בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

פולמוס קצבאות הנכות: אסור שהנכים יפלו במלכודת הרוו...

פולמוס קצבאות הנכות: אסור שהנכים יפלו במלכודת הרווחה

,
אנשים מושחתים נמשכים לקצבאות הנכות כמו זבובים לדֹּמֶן. לא כל הנכים עניים, ולא כל הנכים הם כאלה שאינם מסוגלים לפרנס את עצמם. ישנן השלכות קשות להעלאת כלל קצבאות הנכות, שאינן נדונות מספיק בשיח הציבורי, אך עשויים להיות גם פתרונות חכמים והוגנים.

בדיון בקבוצה בפייסבוק, נכתבה הטענה הבאה: "ממשלת ישראל מעדיפה מתנחלים, חרדים וטייקונים על פני נכים מסכנים שמקבלים 2,342 ש"ח בחודש. פשוט בושה."

לא נכון.

הכלכלן, אדיר יוסף, מסביר שמדינת ישראל מוציאה סכומים גבוהים לטובת מתן קצבאות נכות, ביחס לתמ"ג, וזאת בהשוואה לממוצע מדינות ה-OECD – כ-2.5% מהתמ"ג הישראלי לעומת 2.1% במדינות האחרות. שלא יישמע מדבריי אחרת – נכות היא דבר טראומטי ועצוב, לנכה עצמו ולסובבים אותו. כולנו מסכימים שכחברה עלינו לעזור ככל הניתן לכל מי שלא מסוגל לעזור לעצמו, וזאת כולל, כמובן, את הנכים ואת בני משפחותיהם; עזרה זו, עשויה להגיע גם באמצעות שימוש בתקציב המדינה.

השחיתות

לצערנו הרב, פשוט הרבה יותר לקבוצת לחץ, או לסתם גורמים פופוליסטיים, למכור סיפור עצוב לסוחרי הדעות על מנת לזכות בכותרות. הגרועים ביותר מתוך קבוצה זו הם העסקנים הפוליטיים, אשר מרוויחים את לחמם באמצעות תעמולה דמגוגית על גב הנכים, כאשר בפועל כל שמעניין אותם הוא קידום עניינו של הפוליטיקאי שמשלם את משכורתם. הכלכלנית מירב ארלוזורוב מציגה דוגמא מכוערת במיוחד לשחיתות, כאשר היא שואלת איך ייתכן שמנכ"ל בנק הפועלים נהנה מפטור ממס של 650 אלף שקלים – רק בגלל שהוא נכה? היכן הצדק או ההגינות שבזה? במאמר נוסף של ארלוזורוב היא מסבירה יפה את הטריק של המושחתים, כפי שמשתקף מנתוני רשות המסים והביטוח הלאומי: לא פחות מרבע מהנכים מרוויחים הרבה מעבר ל-14,700 שקל בחודש, מכיוון שהנתונים הללו לא כוללים את הכנסות מהון או את ההנחות המובנות על אותן הכנסות מהון, כמו השקעות בבורסה או השכרת דירות, וכל זה בנוסף לכל ההנחות האחרות שהמדינה מחלקת גם למושחתים האלה בנדיבות – על חשבוננו. כלומר, יכולה להיות לך הכנסה מהשכרה של-10 דירות פאר בלב ת"א, או בעלות על מניות בשווי מיליארדים, אבל לפי הנתונים המעוותים והיבשים, אתה תמשיך לקבל את ההנחות המופלגות במס כאילו שאתה מסכן "נכה ועני ללא הכנסה".

ארלוזורוב תרגמה את נתוני רשות המסים והביטוח הלאומי על אוכלוסיית הנכים בישראל בחלוקה לרבעונים: ברבעון העשירים והמסודרים נמצא את המרוויחים לפחות 14,700 שקל בחודש. ברבעון השלישי – 7,500. בשני – 4,100 ורק ברבעון העני ביותר הם מרוויחים 2,500 בממוצע. הרבעון הזה מורכב בעיקר מקבוצת נכי הנפש, שמתקשים מאוד להשתלב בשוק העבודה ולמרבה הצער, זוכים לקבל אך ורק את קצבת הנכות הבסיסית (2,800 שקל בחודש) בלי שום תוספת על נכות פיזית. מכאן מתבקש לשאול: איפה הצדק?

