‎קורא‫/‬ת‫:‬

פה, שם, בכל העולם – טור שני: פרשת טאליב-עומאר והכב...

פה, שם, בכל העולם – טור שני: פרשת טאליב-עומאר והכבוד הלאומי, טראמפ והפילוג באמריקה, וההתפתחויות המדאיגות בהונג קונג

,
סביר להניח שישראל נכנעה לתכתיב מצד טראמפ כשמנעה את כניסתן טאליב ועומאר; ביקור באמריקה מעיד עד כמה החברה שם מפולגת סביב הנשיא ואישיותו; והמעורבות הסינית בהונג קונג מעידה על האתגר הצפוי למערב עם המשך עלייתה של סין כמעצמה גלובלית.
image_printגרסא להדפסה

עומאר וטאליב – רק אל תחשבו ששמרנו על "הכבוד הלאומי"

ישנם מספר טיעונים טובים למניעת כניסתן של חברות הקונגרס עומאר וטאליב. ראשית, בהתירה ביקור מצד שתי חברות קונגרס התומכות בחיסולה, ישראל פוגעת  ב"כבודה הלאומי". שנית, ניתן לטעון כי עומאר וטאליב היו צפויות לייצר פרובוקציה אנטי-ישראלית מצולמת במהלך ביקורן, שייתכן והייתה פוגעת במדינה  בטווח הארוך, אולי אף יותר מהנזק שנגרם בשל ביטול הביקור. אלא שחלק מהטיעונים הללו נשחקים כאשר רואים כיצד התקבלה ההחלטה הלכה למעשה. קשה לי לראות איך אופן ההחלטה אינו מפורש כהתקפלות ישראלית אל מול הנשיא טראמפ. הרי כאשר השגריר רון דרמר, המקורב מאוד לנתניהו, הצהיר זה מכבר שישראל תתיר את כניסתן של עומאר וטאליב, סביר שהוא היה מודע לכך שהשתיים לא יבואו לכאן כחובבות ציון. לא היה צריך לחכות ל"בדיקת תכנית הביקור שלהן", הסיבה הרשמית למניעת הכניסה, כדי לדעת את מטרות הביקור של הפוליטיקאיות תומכות ה-BDS.

דרמר, ככל הנראה בתיאום עם נתניהו, פשוט חשב שעדיף לתת לשיירה לעבור. יבואו, יעשו פרובוקציה, וילכו להן השתיים, מבלי לסבך את ישראל עם הדמוקרטים. אלא שאז הגיע הדונלד: דיווחים על לחצים מצד הנשיא למנוע את הביקור הציפו את התקשורת, וקיבלו חיזוק בדמות הציוץ הנשיאותי שהתקבל מספר שעות לפני הודעתה הרשמית של ישראל על מניעת הכניסה. הניסיונות להגיד שלא היה שום לחץ, היו בגדר מעט מדי ומאוחר מדי. חשבו על זה כך: אם חשובה לנו השמירה על הכבוד הלאומי – מדוע צריך היה לחכות לגונג של נשיא ארה"ב בבואנו להחליט על מניעת כניסתן של השתיים למדינתנו?

בסוף, הטיעון המרכזי שנשאר עומד על כנו במלואו בעד החלטת הממשלה קשור לאופיו ההפכפך של הנשיא. הווה אומר: טראמפ דורש נאמנות מוחלטת, ולכן חייבים לזרום איתו כדי שהוא יסייע לישראל ולנתניהו בצמתים קריטיים. טיעון זה אינו בטל בשישים, אבל הוא טומן בחובו הנחת יסוד על אופיו של הנשיא – הבנאדם היושב בבית הלבן כל כך מרוכז בעצמו ובאינטרסים הפרסונליים שלו, עד שהוא יהיה מוכן להשפיל בני ברית בפומבי כדי להשיג נקודות בקרב פוליטי מקומי קטן. בחיים המדיניים צריך אולי לדעת גם מתי להיות מושפל, אבל הסיפור על עמידה איתנה ישראלית בשם "הכבוד הלאומי" לא נשמע אמין במיוחד, לאור השתלשלות העניינים בפרשה.

