בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

"פועלי כל העולם – התאחדו!" ומה עם הפועלו...

"פועלי כל העולם – התאחדו!" ומה עם הפועלות?

,
אתמול, ה-7 בנובמבר (לפי הלוח הגרגוריאני), ציין העולם מאה שנים למהפכה הקומוניסטית. מצד אחד, מהפכה זו חרטה על דיגלה שוויון חברתי ותעסוקתי בעידן בורגני-מעמדי. מן העבר השני, השלכותיה המרות עוד מזכירות לנו מה עולל ניסיון הרומנטיזציה הזה. אך אם בכל זאת נקבל שמהפכה זו הייתה אכן מהפכנית, הרי שנותר רק לשאול – עבור מי?

שאלה זו מזכירה לי אחרת, דומה, על אודות ההשפעה של הרנסנס ועידן הנאורות על החברה האנושית באותן השנים: על אילו קבוצות השפיעו בצורה העמוקה ביותר? האם היה זה רנסנס עבור העבדים השחורים, האיכרים או ילידי אמריקה? האם נשים זכו לטעון ליישום עקרונות הנאורות גם על בנות מינן? קרוב לוודאי שלא, וזהו אולי הפרדוקס הגדול ביותר בהיסטוריה. כשאנו מדברים על הרנסנס האינטלקטואלי והתרבותי או על "עידן הנאורות", תקופות שסחפו אחריהן את העולם ואת אירופה לפני כמה מאות שנים, הדמות הפריבילגית – זו שזכתה ליהנות מפירות התקופה – הייתה, בלי ספק, הגבר הלבן, הנוצרי והאירופאי.

טור זה, אם כן, יתמודד עם שאלה זהה: האם הציעה המהפכה הקומוניסטית, שיישור קו חברתי היה לחם חוקה, שוויון אמיתי עבור האישה? האם מעמדה המגדרי, הזדמנויותיה התעסוקתיות והגדרת תפקידה בחברה עברו איזו-שהיא טרנספורמציה ממשית מרגע הפלת ממשל קרנסקי?

לפני הצגת המענה על שאלה קריטית זו – שלעיתים זוכה לתשובות שטחיות הנזרקות לאוויר כלאחר יד וכאילו הן ברורות מאליהן – ננסה להבין מה היה מעמדן של הנשים לפני, בזמן ולאחר המהפכה – עד לעידן הסטליניסטי, שיציג לנו פרספקטיבה של כעשרים שנה אחריה – ומה סימלה האישה עבור תושבי רוסיה, ובמיוחד הגברים.

הנשים של "רוסיה הלבנה"

ניתן לומר שנוף חייה של האישה הרוסייה בתקופה הצארית של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, לא היה שונה בהרבה מזה של נשות אירופה האחרות. בעידן מלוכני, בו הקיטוב החברתי עמוק – אצילים ובורגנים אל מול פועלים וכפריים – דווקא מקומה של האישה נשאר זהה בכל המעגלים. נשים, הן עשירות והן עניות, לא ידעו קרוא וכתוב; הן חויבו להינשא ולעצב את חייהן סביב האירוע העתידי והנכסף; ובאופן כללי, הן נחשבו לנחותות אינטלקטואלית, לכנועות ולתלויות בגבר מבחינה משפטית. יתרה מכך, ה"מוסר המיני" של האישה היה לעניין משטרתי ולדאגה ממשלתית, כאשר נשים שבחרו בחיים מחוץ למסגרת המשפחתית המקובלת, נרדפו על ידי האוכרנה – המשטרה החשאית של רוסיה הקיסרית; כמו כן, הוענק להן התואר המרומז "נשים ציבוריות", והן אף נענשו. על אף כל אלה, נדרשה האישה הרוסייה לעבוד בכדי לשרוד ולפרנס את משפחתה. דימוי האישה העובדת אולי מזוהה יותר עם התקופה הסובייטית, אך חשוב לציין שגם במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, נשים רוסיות, שלא השתייכו למעמד האצולה, עבדו בעיר ובכפר, וזאת בעיקר בכדי לממן את רמת החיים העולה משנה לשנה – בין אם במשק החקלאי ובין אם במפעל. בעודן חסרות תנאים סוציאליים, כמו ימי חופש או חופשות לידה, לא פלא שבעיני רבות מן הנשים הללו, משפחה הייתה בגדר מותרות. עם זאת, בניגוד לכל המצופה, נשות התקופה המשיכו להתחתן, להביא ילדים ולמסד תאים משפחתיים, פשוט משום שהדבר עדיין היה בגדר המטרה המרכזית שלהן. אם כן, עד הרבע הראשון של המאה ה-20, האישה הרוסייה ייצגה בעיקר את חובותיה לתא המשפחתי כאם וכרעיה – בין אם היא בורגנית או אצילה שאינה עובדת, ובין אם היא כפרית או פועלת שעובדת – חובותיה לביתה ולמשפחתה לא השתנו.

