בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

עתיד החברה החופשית: האיום הגדול ביותר על הליברליזם...

עתיד החברה החופשית: האיום הגדול ביותר על הליברליזם הוא ה"ליברל"

,
הליברליזם כיום מאוים על-ידי גורמים המכנים עצמם "ליברלים". זוהי קבוצה דומיננטית בשיח הציבורי אשר מתאפיינת במידה של חשדנות כלפי החירות, ומייחסת לה חשיבות פחותה בהשוואה לערכים אחרים. אמנם מתקפה זו מתרחשת במישורים ובמקומות רבים, אך ניתן לעמוד בקצרה על מאפייניה הבולטים ביותר.

הליברליזם מציב את חירות האדם כערך עליון, ומטרתו היא האדם כריבון על גורלו, הגם שערך זה אינו מוחלט. לחירות מימד אקטיבי ממנו משתמעות עצמאות, סוכנות ואחריות של האדם החופשי; וכן מימד פאסיבי הדורש צמצום התערבות בחייו והחלטותיו של האדם החופשי, באופן שמונע נטילה שרירותית של חירותו. לליברליזם מישור אישי הבא לידי ביטוי בחירות הפרט, ומישור קבוצתי הבא לידי ביטוי בנטילת חלק בהכרעות קבוצתיות ובהגדרה-עצמית, לרוב באמצעות השיטה הדמוקרטית.

מאז יום היוולדו, הליברליזם נתון תחת מתקפה. החל מסוף מלחמת העולם השניה, נראה שאין איום צבאי ממשי כנגד הסדר הליברלי. לאחר קריסת ברית המועצות, נדמה כי אין בנמצא גם איום כלכלי כלפי השיטה הליברלית – הקפיטליזם והשוק החופשי. במדדים המקובלים העולם נהיה חופשי יותר באופן עקבי במהלך המאה ה-20, וביתר שאת בשלושים השנים האחרונות. אולם, דווקא המלחמה הרעיונית החותרת תחת הליברליזם עודנה רחוקה מלהסתיים, והכרעה אינה נראית באופק.

הליברליזם כיום מאוים על-ידי גורמים המכנים עצמם "ליברלים". זוהי קבוצה דומיננטית בשיח הציבורי אשר מתאפיינת במידה של חשדנות כלפי החירות, ומייחסת לה חשיבות פחותה בהשוואה לערכים אחרים. במקור קבוצה זו כונתה "ליברלית" מפני שהייתה פתוחה לשינויים חברתיים מקיפים. לאחר מכן, כאשר התחדדה הסתירה הפנימית בין ערכי הקבוצה לבין ערכי החירות, עודכן הכינוי ל"פרוגרסיבים" (בתרגום חופשי, "מתקדמים"). כינוי זה מוצלח יותר מקודמו משום שהוא מבהיר  כי ה"קידמה", כפי שחברי הקבוצה מבינים אותה, עומדת בראש סולם העדיפויות, ולא החירות. כיום שני הכינויים נותרו בשימוש נרחב.

קבוצה זו אחראית על שחיקה כפולה של מסורת החירות, הן על-ידי הפרדת רעיון ה"ליברליזם" מעקרון החירות המצוי בבסיסו, והן על-ידי איחוד מלאכותי בין ה"ליברליזם" לבין ערכים זרים לו. אמנם מתקפה זו מתרחשת במישורים ובמקומות רבים, אך ניתן לעמוד בקצרה על מאפייניה הבולטים ביותר.

דילול והרחבת הליברליזם עד כדי סתירה עצמית

ניצחונה הפוליטי, הצבאי והכלכלי של החירות מתברר לעתים כמוחלט מדי. מעטים בחברה החופשית יכולים לדמיין עולם שאינו חופשי. אזרחי העולם החופשי אט אט שוכחים כיצד מרגיש אי-חופש, והם נוטים לקחת את החירות כמובנת מאליה. חלק מהכללים הבסיסיים ביותר בליברליזם שנועדו להבטיח את החירות, נזנחים לטובת ערכים מקודשים אחרים. עבור אותם "ליברלים", גרעין החירות נראה יותר ויותר כמו מכשול ומטרד שיש להסירו למען הגשמת יעדים נכספים. ככל שהחירות נהיית שקופה יותר, כך קל יותר לבטל אותה או להרחיב את משמעותה.