כעת, מילה על היחסים עם הדמוקרטים: רבים בימין הישראלי מבכים את נפילת הדמוקרטים כולם לחיקן של עומאר וטאליב, תוך שהם מזילים דמעות (תנין?) על לכתם של הדמוקרטים הישנים מפעם, אלה שהיו מחויבים לישראל ולביטחונה. זו הזדמנות  טובה להזכיר, למי ששכח, שמנהיג הדמוקרטים בסנאט היום, ולא לפני 10 שנים, הוא צ'אק שומר, שהצביע נגד עסקת הגרעין של הנשיא אובמה; ויו"ר בית הנבחרים היא ננסי פלוסי, שאמרה בחודש מרץ האחרון שאם וושינגטון תקרוס, הדבר היחיד שישרוד תהיה התמיכה בישראל. דהיינו, הזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית, וודאי בקונגרס, עדיין מחויב למדינת ישראל. מומחים שמרנים מטעם עצמם בענייני אמריקה יגידו שתיאוריות כאלה ואחרות בשמאל הפרוגרסיבי הופכות את ישראל לסדין אדום בעיני הדמוקרטים. זה לא בלתי נכון לחלוטין, אבל מפספס חלק חשוב מהתמונה הרחבה יותר. המפלגות הגדולות באמריקה מורכבות מקואליציות של קבוצות שונות, שחייבות להתחבר יחדיו על מנת להיות תחרותיות בשיטה הפוליטית האמריקאית. מרכיב חשוב בקואליציה הדמוקרטית הם יהודי אמריקה, שמרביתם הואשמו השבוע על-ידי הנשיא בבורות או בחוסר נאמנות – לא ברור האם הכוונה הייתה לארה"ב או לישראל – בשל תמיכתם במפלגה הדמוקרטית. חלק גדול מאותם יהודים מחזיקים עדיין בזיקה בסיסית לישראל, אפילו אם זיקה זו פחותה בקרב הדור הצעיר. אותה קואליציה גם כוללת אמריקאים רבים, מרקעים מגוונים, שלא רוצים לראות מפלגה דמוקרטית אנטי-ישראלית, גם אם אינם מסכימים עם ממשלת ישראל בכל סוגיה. הראיה הדטרמיניסטית לפיה הדמוקרטים נידונו להיות אנטי-ישראלים במפגיע היא קצרת רואי. נראה שחלק לא מבוטל מהימין בארץ דוגל בה, אולי מתוך אבחנה, ואולי גם רצון כמוס, לראות את כל מה שמתויג כשמאל, בארץ ובעולם, כמקשה אחת.

One Nation divided under Trump

אם בעניין טראמפ ואמריקה עסקינן, שהייה ממושכת לצורך עבודה בארה"ב המחישה לי בזעיר אנפין את עומק הפילוג בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. עבודה כמנחה קבוצת דיאלוג של בני נוער בתכנית ישראלית-פלשתינית-אמריקאית באזור שיקגו, חשפה אותי מטבע הדברים בעיקר לאמריקאים תומכי המפלגה הדמוקרטית. עם זאת, רמת התיעוב לנשיא טראמפ ולתומכיו הפתיעה אותי: כן, מי שעוקב אחר השיח הפוליטי באמריקה, יכול לראות שישנו פילוג ניכר גם בלי לנסוע לשם. אלא שהמפגש עם אמריקאים, אנשי צוות התכנית ואחרים, הדגיש עד כמה אישי הסכסוך הפוליטי בארה"ב הפך להיות. הזוג שאירח אותי במהלך שהותי, הבעל במקור מנברסקה והאישה במקור מאלבמה, תיארו מצב בו אין להם יכולת לנהל שיח כלשהו עם בני משפחתם הרפובליקנים, שטופי מוח לדבריהם, על פוליטיקה; במשפחה יהודית אצלה אכלתי ארוחת שבת, נשמעה האמירה שתומך טראמפ המצוי הוא איש עליונות לבנה (white supremacy); חבר בצוות התכנית, צעיר בן 23, סיפר לי שאין במעגל חבריו ומכריו האישיים ולו תומך טראמפ אחד. מרבית הדוברים דיברו בתיעוב, בבוז ובכאב על חלק ניכר מאזרחי ארצם. הם דיברו מדם לבם – הם באמת לא מבינים איך אדם סביר יכול לשקול להצביע לטראמפ. אומנם אלה תיאורים אנקדוטליים של צד אחד בלבד במפה הפוליטית האמריקאית, והם מוגבלים מטבע הדברים, אך הם מציירים תמונה מדאיגה – אמריקה בעידן טראמפ שוקעת בפילוג סוציולוגי עמוק, שמייצר בפועל שתי חברות שונות זו מזו, הפועלות בתודעה פוליטית-חברתית מנוגדת לחלוטין.

