פה, שם, בכל העולם – טור ראשון וחגיגי: החילוניות מועלה על נס, פיקוח הדדי בבחירות, והברקזיט של ג'ונסון

בחירות 2019 – ראשית צמיחת חילוניותנו?

הנה מספר התפתחויות שקרו בחודשים האחרונים, מאז גרם אביגדור ליברמן למותה בטרם עת של הכנסת ה-21: אותו ליברמן החליט לרוץ על מצע אזרחי לחלוטין, בהבטיחו ממשלת אחדות ללא החרדים. כרגע, נראה שהוא בדרכו להישג כפול – הגדלה משמעותית של כוחו האלקטורלי, והגעתו ליום שאחרי הבחירות מעמדת לשון המאזניים; כל הזרמים המרכזיים בציונות הדתית, כולל הפלגים החרד"לים, החליטו לרוץ ברשימה לכנסת המובלת על-ידי אישה חילונית, שמצהירה בפומבי על פתיחות לתחבורה ציבורית בשבת ("בלוק טכני" אומנם, ובכל זאת); הפוליטיקאי המרכזי שמדבר בחיוב על כפייה דתית, שר התחבורה בצלאל סמוטריץ', מנסה לבצע פליק-פלאקים רטוריים וטיעוניים כדי לחזור ולא לחזור בו משאיפותיו או חלומותיו הכמוסים יותר או פחות על מדינת הלכה; ראש הממשלה בנימין נתניהו, אותו אחד שמרבה לברך "בעזרת ה'" בימים כתיקונם, מצהיר כנגד שר התחבורה סמוטריץ' לא פעם אלא פעמיים ש"מדינת ישראל לא תהיה מדינת הלכה", למקרה שמישהו התבלבל. על הדרך, עם או בלי קשר, מינה נתניהו את אמיר אוחנה לשר הלהט"בי המוצהר הראשון בתולדות מדינת ישראל.

נראה שחילוניות הפכה להיות מצרך מבוקש בשוק הפוליטי, וזה עוד מבלי להזכיר את תחייתו מחדש של שר החילונים הלוחמני יאיר לפיד. אני יודע, לא הכל ורוד (מנקודת מבט חילונית, ממנה אני כותב): אין תחבורה ציבורית בשבת, אין נישואים אזרחיים, ולא ברור אם באמת נגיע לשם לאחר הבחירות הקרובות. מילה של ליברמן הרי, היא לא תמיד מילה. תשאלו את אסמאעיל הניה.

בטווח הקצר, איווט הוא כנראה הסיבה המרכזית לכך שמספר מפלגות מבקשות "לדבר חילונית" לקהל הבוחרים שלהן. ברמה המהותית, אני סבור שיש כאן סיפור גדול יותר. החילוניות היא חלק מהמעשה הציוני, קשורה בנימים לרעיון של מדינת ישראל. הכוונה בחילוניות אינה לחוסר אמונה באלוהים, או אפילו לחוסר הזדהות/הרגשת מחויבות למסורת ישראל. במובן הזה, אמרו זאת לפני, הפרויקט הציוני החילוני הפסיד -המסורת והאמונה הדתית הכו שורשים בקהל ישראל, והן חלק בלי נפרד מהנוף היהודי-ישראלי הקיים. החילוניות שאני מדבר עליה קשורה לכך שמדינת ישראל מתנהלת, ברובה, מחוץ לספירה ההלכתית. התנועה הציונית הקימה את המדינה תוך מספר עשורים של עשייה מדינית והתיישבותית (חילונית ברובה), בעוד ההלכה התעצבה רובה ככולה בגלות במשך מאות בשנים, הרחק מהעולם המדיני והפוליטי. בשל כך, ההלכה אינה מתאימה למדינה המודרנית, ומרבית היהודים כאן אינם מעוניינים לעצור את שטף החיים המדיניים כדי להתחיל בפרויקט הלכתי-מדיני גדול. נכון, יהודים רבים בארץ ישראל אוהבים את מסורת ישראל, אבל לא רוצים שרבנים יכתיבו להם את אורחות חייהם. הם לרוב גם יימצאו צעד אחד קדימה יותר בכל הקשור ליחס לנשים/להט"בים בספירה הציבורית מאותם רבנים, שהולכים אחרי הזרם במקרה הטוב, או נותרים כלא רלוונטיים עבור הציבור שלהם במקרה הרע (וד"ש לרב אבינר). חשוב מכך, מרבית הציבור היהודי פשוט מעוניין בשמירה ושיפור רמת החיים החומרית היום-יומית – ממש כמו הגויים – מאשר בהגשמת חלומות על אודות מדינת ההלכה של מחר. אפילו סמוטריץ', החולם הראשי לישראל, יודע זאת. הרי עבודות התשתית בשבת ממשיכות גם במהלך כהונתו. אפילו בציונות הדתית, עמוד האש שאמור להוביל את תהליך התשובה בעם ישראל בחלומותיו של שר התחבורה, מאבד סמוטריץ' את שותפיו הטבעיים. צעירים דתיים רבים, גם אלה שלא מתקרבים לתהליכי דתל"שיות או כניסה למושגי "הספקטרום" הדתי, מעוניינים יותר בשיח פוליטי-שמרני אמריקאי (עם ניחוח יהודי קל) מאשר במחשבה, תכנון או מאבק עבור מדינת הלכה.