בכל זאת, יציאה מפורשת נגד הליברליזם מהווה, כמעט בהגדרה, כפירה בעקרון הבסיסי ביותר של תרבות המערב. על כן ה"ליברלים" החלו לשנות את תפיסת הליברליזם עצמו, ולצייר מחדש את המטרה סביב החץ. בתהליך ארוך של עיוות רעיוני אוּחד מושג הליברליזם עם מגוון רחב של ערכים ועקרונות אשר אין קשר הכרחי בינם לבין החירות עצמה. ה"ליברל" מאמץ סדרה של העדפות בהכרעות חיוניות, ומסגל אותן לתוך הגדרת הליברליזם גופא. כלומר, ה"ליברל" מבקש לכלול בהגדרת הליברליזם את העדפותיו, וכך לקבוע מראש את התוצאה בהכרעות אלו. מדובר בסתירה ישירה של הליברליזם עצמו, שכן הליברליזם הוא ניטרלי לגבי רוב ההכרעות הללו, כל עוד נשמרת החירות הבסיסית בחברה. הליברליזם מבקש לייצר את המסגרת החופשית המאפשרת לאדם ולקהילה למצוא את ה"טוב" שלהם. חברה חופשית יכולה להכריע בין שלל חלופות בנוגע ל"תפיסת הטוב", התנהגות מותרת, פסולה או רצויה, חלוקת משאבים, וכן הלאה. ה"ליברל-פרוגרסיבי" רוצה לקבע את ההיפך, ומנסה לכלול בתוך הגדרת הליברליזם עצמו את "הטוב" אותו הוא מבקש לקדם.

כעת, לדידם של אותם "ליברלים", הליברליזם טומן בחובו מגוון רחב של הטבות להן זכאי הפרט, חובות הפרט כלפי החברה, "זכויות אדם" וכיוצא בהן. ברוב המקרים, החירות היא זו הנפגעת מזכויות וחובות אלו. ההנחה שקיימת "זכות לדיור" או "זכות לחינוך" באה על חשבון חירות קבוצתית להכריע אם אכן להקצות משאבים יקרים למטרות אלו. איסור פלילי על כינויים מגדריים ביולוגיים (כגון פניה לגבר טרנסקסואלי כאל "הוא" ולא "היא"), או חובה למכור עוגת חתונה עבור חתונה מסוג שהאופה מתנגד אליה, באים על חשבון חירות אישית. על כן, ישנו מתח מושגי בעצם הכללת שלל העדפות ערכיות בתוך הליברליזם, מתח שניתן להתכחש אליו רק באמצעות שיבוש המושג מלכתחילה. כך, ה"ליברל" יכול תמיד לתרץ את הפגיעה בחירות, כפגיעה בשם הליברליזם, ולהתעלם מהפרדוקס הפנימי בפגיעה זו.