מה חלקו של הנשיא בכך? למען ההגינות, הפילוג היה קיים שם לפניו. ההזדהות כדמוקרטים וכרפובליקנים הפכה לשאלה מרכזית בהגדרת "האני האמריקאי" קודם לכן, לרבות בשאלות של נישואים "בין מפלגתיים".  אולם הנשיא ואישיותו העלו את המאבק בין שני המחנות לפסים חדשים: טראמפ כה צעקני וגס בסגנונו ובאורחות חייו, ומצליח להכתיב סדר יום לוחמני בכל צעד ושעל וציוץ שלו, עד שלא ניתן לשבת "על הגדר" לגביו. אתה איתו או נגדו במלוא מובן המילה: או שמדובר בגאון שמצליח בהפוך על הפוך לנצח את כל מי שעומד מולו, או שמדובר באדם בור ולא קומפטנטי, שצריך לקוות שארה"ב תשרוד את הכהונה, או את שתי הכהונות שלו, כנשיא.

החלוקה לשתי ציוויליזציות העולות על מסלול התנגשות אינה חריגה בהיסטוריה האמריקאית. ארה"ב שלפני מלחמת האזרחים התחלקה לשני מחנות סביב שאלת העבדות, שביטאה שבר סוציולוגי-פוליטי-כלכלי עמוק הרבה יותר: בעוד הצפון התבסס יותר ויותר על הגירה ועל צמיחת התיעוש, הדרום העמוק ביסס את כלכלתו על שדות הכותנה שעובדו על-ידי עבדים. הוויכוחים סביב העבדות, ובעיקר סביב שאלת קבלתה/פסילתה בטריטוריות החדשות במערב ארה"ב של התקופה, פיצלו לבסוף את המערכת הפוליטית באופן כזה שרק מלחמת האזרחים "פתרה" את העניין (למען הדיוק ההיסטורי, בשנים שלפני מלחמת האזרחים ובמהלכה המפלגה הרפובליקנית הוקמה ופעלה כמפלגה שהתנגדה לעבדות, בעוד רבים במפלגה הדמוקרטית של אותם ימים תמכו בה). יש הרבה הבדלים בין ארה"ב של אז ובין זו של היום: גיאוגרפית, אין פיצול ברור בין צפון לדרום, אלא בעיקר בין ערים שפזורות ברחבי ארה"ב לאזורי כפר (במונחי ארה"ב). כמו כן, דיבור במונחים של "מלחמת אזרחים" הוא מוגזם, בהינתן הטכנולוגיה ההרסנית של היום וחוסר האלימות (היחסי) השורר במערב זה עשרות שנים. אולם, הדינמיקה של פיצול ציווליזציוני באמריקה מתרחשת גם היום, ובלבה עומד הנשיא הנוכחי. טראמפ "מכריח" את הדמוקרטים לאמץ שיח שתומך דה-פקטו בגבולות פתוחים, כמשקל נגד למדיניות הפרדת המשפחות שלו בגבול (שבוטלה), והרטוריקה שלו כנגד פוליטיקאיות מהגרות – או בנות דור שני להגירה – כעומאר וטאליב; הוא חושף את צביעותם של האוונגליסטים בבסיס הרפובליקני, שהטפותיהם לחיי משפחה טובים וישרים, גם בשדה הפוליטי, הוחלפו בתמיכה בלתי מסויגת בדונלד, שלכל הפחות אינו מהווה מודל טוב במישור זה. הנשיא ה-45 של ארה"ב פשוט הופך כל קרע ושבר לגדול וצעקני יותר מתוקף אישיותו הלוחמנית. האופטימיים יגידו שמדובר בניעור הכרחי למערכת האמריקאית העבשה. הפסימיים, ואני בתוכם, יקבעו שמעבר למדיניות זו או אחרת של טראמפ, הוא עשוי להוביל את ארה"ב לפיצוץ פוליטי-חברתי שיגרום הרבה יותר נזק מתועלת.