הפטור הגורף ממס לנכים עולה לקופת המדינה סכום עצום של 1.1 מיליארד שקלים בשנה – סכום שדי היה בו כדי לממן את העלאת קצבאות הנכים הבסיסיות בכ-15%. מירב ממשיכה ומציינת שברשות המיסים חושדים כבר שנים ארוכות שהפטור הזה הוא בסיס לשחיתות; שהתפתחה סביבו תעשיית מאכערים שמקשרים בין נכים לבין עסקים, או רושמים את כל ההכנסות של העסק המשפחתי על שמו של נכה במשפחה, וכל זאת בזמן שנכים המשתכרים למעלה מ-2,800 שקלים בחודש מתחילים לאבד חלקים מהקצבאות שלהם, ומשכר של כ-9,000 שקל הם מאבדים כליל את זכותם לקצבה. אם כן, מדוע הפוליטיקאים מסרבים לבטל את הפטור?

היום ישנם המוני אזרחים שמתחזים לנכים, ותובעים את השנור "שלהם" היישר מהקופה הציבורית. לדוגמא, ב-2015 בלבד התקבלו 114 אלף תביעות, ומתוכן אושרו פחות מ-23 אלף – כ-20%. כמות התביעות רק הולכת ועולה בשנים האחרונות, בקורלציה ברורה עם עליית כמות הפופוליזם שנמכר בדוכני סוחרי הדעות מיד שניה: העלייה הזו היא הרבה מעבר לגידול באוכלוסייה – 30% ב-7 השנים האחרונות. אגב, חיים כץ, יו"ר ועדת הרווחה ב-2009, מנע העברת חוק להטלת ריבית וקנס מנהלי על אנשים שמרמים את הביטוח הלאומי. על פי החוק כיום, הם פשוט "נדרשים להחזיר את הכסף". איפה התמריץ שיקשה על המושחתים מלהונות את המערכת? רצוי שנזכור כי לא כל בני האדם ישרים והגונים, וכן – גם חלק מהנכים והמוגבלים ובעיקר החלק שרק משחק אותה נכה ומוגבל.

אדיר יוסף מוסיף, שמי שחושב שהקומבינות על חשבון שמם הטוב של הנכים נובעות רק מכך שהישראלים הם "תחמנים", טועה בגדול. בשבדיה, באמצע שנות התשעים, 20% מכוח העבודה קיבל קצבת נכות, וכך היה גם בהולנד, מה שגרר את שתי המדינות הללו למשבר כלכלי לא-מבוטל ודחף את הפוליטיקאים לבצע שינויי מדיניות חדים, מהירים וכואבים; רפורמות עומק שנדחו עשורים רבים על ידי פוליטיקאים פופוליסטים שכיהנו לפניהם.

כל הנכים עניים?

אדיר יוסף טוען ששיעורי העוני של נכים דומים – ולפי בדיקה של הביטוח הלאומי, אף נמוכים – משיעור העוני הכללי באוכלוסייה. בנקודה זו צריך לשאול, האם ראוי להשקיע את הכסף גם בעניים שאינם נכים, או שזה בסדר שנכים-מיליונרים, או כאלו מתוכם ש"סתם מבוססים" עם 20,000 שקל בחודש, מקבלים מאות אלפי שקלים על חשבוננו? העובדה היא ש-80% מהנכים אינם עניים, אז מדוע מעלים את הקצבאות לכלל הנכים, ולא רק לעניים או לנזקקים שבהם? ומדוע הם זכאים לסיוע גדול פי חמישה מהעניים, רק בגלל שיש להם קשרי הון עמוקים יותר עם השלטון או שהסיפור של העניים והמסכנים באמת שבהם צורב יותר את התודעה?

הטענה המקובלת שלפיה "אדם אינו יכול לחיות מפחות משכר מינימום של 5,000 שקלים בחודש", פשוט אינה נכונה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 70% מהאזרחים חיים מהכנסות של עד 5,000 שקלים לנפש, וההוצאות החודשיות של העשירונים 1-9 מגיעות ל-5,000 שקלים בחודש. אז מדוע יש מי שמשווה הכנסה לנפש ולא למשפחה או למשק בית? מכיוון שאם יש בן זוג, צריך לקחת בחשבון את ההכנסות שלו, את תוספת התלויים של הקצבאות ואת הסיוע הנוסף שמקבל נכה עם משפחה, ומדובר בסכומים משמעותיים כ-1,000 שקלים לילד או לבן זוג.