עם זאת, המציאות הפסימית הצליחה גם ליצור ריאקציה חיובית. נשים, בעיקר עירוניות וכאלו שהצליחו לרכוש השכלה, חזו באפשרויות הכלכליות שהעניק להן המעבר לעיר – הכנסה עצמאית, למשל – והביא כמה מהן בתחילת המאה ה-20 להתחבר לתנועות פמיניסטיות וקומוניסטיות, ולשאול שאלות קשות בדבר מקומן ועתידן. התעוררות זו היוותה את הצעד הראשון במאבקה של "האישה החדשה", שאת הצלחתה הראשונה זקפה לחגיגות יום האישה הבינלאומי שצוינו ברוסיה בפברואר 1913.

אימא מולדת

הבחירה בדימויים נשיים תרמה אף היא לדמותה ולעיצובה של האישה בחברה, והם נקשרו פעמים רבות לתחומים של אידיאולוגיה ופוליטיקה. "אימא מולדת" ו"אימא רוסיה" הן הדוגמאות הקלאסיות – כשדמויותיהן נקביות ולא בכדי – ובהקשר של רוסיה או בגרסתה הקומוניסטית כברית המועצות, הן עולות באופן כמעט מיידי. ל"אימא מולדת" ניתנה פרשנות נרחבת על ציר הזמן הרוסי, והיא עברה ניכוס לעיתים קרובות; בין אם בתקופתה של רוסיה הצארית והאורתודוכסית, שאז קיבלה הקשר נוצרי, כנושאת הצלב שיביא לניצחון רוסיה במאבקיה; בין אם בתקופת מלחמת האזרחים, שם שימשה את התומכים הלבנים כנגד הבולשביקים שהוצגו כתוקפיה הישירים; ובין אם – באופן מפתיע – דווקא בעידן הסובייטי של סטאלין, אז עבר הביטוי רנסנס. בתקופת המשטר הקומוניסטי בשנות ה-40, נבנו פסלים רבים המנציחים את דמותה של "אימא מולדת", וזאת בקשר הדוק וישיר ל"מלחמה הפטריוטית הגדולה" – מלחמת העולם השנייה כפי שהיא מכונה בידי הרוסים – שהתנהלה במהלכו, וכל מטרתה הייתה להגן על אותה "מולדת האם". כרזות תעמולה נתלו בכל פינה עם הכיתוב – "אימא מולדת זקוקה לך!", ועליהן צוירה אישה מבוגרת בגלימה אדומה. שימוש במונח זה לתיאורי המולדת, כמו גם הקונוטציות הברורות לאימהות וחום, יצרו מסר שרבים יכלו להזדהות עמו בקלות – הרי מי לא יחרף נפשו בהגנה על אמו יולדתו? התעמולה הפופוליסטית השתמשה באותם סמלים נשיים ובדימויים נקביים בכדי לעורר הזדהות פוליטית, ערכית ורגשית בקרב האוכלוסייה, כמו גם לשם העלאת המורל והמוטיבציה של החיילים הלוחמים – לפני המהפכה וגם שנים אחריה.

תמונה מתוך מגזין רוסי משנת 1932, המתאר את רוסיה כאישה לבושה בבגדים מסורתיים, ונושעת על ידי לוחם רוסי בשריון הדורך על דגל ברית המועצות. (קרדיט: נחלת הכלל)

הנשים של המהפכה

בימיה הראשונים של רוסיה החדשה, דהיינו ברית המועצות, נראה שדמותה של "אימא מולדת" נשכחה. ייתכן כי הדבר נבע מכך שהייתה שגורה בפי תומכי הצאר והצבא הלבן, ואולי משום שייצגה ערכים רבים שהיו שייכים בעיני המהפכנים ל"עולם הישן" – זה של הנוצרי, הלאומי, המסורתי ומלא שפיכות הדמים. כשלנין עלה לשלטון לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917, נדרשו סמלים ודימויים נשיים חדשים בברית המועצות הצעירה והמבטיחה. לא יהיה זה נאיבי להניח שאומה השואפת לשוויון ולשחרור מערכי ה"עולם הישן", תספק לנשותיה מציאות שונה, בה מרחב גברי מוחלט אינו לגיטימי יותר. כאן נכנסה לתמונה "אשת הסובייט", כלומר – פוליטיקאית-אישה, תואר כמעט תלוש בשנים הללו בכל מקום בעולם; מדובר באנקדוטה החושפת בפנינו יותר מכל את משנתו של לנין בדבר "שאלת הנשים", ואת השקפתו בעניין מקומה בחברה החדשה.