ליברמן פשוט העלה על פני השטח את המימד החילוני, שהיה ועודנו חלק בלתי נפרד מהפרויקט הציוני. הרצון להתקרב ללשונות המאזניים של הפוליטיקה הישראלית, המפלגות החרדיות בכנסת, והציבור המסורתי בקלפי, טשטשו את השיח הפוליטי החילוני הלא-הלכתי במדינת ישראל. ואז הגיע איווט, ופתאום החילוניות חזרה להיות מדוברת בשיח הישראלי. רווח והצלה הגיעו לחילונים דווקא מהפוליטיקאי הציני ביותר בזירה המקומית.

אין בחירות הוגנות בלי פיקוח הדדי

נער הייתי וגם זקנתי (מעט), ושלוש פעמים הייתי חבר ועדת קלפי, אם כי תמיד בחצי הראשון של יום הבחירות, ולא בסוף היום – כאשר הכסף (והקולות) מונחים על השולחן. נשלחתי (בשכר) מטעם מפלגת העבודה בה אני חבר זה שנים, ותמיד שובצתי במעוז של מחנה הימין: פעמיים במעוזים חרדיים בבני ברק ובירושלים, ובבחירות האחרונות בקלפי ליכודית בבאר שבע. כמובן, כל זה לא היה במקרה: נשלחתי לראות שהמחנה היריב לא "גונב לנו את הבחירות". אני לא זוכר את התדריכים שנתנו לי מילה במילה, אלה לא בדיוק רגעים מהחיים שאדם מבקש לנצור בלבו, אבל רעיון מרכזי בהם היה שחשוב לתעד כל אי סדר שקורה, כולל במצלמות (עדכון לחברי בשמאל – כמעט לכולם יש היום מצלמות בטלפון). הייתה לי חוויה נעימה בכל אחת מהפעמים, ואני מקווה גם לעבוד בקלפי ביום הבחירות הנוכחי. אלא שאף פעם לא באתי לעבודה בקלפי מתוך מחשבה שחברי הוועדה, לרבות המזכיר, רוצים בהכרח לשמור על טוהר הבחירות. לא היה לי מושג מי הם, ובאתי ליום הבחירות מתוך גישה של כבדהו וחשדהו, בדגש על חשדהו.

אנשים הם לא מלאכים. יש ביניהם, מכל המגזרים, כאלה שירצו לרמות בחוקים על מנת לנצח במשחק. כל מי ששיחק, או שיחקה, בענף ספורטיבי כלשהו, מודע לעניין – יצר האדם רע מנעוריו, ועונת הבחירות לא בדיוק מוציאה את הטוב מאתנו. לפיכך, טוב מאוד שיש פיקוח הדדי של כולם על כולם. השופט, במקרה שלנו חנן מלצר וועדת הבחירות, צריך לאפשר לכולם השתתפות שווה במשחק הדמוקרטי, אבל אין לו יכולת לאכוף לבדו את חוקי הבחירות. הוא לא בדיוק מכיר אישית את כל מזכירי הקלפי, באי כוחו האמונים על שמירה על טוהר המידות. על כן, כאמור, צריך פיקוח הדדי. יהודים, ערבים, ימנים, שמאלנים, חרדים, דתיים וחילונים – מצביעי כל המפלגות, התאחדו לפיקוח האחד על השני.

