם המוסרי של הפרטים ומקסום אושרם. הדור החרד שלנו כבר לא יכול לקרוא ציטוטים ורעיונות כאלו מבלי להביט לאחור על מנת לבחון מי הולך לכפות עליו מה וכיצד. האקדמיה הצליחה להחדיר אל קיבתנו את הרעל הדה-קונסטרוקטיבי הרלטיביסטי ביעילות מדהימה, על אף שהיא רחוקה מלשמש מגדלור אינטלקטואלי עבור החברה. כל ניסיון להגדיר טוב ורע עבור החברה נתפס כאלימות, לא משנה אם הוא מלווה בכוח ממשי או לא. אמנם בעתות משבר וכאשר לחצים חיצוניים מופעלים עלינו, לכידותנו מתגלה במלוא פארה, אך בשיח היומיומי השגרתי יש מי שמנסה לפורר אותנו לאטומים ולשבטים נטולי מכנה משותף. יש שסבורים שאפשר לחפות על היעדר האתוס בעזרת חיזוק שריר הסובלנות ועל ידי חינוך של "האחר הוא אני". ההיסטוריה מראה לנו בפירוש שסובלנות מלאכותית לא מחזיקה מעמד לאורך זמן, משום שקונפליקטים והתנגשויות בין ערכים יופיעו, במוקדם או במאוחר. נדרשת שותפות עמוקה יותר שתהפוך את הפשרה לטבעית כשזו נצרכת, שהמשותף יגבר על המפריד ויוביל לפתרון.

מטרתו של החינוך הליברלי במקורו הייתה לחזק את המידות הטובות של אזרחי העתיד, ללמדם את ה"ספרים הגדולים" על מנת להכניסם, כפרטים אורייניים עצמאיים, בבריתה הרוחנית של החברה לתוכה נולדו. לרוב זו הייתה נחלתה של האליטה החברתית, זו שהובילה את השיח ועצבה את התרבות. ליאו שטראוס טען כי החינוך הליברלי הוא "הסולם שבאמצעותו אנו מנסים לטפס מדמוקרטיה של המונים אל דמוקרטיה במשמעותה המקורית. החינוך הליברלי הוא המאמץ ההכרחי לכינונה של אריסטוקרטיה בגדרי חברת ההמונים הדמוקרטית".

האם יש תקומה לליברליזם המקורי – זה שהיה כרוך בצבירת ידע, בחיפוש האמת ובקניית המידות הטובות – או שנגזר עלינו לעסוק מעתה רק בשאלת המדיניות ובגבולות הכפייה? האם לכידותנו החברתית והאתוס המשותף שלנו ימשיכו לעד להיות תלויים בקיומם של איומים חיצוניים? נבואות אודות שקיעת המערב מושמעות כבר יותר ממאה שנה, ובדורנו ניתן כבר לראות סימנים ברורים כי לא לעולם חוסן. האם ישראל תצליח להימלט מגורל דומה? התנאי לכך הוא תחייתו של שיח אינטלקטואלי-מוסרי מבקש אמת, ומציאת בשורה מעמיקה שתרומם אותנו כפרטים וכאומה, במינימום כפייה כמובן.


אברום תומר

מוסמך במדיניות ציבורית, בוגר המכללה למדינאות, מ"פ במילואים, חוקר ופובלציסט.