‎קורא‫/‬ת‫:‬

המשבר עם פולין: גזענות נגד ידידים...

המשבר עם פולין: גזענות נגד ידידים

,
שנאה לא רציונלית כלפי פולין, אחת המדינות הידידותיות ביותר לישראל, חוצה מחנות פוליטיים. אם אנחנו רוצים ללמוד מההיסטוריה, הגיע הזמן שנתחיל להתייחס בכבוד לבעלי הברית שלנו.
image_printגרסא להדפסה

השר ישראל כ"ץ, הממונה כעת על מדיניות החוץ של מדינת ישראל, התחיל את כהונתו בהתבטאות הרסנית, גזענית ומקוממת. כץ ציטט את דבריו של יצחק שמיר, ראש הממשלה המנוח, שאמר כביכול כי "הפולנים יונקים את האנטישמיות עם חלב אמם", למרות ששמיר עצמו חזר בו מאותה אמירה אומללה. ממלא מקום שר החוץ רק התמנה, וכבר פגע ביחסי החוץ של המדינה בלא שמץ ממלכתיות, והעליב בעלת ברית חשובה של ישראל משיקולים פוליטיים קטנוניים. אמירתו של הנרי קיסינג'ר, כאילו בישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים, מעולם לא היתה נכונה יותר.

אבל לא יהיה נכון להאשים רק את כ"ץ במה שקרה, מפני ששנאה לא רציונלית כלפי פולין – אחת המדינות הידידותיות ביותר לישראל – חוצה מחנות פוליטיים. מעת לעת נרתמו לעניין פוליטיקאים מסוגים שונים, וביניהם איציק שמולי, יאיר לפיד ונפתלי בנט, או עיתונאים כמו ישראל הראל. האחרון האשים את הפולנים אפילו בזוועות האינקוויזיציה. פוליטיקאים, עיתונאים ואישי ציבור מתבטאים כך כי הם חושבים שלאמירותיהם יש לגיטימציה ציבורית.

בשורש המצב הזה עומדים שני כשלים. אחד הוא כשל השכלתי. מערכת החינוך הישראלית מתמקדת בעיקר בשואה, והציבור בישראל בדרך כלל אינו מודע למכלול האירועים הטרגיים של מלחמת העולם השנייה. לכן, הוא לא נחשף למלוא הסבל של ציבורים רחבים אחרים, וספציפית לדיכוי שעבר העם הפולני. מעטים יודעים בארץ, שפולין היתה האויב המתמיד והנחוש ביותר של גרמניה הנאצית, והקורבן הראשון שלה, אחת המדינות היחידות באירופה שבה מעולם לא היה משטר של משתפי פעולה. פולין היתה גם אחת המדינות היחידות שבהן פעל ארגון להצלת יהודים (זג'וטה) שהיה כפוף למחתרת המרכזית ולממשלה הגולה, והיא מחזיקה בשיא במספר חסידי אומות העולם. אפילו בזמן המרד של אוגוסט 1944, ההתקוממות הפולנית הנואשת נגד שלטון הכיבוש הנאצי, הצילו אנשי המחתרת את היהודים שהיו כלואים במחנה הריכוז גיישובקה, בלב וורשה. הממשלה הפולנית הגולה אף היתה אחת הראשונות שחשפו בפני העולם את מלוא זוועות ההשמדה. במקביל, היו בפולין גם תופעות נתעבות ואפלות של שיתוף פעולה עם הנאצים, הסגרת יהודים, רציחתם וביזת רכושם, ובחוגים רחבים יותר – אדישות למצוקתם של היהודים. בהיסטוריה הפולנית-יהודית, אורות וצללים שימשו תמיד בערבוביה, גם בתקופת מלחמת העולם השנייה.

הכשל השני הוא כשל מוסרי, והוא מתמצה בשיפוט שרירותי. כתוצאה מהטראומה של השואה, התקבעה בציבור התחושה שנכון וראוי לשפוט עמים אחרים על פי יחסם לכאורה ליהודים. העמים האחרים נתפסים ככאלה שחבים חוב לעם היהודי, בעוד שהעם היהודי נוטל לעצמו זכות לקבוע את ההיקף של אותו חוב. אבל השרירותיות הזאת מנוגדת לתחושת הצדק הטבעי, וככל שאנחנו נתרחק מתקופת השואה, כך תפחת הנכונות של חברות אחרות להסכים לכללי המשחק האלה. התביעות לחשבון נפש יתחילו לעורר תסכול ואיבה, והדבר יסכן את חוסנה של מדינת היהודים.

אם אנחנו רוצים ללמוד מההיסטוריה, כדאי שנכיר אותה כפי שהיתה, ובתור מדינה ריבונית, הגיע הזמן שנתחיל להתייחס בכבוד לבעלי הברית שלנו.


ד

ד"ר דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה מהאוניברסיטה העברית. ד"ר אפרים פודוקסיק הוא מרצה בכיר במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית.