בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

עתיד החברה החופשית: לחזור לשורשי הליברליזם או למות...

עתיד החברה החופשית: לחזור לשורשי הליברליזם או למות

,
במילה 'ליברליזם', האם מתכוונים לליברליזם האירופאי של חירות הפרט ושל הגבלת כוח השלטון, שנולד במאה ה-18? או לליברליזם האמריקאי, הקרוי גם פרוגרסיביזם, של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, ששאף לתקן את החברה לטובתו של הפרט? התנועה הליברלית קפצה מעל הפופיק, ונפלה על הפנים. ברצונה לשחרר את היחיד, היא הלכה רחוק מידי ומהר מידי, איבדה את העוגן ליסודות הרעיוניים שלה, וכך תרמה ליצירת הגולם שקם על יוצרו.

עיתון "הארץ" פרסם לאחרונה סדרת מאמרים תחת הכותרת "האם יש עתיד לליברליזם". עוד לפני קריאת המאמרים, עולה השאלה לאיזה "ליברליזם" מתכוון העיתון? האם לליברליזם במובן האירופאי, אותו ליברליזם של חירות הפרט ושל הגבלת כוח השלטון, שנולד במאה ה-18? או לליברליזם האמריקאי, הקרוי גם פרוגרסיביזם, של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, ששאף לתקן את החברה לטובתו של הפרט?

המאמרים משרטטים היטב את התפתחות האידיאולוגיה הליברלית, החל משורשיה ששאפו להגדיר מחדש את יחסי השלטון עם הפרט, וכלה במצב הביש שבו היא נמצאת היום – מסוכסכת עם עצמה, עמוסת סתירות פנימיות, ומתקשה להציב קו חיובי ומנומק אל מול עליית הפופוליזם והשבטיות, עליה שהיא עצמה תרמה לה. גרוע מכל, הליברליזם המודרני חבר לשמאל החדש ויחד הם הולידו מוטציות קניבליסטיות ונבזיות בדמות הפוליטיקה של הזהויות והתקינות הפוליטית. אלה שואפות לקעקע את האידיאולוגיה הליברלית שהביאה אותן לעולם, ואת הישגיה הפוליטיים והחברתיים. מה איפשר את העיוות של אידיאולוגיה אינדיבידואליסטית, חשדנית כלפי עוצמה פוליטית, סובלנית, ובעיקרה אופטימית, לכדי הפכה המוחלט – אידיאולוגיה קולקטיביסטית, כוחנית, כופה, משוחדת, נרגנת ונגטיבית?

השינוי החל בתקופת העידן הפרוגרסיבי בארצות הברית (1890-1920). העידן הפרוגרסיבי התאפיין באקטיביזם פוליטי וברפורמות חקיקתיות מתוך שאיפה לשינוי יחסי כוחות פוליטיים בין קבוצות או גופים שונים, כמו עסקים גדולים, גופי ממשל מושחתים, נשים, ועדי עובדים, ומהגרים. שינויים פוליטיים אלה נוצרו מתוך, וגם בתורם יצרו, שינוי עמוק בראיית העולם של הפילוסופיה הפוליטית האמריקאית, שהייתה עד אז בעיקרה ליברלית. שינוי זה התבטא רעיונית בהרחבה של מושג זכויות האזרח ושוויון ההזדמנויות, וכך נוצר הליברליזם החברתי, הקרוי גם לצערי "ליברליזם מודרני". האידיאולוגיה הליברלית המקורית נולדה כמאבק נגד עריצות שלטונית המגבילה את חופש הפעולה של היחיד. במילים אחרות, הליברליזם הוא אידיאולוגיה של שחרור ממגבלות. הליברלים של העידן הפרוגרסיבי הושפעו מהרצון לתיקון חברתי בקנה מידה גדול בשילוב עם אמונה עיוורת ביעילות רציונלית. לכן, היה אך טבעי שהם ירחיבו את היקף החירות שהם שאפו להעניק ליחיד – רעיון החופש ממגבלות מעשה ידי-אדם של הליברליזם המוקדם הפך, תחת הליברליזם המודרני, לחופש ממגבלות המציאות עצמה. הרצון להפסיק להפריע לבני אדם מלממש את רצונותיהם הפך לרצון לסייע להם לממשם. הזכויות האזרחיות, הכלי האמור להגביל את כוחה של המדינה מהתערבות בחיי הפרט, הפכו מ"אל תפריעי לי" ל"מגיע לי". בנוסף, רעיון שוויון ההזדמנויות, העיקרון לפיו המדינה מתייחסת לכלל אזרחיה (כולל אנשי המשטר) באופן שוויוני, ללא מחסומים, דעות קדומות או יחס מועדף, הפך למחויבות להעניק תנאי פתיחה חומריים שווים לכלל האזרחים, דבר שמחייב הענקת יחס מועדף, דהיינו אי-שוויוני, לחלק מהם.