לא זו בלבד שלא כל הנכים עניים, אלא שארגוני הנכים בכוונה מתייחסים רק לגובה הקצבה ולמה שנותר ממנה למחייה, אך מסרבים להכיר בעוד עובדות מהותיות: קצבת שירותים מיוחדים, הניתנת להעסקת עובד זר, וקצבת ניידוּת – הניתנת לשם אחזקת רכב – אמנם אינן מוגדרות כקצבאות מחייה, אך הן שוות ערך ל-9,000 שקלים בחודש – סכום היוצא מקופת המדינה. יתרה מכך, נכים בדרגות שונות זכאים להנחה בארנונה ובחשמל וזכאים לסיוע בשכר דירה – 'הטבות' המתומחרות במעל ל-1,000 שקלים בחודש.

ההשלכות

החשב הכללי לשעבר במשרד האוצר, פרופסור ירון זליכה, מסביר שהכפלתה של קצבת הנכות תעלה למשק כ-15 מיליארד שקלים בשנה, שכן לא מדובר רק במקבלי קצבאות קיימים, אלא גם בכאלה שיצטרפו בעתיד; ועם גובה קצבה שכזה, מדוע שלא יצטרפו? יש לזכור שלאחר עשיית טעויות בתחום הקצבאות לנכים, הנזק נמשך לעוד עשרות שנים קדימה, ואין דרך חזרה; זאת, משום ששיעור החזרה לעבודה בקרב נכים הוא נמוך מאוד אחרי מספר שנים של קבלת קצבאות, ואין פוליטיקאי אחד בעולם שיעז להתעסק איתם. זו גם הסיבה לכך שכל הפחתה בגובה קצבאות הנכים או החמרה קשה בקריטריונים לקבלת נכות, נעשות כמעט תמיד על חשבון הנכים שעוד לא נולדו – חסרי כל ייצוג בכנסת, כמובן – ולא מכיסם של המקורבים והמקושרים.

הפתרונות

הדרך הטובה ביותר לנכה להיחלץ מעוני, על פי המלצות ה-OECD היא לצאת ולעבוד – למי שביכולתו לעשות זאת, כמובן. צחי אדרי, שחולה בניוון שרירים, כותב: "לא רוצה קצבאות, רוצה לעבוד! המטרה הבסיסית שצריכה להנחות אותנו היא לשפר את התנאים ליציאה לעבודה, ולעודד את ציבור הנכים להיות כמה שיותר יצרני וכמה שפחות תלוי באחרים. הבעיה היא שגם כאן, המדינה מערימה קשיים. במשך למעלה מעשור המדינה רמסה את ציבור נכים משני כיוונים: מצד אחד, היא שחקה את קצבאות הנכות, ובמקביל הציבה חסמים בפני נכים המעוניינים לצאת לשוק העבודה. החסם המרכזי נקרא 'חוק לרון' – על שם ועדת לרון שהוקמה כדי לבחון את שילובם של אנשים עם מוגבלויות בשוק העבודה – ובגינו אני, למשל, נאלץ לאבד רבע מקצבת הנכות שלי בגלל שאני משתכר 4,300 שקלים בחודש. למה נכה צריך להיענש על יציאתו לעבודה?"

סוף דבר

מכיוון שהעלאת כלל הקצבאות מתגמלת בעיקר את המושחתים, הדרך החכמה לשפר את מצבם ולעשות צדק עם הנכים שבאמת נזקקים, היא לעדכן את הקצבאות המיועדות לנכים החלשים ביותר: הנכים-העניים, ובעיקר אלו הבודדים ובעלי המוגבלויות הקשות, הזקוקים לשירותים מיוחדים; בד בבד יש לדאוג שהכסף יעודד את הנכים המסוגלים ואת בני זוגם להצטרף לשוק העבודה, ולעשות ככל שאפשר כדי שלא יפלו טרף למלכודת הרווחה.

קריאה נוספת:

אילן גילאון ומלחמתו בעובדות / הלל גרשוני

הטעות של גילאון: קצבאות יוצרות מציאות / אורי רדלר

כמה נקודות בעניין קצבאות נכות ופופוליזם / אדיר יוסף

על עוד כתבה לא רצינית בנושא קצבאות הנכים / אדיר יוסף


קרדיט תצלום:
Tony Alter
שתף:
 
  • עצמאי, יזם סידרתי, מתכנת אתרים בכיר. כותב על כלכלה, היסטוריה, מדעי המדינה, פילוסופיה ומעט פסיכולוגיה. מדריך ומלמד את רזי פיתוח האתרים.