בעברה הקיסרי של רוסיה אמנם זכורות נשים שליטות, כמו יקטרינה הגדולה או אנה קיסרית רוסיה, אך אפילו הן הגיעו לשלטון בעקיפין. הראשונה, כלל לא רוסייה מבטן, אלא אוסטרית, אשר מרדה בבעלה, פיוטר השלישי – היורש החוקי והלגיטימי לכתר; ולשנייה ניתן הכתר, משום שראו בה דמות חלשה הנתונה להשפעה בקלות.

האידיאולוגיה הקומוניסטית כאידיאולוגיה, דרשה מהחברה להניח לתפיסות הישנות ולדעות קדומות, ולשכוח את התיוג המיידי של אנשים ותפקידים, וביניהם, אם לא בעיקרם – תפקיד האישה. תפיסתו של לנין את האישה הסובייטית החדשה היה משב רוח מרענן, ויש שיגידו האנטי-תזה המוחלטת לאופן בו נתפסה בתקופה שקדמה למהפכה. הוא ראה באישה כרוח חופשייה המשוחררת מכבלי הנישואין, מהתלות בגבר או מהנאמנות אליו – גם מבחינה מינית וגם מבחינת בעלות על רכוש. היטיבה לנסח זאת אישה בשם פרסקבה איוואנובה כשציטטה את מפקד הקומסומול [איחוד הנוער הקומוניסטי] שלה: "לקומוניסטים אין משפחות, ולעולם לא יהיו להם. מהי משפחה? זהו ערך מוחלט […] אנו אנשים מתורבתים. אנו יודעים שהיו משפחות, אבל תחת בית רומאנוב". ייתכן שהצהרה רדיקלית זו הייתה קשורה לאופן בו ראו עצמם הקומוניסטים כמתנגדי הבורגנות, שהשמרנות המינית נתפסה כערך מרכזי שלה, ועל כן ערערו על כל דבר שהזכיר את אותו המעמד. הניתוק המתבקש שיצר הקומוניזם מהתא המשפחתי, הפך למחויבות אבסולוטית לתא אחר – למדינה –כשהאישה חווה את השינוי מהמקום הקיצוני ביותר, ועל כן גם הייתה צריכה להקריב הרבה יותר. אלכסנדרה קולונטאי הייתה ההגדרה המהלכת לאותה "אישה חדשה" בעידן הלנינסטי, ולדמות חיובית של אישה מעורבת. אמנם היא התחילה כמנשביקית [המנשביקים – תנועת מיעוט שנוצרה מפירוד מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית ברוסיה, כשהתנועה המנוגדת לה נקראה הבולשביקים], אך במהרה דבקה בלנין ובחזונו, והפכה ברבות השנים לנציגה בסובייט ובפוליטביורו, לקומיסרית ולדיפלומטית. קולונטאי הייתה זו שיזמה, בברכתו של לנין, את יום האישה הבינלאומי ברוסיה; ייסדה את המחלקה לענייני נשים בוועד העליון של ברית המועצות; וכתבה רבות על אהבה חופשית ומיניות. אך חרף כל אלה, קולונטאי הייתה ועודנה האישה היחידה שזכתה לכהן בתפקיד כה בכיר ומשמעותי בשלטון הסובייטי, ועל כן היא גם הזכורה ביותר.