במקביל, ה"ליברל" אכן פונה במפורש לערכים חיצוניים לליברליזם כבעלי עדיפות עליונה יותר. אין בכך דבר פסול – כלומר, אדם יכול לתמוך בערכים נפרדים ונוספים שאינם בהכרח חלק מהליברליזם, ואנו עושים זאת לעתים קרובות. אולם, אותו אדם אינו יכול להכחיש את הפגיעה בחירות הנובעת מכך, וה"ליברל" אינו יכול להעמיד פנים שהוא "אביר החירות" בעודו מייבא ערכים הסותרים אותה. בשם "צדק חברתי", החירות הכלכלית של השוק החופשי נפגעת; בשם סובלנות ופלורליזם, החברה החופשית מתבקשת להכיל ולסבול התנהגות הסותרת את החירות ולעתים חותרת תחתיה (במיוחד בקרב קהילות "מוגנות"); בשם שוויון וצדק, קבוצות אחדות, כגון מיעוטים אתניים, מופלות לטובה, ואחרות מופלות לרעה (למשל גברים המצויים בגיל הפרישה ו/או בהליכי גירושין) – ונפגע ערך השוויון בפני החוק; בשם "זכויות מיעוטים", נפגעת החירות הקבוצתית של הרוב להגדרה עצמית; בשם "רגישות" נפגעים חופש הביטוי והיכולת לדון באופן ענייני בשלל סוגיות; וכן הלאה. על מנת להגשים מטרות רבות, חשובות ורצויות ככל שיהיו, ה"ליברל" זריז מדי להשליך הצידה את הליברליזם הנחות בעיניו, על אף שלעתים קרובות לא יודה בכך.

חירות מדומה וכפייה מדומיינת

היבט נוסף של טשטוש מושג הליברליזם הוא בלבול לגבי רעיון החירות עצמו. החירות במובנה המקורי נסובה בעיקר סביב עצמאות וסוכנות האדם, והעדר כפייה המאלצת אותו לפעול נגד רצונו. "סוכנות" הוא מונח פילוסופי אשר משמעותו יכולתו של אדם לכוון את פעולותיו הפיזיות והחלטותיו לפי רצונו, באופן מודע ולמען הגשמת מטרותיו. אלא שה"ליברל" מרחיב את הגדרת הכפייה כדי שזו תכלול מגוון רחב של אילוצים ולחצים המובנים בתוך כל חברה אנושית. כעת, לפי ה"ליברל", כמעט כל מגבלה או מכשול העומדים בפני הגשמת כל גחמותיו של הפרט מהווים "כפייה", ואותו אדם אינו בן-חורין עד שיוסרו כליל מכשולים אלו. לא רק זאת, אלא שה"ליברל" מתיימר לשלול את הכרעות האדם כבלתי-קבילות משום שהתקבלו בתנאי "כפייה" כביכול. כתוצאה מכך, ה"ליברל" מתכחש לעצמאותו וריבונותו של האדם, ומבטל את אחריותו של האדם להחלטותיו ולשיפור מצבו. מבחינה זו ה"ליברל" הפך על ראשו את מושג הכפייה – פעם הכוונה הייתה להתערבות חיצונית בהחלטותיו של אדם; כיום, "כפייה" לפי ה"ליברל" היא אי-התערבות של המדינה או גורם חיצוני, והפתרון לכפייה זו היא דווקא התערבות נוספת.

מתוך תפיסה זו, נורמות והבניות חברתיות, "הסללות", לחצים וערכים תרבותיים, קשרי משפחה-דת-קהילה, ואפילו מגבלות הפיזיקה והמציאות הינן "כבלי כפייה", ועל החברה לדאוג ל"שיחרורו" של האדם מהם. לפי רציונל זה, אדם החי לבדו ביער אינו "חופשי" משום שהוא מחויב לצוד עבור תזונתו; נער שגדל במשפחה נוצרית אינו "חופשי" משום שהתחנך לפי דת שהגבילה את חשיפתו לדתות אחרות ולחילוניות; אישה הנשארת בבית לגדל ילדיה אינה "חופשית" משום שנכנעה להבניות מגדריות; ובעל מסעדה שהגיע מרקע כלכלי חלש אינו "חופשי" משום שהוסלל לעיסוק מסוים. מצויד בהגדרה מיוחדת זו, ה"ליברל" יכול לכפות על הכלל שלל מגבלות, חובות והסדרים, והכל כדי למנוע "כפייה" ובשם ה"ליברליזם", על אף שבפועל אלו באים על חשבון חירות הציבור, ולעתים קרובות גם על חשבון חירותם של אותם אנשים "מדוכאים".