אני מבין ללבם של אזרחים ערבים, כמו גם של אזרחים יהודים הגונים מכל המחנות הפוליטיים, שמפחדים מאיום עקיף או ישיר על השתתפות המיעוט הערבי בהליך הדמוקרטי. בכל זאת, לפני ארבע שנים הוציא נתניהו את הסרטון המפורסם על הערבים שנעים בכמויות לקלפי, ומשרד הפרסום "קייזלר ענבר", שעבד עם הליכוד בבחירות האחרונות בפיקוח בקלפיות הערביות, התגאה בריש גלי על "הישג" הורדת אחוז ההצבעה בחברה הערבית. אולם, אי אפשר גם להתעלם מכך שהיו חשדות לזיופים בחברה הערבית בבחירות האחרונות שלא נחקרו כראוי (מי שמפרש משפט זה כקביעה שזיופים קורים רק אצל הערבים, עושה זאת על אחריותו בלבד). אני לא מקנא בשופט מלצר, שאמור לרבע את המעגל ולמצוא פתרון שירצה את כל הצדדים, מה שנראה כלא מאוד סביר לאור הדיון הסוער שאירע בכנסת בשבוע שעבר. כמו שקורה לא פעם בספורט, ייתכן שההסכמה היחידה מכל הצדדים תהיה שהשופט מוטה לטובת הצד השני. שיהיה לנו בהצלחה.

בוריס ג'ונסון חייב לבצע את הברקזיט

לו הייתי בריטי, סביר להניח שהייתי מצביע בעד הישארות באיחוד האירופי ב-2016. כלכלית, האיחוד גדול מדי וקרוב מדי לאי הבריטי מכדי שבריטניה תרוויח המון מההתנתקות מבריסל. פוליטית, הברקזיט עשוי להתניע תהליכים שיפרקו את המארג הרב-לאומי הבריטי העדין, בעיקר בצפון אירלנד וסקוטלנד, שני האזורים שהצביעו ברוב גורף בעד הישארות באיחוד. מי שביקש להחזיר את "בריטניה הגדולה", ייתכן ויבנה במו ידיו את "אנגליה הקטנה". ואף על פי כן, הברקזיט חייב להתרחש – אפילו אם תקרת ההצלחה שלו קשיחה ונמוכה יחסית, גם בתרחישים הוורודים ביותר. אפילו במחיר של יציאה ללא הסכם, שייתכן ותמיט על האי הבריטי מיתון כלכלי.

הסיבה לכך שנהייתי "תומך ברקזיט" בעל כורחי (לא שהבריטים שואלים אותי, ובכל זאת), קשורה לאמונתי בכך שאי הגשמת רצון הבוחר הבריטי במשאל העם של 2016 תהיה מסוכנת יותר משלל תרחישי הברקזיט האפשריים. ביטול הברקזיט עלול להעלות גורמים קיצוניים בהרבה לשלטון בבריטניה, בין אם מימין (נייג'ל פארג') או משמאל (ג'רמי קורבין). מעבר לכך, הוא עשוי ליצור שבר שלא יתאחה בין הציבור הבריטי למערכת הפוליטית בכללותה. במילים אחרות, משאל העם של 2016 אינו יכול להיחשב כלא מחייב. הוא חתם דיון של למעלה מארבעה עשורים בנושא חברותה של בריטניה באיחוד, במה שהייתה סוגיה שנטחנה עד דק ­­­במשך שנים רבות. דיוויד קמרון, שהביא את הנושא למשאל עם, הבטיח שההחלטה במשאל היא סופית ומוחלטת. הפרלמנט אישר את קיום משאל העם ברוב גדול, תוך קיום הבטחת בחירות מפורשת של קמרון והשמרנים ב-2015; אחוזי ההצבעה במשאל היו גבוהים מאלה של כל מערכת בחירות כללית מאז 1992; ההחלטה להפעיל את סעיף 50 לאמנת האיחוד, שהתניע את תהליך העזיבה הבריטי, עברה ברוב קולות בפרלמנט; ובבחירות שלאחר המשאל ב-2017 התחייבו שתי המפלגות הגדולות, השמרנים והלייבור, למלא אחר תוצאותיו ולעזוב את האיחוד.