אלכסנדרה קולונטאי בצעירותה (קרדיט: נחלת הכלל)

הנשים של סטאלין

כל מנהיג חייב להיות, במידה זו או אחרת, אנטי-תזה למנהיג שהיה לפניו. בין אם רצה להותיר את חותמו הייחודי, בין אם הייתה זו דרישת התקופה או בין אם לא הייתה הסכמה אידיאולוגית מלכתחילה – סטאלין עמד בדיוק בקריטריון הזה. עם מותו של לנין ב-1924, ולקיחת השלטון בסערה על ידי סטאלין, הוא החל בתהליך של רגרסיה מערכים שלנין הצליח לבסס. תחילה צמצם את "השליחות" הקומוניסטית לברית המועצות בלבד, ואז פתח בתוכנית החומש הכלכלית שלו – הנא"פ – שמטרתה הייתה הפיכת ברית המועצות למעצמה תעשייתית וחקלאית, דבר שמהר מאוד השפיע על מעמדה הטרי של האישה הסובייטית. שינויים אלו הכריזו על תחילתו של העידן הסטליניסטי הידוע לשמצה, וגליהם יצרו גם מודל נשי חדש של "אשת הקולחוז". דימוי זה התפתח וגדל במקביל לשקיעתה של אחרת, "אשת הסובייט" הפוליטיקאית, כשלמרחב הפוליטי חזרה הדומיננטיות הגברית. לכאורה, האידיאולוגיה שנמכרה ל"אשת הקולחוז" הייתה שהיא חשובה והכרחית להמשך קיומו של המפעל הקומוניסטי, אך בפועל, הגבר היה ונשאר נציג הפרולטריון האולטימטיבי, בעוד שהקולחוז, שותפו הזוטר, היה מתויג כתפקיד הנשי. באופן כללי, הציג סטאלין השמרן – ויש לומר, הלא-משכיל – זווית שמרנית ופטריארכלית כלפי האישה הסובייטית, שהחזירה אותה בצעדי ענק לימיה כרעייה וכאם. באופן אירוני ולא מודע עודד סטאלין "ערכים בורגניים" כמו צניעות ואיפוק מיני, כשאסר על קיום הפלות – שאושרו בממשלתו של לנין – גינה הפקרות וככלל פיאר את ערכי המשפחה. חרף כל זה, נדרשה האישה הסובייטית להמשיך ולהתנהג כאזרחית שווה ובעלת חירויות, בעודה הופכת ל"סופר-וומן" היברידית עם כל המחויבויות הכרוכות בכך.

מלחמת העולם השנייה אף היא נכללת בעידן הסטליניסטי, ולכאורה נראה כי תקופה כאוטית זו שידרגה מעט את מעמדן של הנשים, כשהן משמשות כצלפיות, טייסות ומתנדבות בשדה הקרב. אך הרוב המוחץ שלהן נשאר מאחור לתמוך בתא המשפחתי – הדבר היציב ביותר שהיה למדינה להציע. בכלל, עיקרון האדרת המשפחה בתקופות של מלחמה מוכיח עצמו כ"נכון" מוראלית, וקמפיין ההגנה על "אימא מולדת" היה מהפופולאריים באותה תקופה, כשהחדיר מוטיבציה ותקווה בקרב חיילי הצבא האדום המותשים.

לסיכום, המוטו של המהפכה הבולשביקית היה מיגור הדיכוי על כל צורותיו. באופן טבעי, יצר המסר תקווה בקרב נשים לשינוי תפקידן ומהותן בחברה. אך גם תקופת לנין המשחררת הציעה פסימיזם, כשזכות ההצבעה הנכספת הפכה ללא רלוונטית בעולם בו שלטה מפלגה אחת. האישה הסובייטית הפכה לדמות מלאת סתירות, כשבמבחן התוצאה היה עליה להוכיח את עצמה ולעבוד קשה יותר מהגבר, תוך שהיא נתונה לעיצוב ולעיוות מתמיד של אידיאולוגים גברים, שראו בה אויבת המהפכה ובו בזמן קורבן הזקוק להצלה. ואולי השורה התחתונה החשובה ביותר, גם בעידן לנין וגם בזה של סטאלין, דרשה המהפכה זניחה של מנטאליות וחינוך בני מאות שנים. על הנייר היה הדבר מבטיח, אך בפועל נטישה של הנחות יסוד ותפיסות פטריארכליות מתקופת טרום-המהפכה היה עניין מורכב עד בלתי-אפשרי. בזמן שפערי מעמדות היטשטשו, תפיסת האישה, הפועלת או האיכרה, נשארה לרוב מסורתית ומיושנת, כשעליה היה לקבל את השוויון כפי שהוא, בעיקרו בין גברים.

תודה מיוחדת שלוחה לד"ר יהודית קליק ולירדן יוסף.


מוריאל מקסימוב

סטודנטית להיסטוריה ומקרא באוניברסיטה העברית. כותבת על היסטוריה עולמית והיסטוריה של עם ישראל, תרבות פופולרית ויהדות.