למה הונג קונג צריכה לעניין את כולנו

אני בהחלט מקווה שאני טועה ביחס לטראמפ ולאמריקה. הסיבה המרכזית לכך היא שאין אלטרנטיבה טובה יותר להובלת העולם. מי שמחפש או מחפשת תזכורת, יפנה בבקשה את מבטו לנעשה בהונג קונג, ולהתנהלותה של סין, המעצמה העולה, אל מול המפגינים בטריטוריה. כזכור, הסינים קיבלו מחדש את השליטה בהונג קונג מבריטניה בהתאם להסכם "מדינה אחת, שתי שיטות", שהבטיח לתושבי הונג קונג מערכת ממשל סמי-אוטונומית ופתוחה משמעותית בהשוואה לנעשה בסין, לפחות עד שנת 2047. גם היום, הונג קונג איננה עצמאית לגמרי מבחינה מוסדית: ממשלת הונג קונג, וגם חלק מבית המחוקקים שלה, נבחרים על-ידי קבוצות אינטרס כלכליות, שמטבע הדברים מבקשות להיות ביחסים טובים עם הממשל המרכזי בסין, כאשר בחירת הרשות המבצעת, למשל, מחייבת גם אישור של הממשל הסיני המרכזי. עם זאת, כאמור, הובטחו לתושבי הונג קונג זכויות דמוקרטיות, כגון הזכות לחופש הביטוי, שהיו אמורות להישמר לפחות ל-28 שנים נוספות.

ברם, הצמיחה הסינית, בנוסף לשאיפות האימפריאליות של נשיאה הנוכחי שי ג'ינפינג, הגדילו את התיאבון. המעורבות הסינית בהונג קונג גדלה בימיו של הנשיא הסיני הנוכחי, והזעם נגד סין עלה על גדותיו עם חקיקת חוק המאפשר הסגרה מהונג קונג לסין – הגפרור שהצית את מדורת ההפגנות הנוכחית. כעת, המשטר בסין ניצב בפני שתי ברירות גרועות: מחד, סין יכולה להיכנע למאות אלפי המפגינים שיצאו לרחובות מאז חודש יוני, ולהביא לביטולו של החוק, אשר ממילא מוקפא כעת על-ידי הממשלה, כמו גם להיעתר לדרישות נוספות, כגון חקירת השימוש באלימות על-ידי המשטרה המקומית בהפגנות שפוזרו. הברירה השנייה היא לדכא את ההפגנות באופן אלים – נראה שיותר מדי דם רע עבר בין הצדדים כדי למצוא אופציה שלישית. הסינים, שהניעו כוחות לפיזור הפגנות לעבר הגבול עם הונג קונג, בהחלט מכינים עצמם לאופציה השנייה. אם סין תחצה את הרוביקון ותיכנס להונג קונג, היא תשדר לכל העולם מסר ברור – רצון ויכולת לפעול כמעצמה גלובלית כוחנית, כזו שלא מתחשבת באומות העולם. היא תפעל בניגוד להבטחותיה ולהתחייבויותיה הבינלאומית באופן בוטה, על אף שהונג קונג היא מרכז כלכלי-גלובלי שערכו לא יסולא בפז.

על כל פנים, דאגתו של הנשיא האמריקאי מסין איננה מנותקת מהמציאות, ללא קשר לדיון במידת החכמה של "מלחמת הסחר" שיזם טראמפ בין המעצמות. כמדינה המאוכלסת בעולם וככוח כלכלי עולה – כזה ששיתוף פעולה עמו נדרש בכל סוגיה גלובלית משמעותית – יש לנקוט משנה זהירות בחרחור עוינות אל מול הסינים. עם זאת, הסיפור בהונג קונג מהווה תזכורת נוספת לבוז שרוחש השלטון הסיני לחירות העומדת בבסיסו של כל משטר דמוקרטי: הזכות להביע את דעתך באופן חופשי, גם אם היא מנוגדת לעמדתו של השלטון. אומנם ישנן דוגמאות לדיכוי סיני עמוק ואלים יותר, למשל בטיבט או כנגד מיעוטים מוסלמים דוגמת האויגורים. אלא שאם הסינים ינקטו צעד דרמטי בהונג קונג, כאמור אחד מהמרכזים הכלכליים החשובים באסיה ובכלל, לא מן הנמנע שהם יהיו אגרסיביים יותר גם במקומות אחרים, מחוץ לסין, בהינתן מספיק כוח. עם או בלי טראמפ, כדאי שתישאר אמריקה חזקה ומתפקדת כדי לתת משקל נגד כלשהו אל מול הסינים בעתיד.

קרדיט לתמונה מימין: ויקיפדיה, תמונה לקוחה מעמוד הפייסבוק הרשמי של הקונגרס האמריקאי.


יובל בנשלום

הטור "פה, שם בכל העולם" נכתב על-ידי יובל בנשלום. יובל הוא בוגר תכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית, ועובד כיום כמנחה קבוצות וכעורך לשוני.