בדמוקרטיה, הדמוס, העם, עשוי לטעות. עדיין, כאשר רצון העם מובע באופן כה דרמטי ונחרץ, אלקטורלית ומוסדית, הוא חייב להתגשם. גם אם יש מיעוט גדול, שביקש (ועדיין מבקש) להישאר באיחוד. כל דרך אחרת תכניס את המערכת הבריטית לקוראלס של שיתוק ושל אובדן אמון ציבורי. קיום משאל עם שני ייראה כניסיון של האליטה הפוליטית "לרמות את המערכת". היא תהפוך את שאלת היציאה או ההישארות באיחוד לכזו שתמשיך לשתק את המערכת הבריטית ולהכניס בה אי יציבות לעוד שנים רבות. מה שנקבל זה שידור חוזר של שלוש השנים האחרונות, על סטרואידים. בתרחיש שאינו בלתי אפשרי, מסמוס הברקזיט יכול אף לזעזע את האמון של רבים באי הבריטי בדמוקרטיה הליברלית הוותיקה ביותר בעולם. סקר עומק חדש בבריטניה, אף כי אינו חף מבעיות, מציג נתונים מעניינים שצריכים לשמש כתמרורי אזהרה: כאשר 58% מהאוכלוסייה הבוגרת מצהירים שטוב יהיה לו בריטניה תובל על-ידי "מנהיג חזק שלא צריך לטרוח להתעסק עם הפרלמנט" [תרגום חופשי שלי, י.ב], ו-26% אחוזים מוכנים להצהיר שטוב יהיה אם הצבא ינהל את המדינה (לרבות 36% מהנשאלים בגילאי 25-34), חייבים להבין שהסכנה למערכת הדמוקרטית נמצאת בפתח. המשכה של הסאגה סביב היציאה או ההישארות באיחוד האירופי, אשר חוסמת את אור השמש מכל סוגיה פוליטית אחרת באי הבריטי, לא יוסיף להשבת האמון הציבורי.

הבעיות האפשריות שיציאה מהאיחוד תביא עמה אינן בטלות בשישים, אבל גם לא צריך להפריז במשמעויות ארוכות הטווח של מרביתן. אם בריטניה תצא מהשוק המשותף האירופי ותסחור עם האיחוד תחת תנאי ארגון הסחר העולמי, אכן ייגרם נזק כלכלי בטווח הקצר. אולם המסחר והשת"פ הכלכלי לא ייפסקו כליל, וסביר להניח שיחסי המסחר והרגולציה יוסדרו תוך מספר חודשים או שנים ספורות- התלות הכלכלית ההדדית פשוט גדולה מדי. תהליך בו סקוטלנד מתנתקת מבריטניה, אם יתרחש, ייקח שנים, ויפרק את בריטניה במקרה הרע לשתי מדינות שמתקיימים ביניהן יחסי שכנות טובים – יותר צ'כיה וסלובקיה, ופחות ישראל ועזה. חריג אחד הוא הנושא הצפון-אירי, שעשוי להינזק מהיציאה ומהשאלות שהיא תעלה ביחס לגבולות ולמעמד של האזור. בצפון אירלנד, חוסר יציבות פוליטית עלול להיתרגם גם לסכסוך אלים. אין להקל ראש באופציה הזאת, בטח אם לוקחים בחשבון שאין ממשל מקומי צפון-אירי מתפקד מאז ינואר 2017.

דא עקא, אם הבחירה היא בין חוסר יציבות אפשרי בצפון אירלנד, לחוסר יציבות בלב מערכת הממשל של ווסטמיניסטר, אני מעדיף את האפשרות הראשונה על השנייה, בעיקר כאשר הסכנה השנייה אינה בעלמא. מי שמבקש לשמור על הדמוקרטיה הליברלית בעולם המערבי צריך לקוות שג'ונסון יוביל את בריטניה לברקזיט כזה או אחר, בין אם בהסכם עם האיחוד האירופי (הנתיב הרצוי) או ביציאה ללא הסכם (הנתיב שכנראה יהיה מצוי). הצלחתו היא במידה רבה הצלחתנו; רצון מפורש של הבוחר, גם אם אולי מוטעה, חייב להתגשם.

קרדיט לתמונה מימין: אתר ויקיפדיה, נלקח ממאגר התמונות של ה-U.S State department