המלחמה נגד ליברליזם קבוצתי ונגד הגדרה-עצמית לאומית

המאפיינים אשר פורטו לעיל פוגעים במישור האישי של הליברליזם, הן בהיבט עצמאות ואחריות הפרט, והן בהיבט העדר ההתערבות בהחלטותיו. על מנת להשלים את התמונה, יש לתת את הדעת לפגיעת ה"ליברל" במישור הקבוצתי של הליברליזם.

קיים מתח מובנה בתוך הליברליזם, בין חירות אישית לבין חירות קבוצתית. מחד, אדם בן-חורין הוא אדון לעצמו וריבון לגורלו. מנגד, חלק ממימושה של ריבונות עצמית הינה קבלת החלטות קבוצתיות. הפרט נתון למרות הקבוצה אשר עשויה להגביל (במידה מעטה) את חירותו האישית. אמנם הליברליזם שואף להגן על הפרט מפני פגיעה שרירותית של החברה. עם זאת, הליברליזם גם תומך בחירות "פוליטית", היא החירות המוסרית של קבוצת אנשים לקבל החלטות יחדיו, לרבות החלטות המעצבות את פני החברה (תוך שהן לעתים מטילות מגבלות וחובות מסוימות על חבריה). לליברליזם דרכים שונות ליישב מתח זה. העיקרית שבהן, היא שהאדם נוטל חלק בקבלת ההחלטות הקבוצתיות –מצביע בבחירות, משתתף בדיוני קבלת ההחלטה ומקבל הזדמנות נאותה לשכנע אחרים. משמע, הפרט משכנע את חבריו בצדקת דרכו, תוך שהוא משלים עם האפשרות שתתקבל החלטה שאינו תומך בה. כפייה מוגבלת מתקיימת גם במצב זה, אך אותה כפייה מושתתת על יסוד מוסרי של חירות, בו הפרט משתתף בקבלת ההחלטה גם אם אינו מסכים לה. לכן, מרכיב חשוב של הליברליזם הינו שלעתים הפרט כפוף לרצון הקבוצה – כלומר, החירות האישית מתמעטת אל מול החירות הקבוצתית.

ה"ליברל" פוגע במימד חיוני זה של הליברליזם כאשר הוא מקדש לעתים את עצמאות הפרט על פני כפיפות כלשהי להגדרות הרוב. רבים מייחסים את האינדיבידואליזם הקיצוני המודרני לתפיסה הימנית-שמרנית – ואכן, יש בקפיטליזם ובליברליזם מיעוט התומך באנוכיות ודאגה עצמית כערך עליון. אלא שזהו דווקא ה"ליברל" אשר מאיץ את הזרם העיקרי של אינדיבידואליזם קיצוני. מאז שנות השישים ותנועת ההיפים, מקדם ה"ליברל" תפיסה של התנערות ממגבלות חברתיות כלשהן על התנהגות ואורח חיים, תוך ביטול כוחה של הקהילה לעצב את עצמה באופן המחייב גם את הפרט. לפי גישה זו, זכותו של הפרט לאוטונומיה ולעצמאות גוברת תמיד על זכותה של הקהילה לקבל החלטות מחייבות כלפי חבריה, ובעקיפין גוברת על חירותם של רוב חברי הקהילה התומכים בהכרעה שכזו. כך נשחק אט אט המימד הקבוצתי של הליברליזם, והאדם המצוי בתוך הקבוצה מאבד את יכולתו לממש את חירותו באופן משותף עם חברי קבוצה אחרים. ה"ליברל" פוסל כמעט כל איסור או חובה מוסרית שהחברה מבקשת לקבוע, אם נורמה זו מחייבת את הפרט לפעול כנגד רצונו.