ומהו הכלי היעיל, ה"מדעי", והרציונלי ביותר להגשמת מטרות ליברליות-פרוגרסיביות אלה? המדינה. המדינה היא המנגנון היחיד המסוגל לבצע שינויים גורפים, מהותיים, ומהירים באופן רציונלי, מדויק, ונטול הטיות. והרי לנו שורש פיצול האישיות הליברלי ביחסו למדינה, למושג החירות, ולאופן בו צריך לקדם חירות פרט. למעשה, חלק נכבד מהתנועה הליברלית עשה פניית פרסה מוחלטת והפך בהדרגה לאנטי-ליברלי בכך שהתנתק מהעוגן המרכזי ביותר של הליברליזם – ההתמקדות באינדיבידואל. אותם ליברלים חדשים, שלעיתים מתקראים "אבירי צדק חברתי", אימצו את שיח הזהויות אשר תופס את האינדיבידואל כאוסף שיוכים קבוצתיים ותו לא. מצרף של סטריאוטיפים שהם עצמם לעיתים קרובות שגויים. לשיטתם, אותן קבוצות נמצאות במאבק כוחות מתמיד, כשקבוצה אחת בהכרח מדכאת את השניה. לא רק שהליברלים החדשים הפסיקו להתייחס בסקפטיות בריאה לפוטנציאל של המדינה לעריצות, הם מתייחסים אליו בחיוב ככלי נשק במאבק יחסי הכוחות בין המדכאים למדוכאים. התוצאה היא שהיום ממשלות המערב הליברלי מנסות להילחם באפליה, לקדם נשים, לדאוג למיעוטים ולקבוצות מוחלשות ולקדם שלל אג'נדות לתיקון החברה, אך מזניחות את מחויבותן הבסיסית להגן על חיי אזרחיהן, בעיקר מפני אלימות פנימית. בולטת, למשל, "פרשת רות'רהאם" בבריטניה, שבה קבוצת גברים ממוצא פקיסטני אנסה וסרסרה בכ-1400 ילדים בין השנים 1997 ו-2013. למרות ריבוי תלונות ודיווחים, רשויות ממשלתיות שונות, החל במועצה המקומית, דרך רשויות הרווחה, וכלה בחברי פרלמנט, הזניחו את החקירה והטיפול במקרה בגלל החשש שמוצאם של הנאשמים יגרום לרשויות להצטייר כגזעניות.

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לסלט הרעיוני ולתפקיד הסותר של המדינה שהעידן הפרוגרסיבי יצר היא "נאום ארבע החירויות" של פרנקלין רוזוולט מ-1941, בו הוא מנה את החירויות הבסיסיות והאוניברסליות לשיטתו: חופש ביטוי, חופש דת, חופש ממחסור וחופש מפחד. חופש הביטוי וחופש הדת הם ערכים ליברלים לעילא – השלטון לא רשאי להגבילם. חופש מפחד נשמע אמנם כמשאלת לב פרוגרסיבית הזויה, אך רוזוולט תיאר אותו כצמצום החימוש הבינלאומי, ולכן מהווה ערך הקשור ליחס כלפי מדינות אחרות ולא מדיניות פנים, ומכאן איננו ערך ליברלי או אנטי-ליברלי בהכרח. לבסוף, רוזוולט הגדיר חופש ממחסור כ"בסיס כלכלי לחיים בריאים". האו"ם התבסס על נאום ארבע החירויות כאשר אימץ בדצמבר 1948 את "ההצהרה האוניברסלית של זכויות האדם". ישראל עדיין לא הייתה חברה באו"ם ולכן לא חתמה על המסמך, אך בג"צ מסתמך עליו בחלק מפסיקותיו. בהצהרה סעיפים ליברלים רבים, כמו הזכות להתאגד והזכות לסרב להתאגד (זכות שבג"צ כנראה פסח עליה), אך גם סעיפים אנטי-ליברלים. למשל, את החופש ממחסור האו"ם בחר לפרט בתור "הזכות לרמת חיים הולמת לבריאותו ולרווחתו…לרבות מזון, לבוש, קורת גג, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים…".

אם כן, האם יש עתיד לליברליזם? כן, אבל רק אם הוא יעבור רפורמה חריפה. התנועה הליברלית קפצה מעל הפופיק, ונפלה על הפנים. ברצונה לשחרר את היחיד, היא הלכה רחוק מידי ומהר מידי, איבדה את העוגן ליסודות הרעיוניים שלה, וכך תרמה ליצירת הגולם שקם על יוצרו. כדי לשרוד, הליברליזם חייב לאתחל את עצמו כתנועה רעיונית-פוליטית, והדרך לעשות זאת היא להיפטר מהתוספים הרעיוניים המאוחרים ולחזור לשורשים – זכות קניין, זכות לחיים, חופש ביטוי, שוויון בפני החוק… הליברליות הישנה והטובה. רק אז יהיה אפשר לבחון האם ראוי להשאיר אותה כמערכת עקרונות המתרכזת ביחסי יחיד-מדינה, וכפועל יוצא מהווה ראיית עולם חלקית ומשורטטת בצמצום, או שרצוי (אם בכלל אפשרי) לפתחה לכדי פילוסופיה מקיפה יותר.

אם להשתמש בז'רגון פנים-ליברלי – הליברליזם הדק, במקום לפתח לאט וביסודיות מסת שריר ולהפוך לליברליזם עבה, עטה על עצמו במהירות שכבות שומן והפך לליברליזם מורבידלי אוביס (סובל מהשמנת יתר מסכנת-חיים). הגיע הזמן לדיאטה, ולא מטעמים אסתטיים אלא מפיקוח נפש.


קרדיט תצלום:
Wellington at Waterloo. (William Heath)
שתף:
 
  • עומר גריג

    ראש דסק כלכלה ומחשבה מדינית באתר. סמנכ"ל המרכז לקידום חברתי וכלכלי ועורך האתר "קיוונים".