הקבוצה הגדולה ביותר בה מכיר הליברליזם כזכאית לחירות היא הלאום – הלא היא הזכות להגדרה-עצמית לאומית. הקשר בין לאומיות לבין ליברליזם הוא ארוך והדוק. לא בכדי, רוב תנועות השחרור הלאומיות (לרבות ב"אביב העמים") התרחשו במקביל לעליית ולהשתרשות הליברליזם. לא בכדי, המהפכה הצרפתית והאמריקאית התאפיינו בשאיפה לאומית אשר הייתה שזורה בתביעה לחירות. מדינות לאום רבות קמו תוך התנגדות לשלטון אימפריות רב-לאומיות. הלאומיות היא ביטוי לחירותם של רבים בעלי מאפיינים משותפים אשר החליטו לממש את חירותם יחדיו. זאת ועוד, נדמה שחברה חופשית יכולה להתקיים אך ורק במסגרת לאומית, משום שרק האחווה והאמון הנובעים מהמכנה  הלאומי המשותף, מאפשרים את הערבות ההדדית והציות מרצון הנדרשים לתפקודה של חברה חופשית. רק לאחרונה יצאו שני ספרים העוסקים בקשר המורכב והעמוק בין ליברליזם ולאומיות (ראו כאן, וכאן).

מזה זמן רב, ה"ליברל" שואף לבטל את הלאומיות, ולהציגה כערך פסול או נחות, ולעתים אף גזעני או דכאני. הוא רואה את הלאומיות כמיותרת במקרה הטוב וכמזיקה ופוגענית במקרה הרע. ה"ליברל" אינו מכיר בכך שהלאומיות מושתתת על הליברליזם ומהווה תוצאה הכרחית שלו. בכך, הוא מאיים על אחד מהיסודות הבסיסיים ביותר של הליברליזם, החירות הקבוצתית להגדרה עצמית. למרבה הצער, נדמה שדווקא במישור זה מאמצי ה"ליברלים" נוחלים הצלחה לא-מבוטלת בשיח הציבורי.

ה"ליברלים" בישראל

מימוש גישה זו בישראל ממחיש לעתים קרובות את השלכותיה, וניתן למנות כאן דוגמאות אחדות. ההשפעה העיקרית היא על מוקדי ומנגנוני כוח והכרעה קבוצתית. ה"ליברלים" בישראל מעדיפים מקבלי החלטות נטולי-סמכות דמוקרטית – כלומר, שאינם נבחרים ומודחים על-ידי הציבור, ולכן אינם יכולים לממש את חירותו הקבוצתית. לפי היגיון זה, מתן כוח לשופטים ופקידים בכירים הינו רצוי, כל עוד אלו מקבלים החלטות "נכונות". אותן החלטות נוטלות מהציבור את שיקול הדעת להכריע לפי העדפותיו, באופן הסותר את הליברליזם הבסיסי ביותר. זוהי העדפה מפורשת של ערכים חיצוניים על פני ערכי החירות. במקביל, ה"ליברלים" מעודדים התערבות פוליטית גסה וישירה של גנרלים, ראשי ביון וגופי שיטור, מה שלרוב היה נחשב כמגמה אנטי-ליברלית וכאיום על חברה חופשית, כל עוד הנ"ל תומכים בגישות ה"ראויות". לבסוף, ה"ליברל" מזדרז לוותר על חזקת החפות ועל הליך הוגן, עקרונות ליברליים מובהקים, כאשר עבירה פלילית או חקירה משטרתית משרתת מטרה "נכונה".

התוצאה של כל האמור לעיל היא שחיקה מתמשכת ביסודות הליברליזם, המבוצעת בידי קבוצה המכנה עצמה "ליברלית", בין אם בשם הליברליזם עצמו, תוך עיוות הגדרתו המקורית, ובין אם בשם ערכים חיצוניים לו.


ג'וני גרין

ג'וני גרין הינו מנהל פרויקטים בחברת הייטק ישראלית ובעברו עורך דין מסחרי במשרד עסקי בירושלים. בעל תואר ראשון במשפטים ותקשורת מהאוניברסיטה העברית והסמכה כעו"ד בישראל ובמדינת ניו יורק בארה"ב. כותב על כלכלה, פוליטיקה, משפט, תקשורת, דת וארה"ב.