בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

פופ ו-BDS: כשהחרם פוגש את היוהרה, הרגשנות והבורות...

פופ ו-BDS: כשהחרם פוגש את היוהרה, הרגשנות והבורות

,
יחד עם לנה דל ריי, עוד מספר אמנים ביטלו את הופעתם בפסטיבל מטאור שיתרחש בסוף השבוע הקרוב. מה ניתן ללמוד מהצהרות הביטול שלהם?

פסטיבל מטאור שיתקיים בסוף השבוע הקרוב בקיבוץ להבות הבשן הפך מבמה אומנותית למפגן של טהרנות ובורות בשם זכויות האדם הפלסטיניות. בימים האחרונים הוצפנו בידיעות על ביטול הופעתה של לנה דל ריי, זמרת האינדי-פופ האמריקאית, אך ביטולה מלווה בעוד כעשרה מוזיקאים שהצטרפו למאמצי החרם. הגדרתי את הביטולים כנובעים מתכונות שליליות אלו אינה נובעת מכך שאיני מתחבר או מסכים עם טיעוניהם, אלא כי בהצהרות שפרסמו האמנים לאחר ביטול ההופעות שמענו מנגינה מלאת זיופים וחסרת מבנה בכל הנוגע להבנתם את מקומם כאמנים ואפשרות השפעתם על המצב המסובך הזה שהוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בין מנגינות אלו, ריכזתי כאן שלוש הודעות בהן נתקלתי בעיתונות וברצוני להתייחס אליהן.

היוהרה המחשבתית:

אמנם אני באמת מאמינה כי ליוזמי הפסטיבל היו את הכוונות הטובות ביותר בהבאת אמנים בינלאומיים רבים בעלי מחשבה מתקדמת לישראל לחוויה מוזיקאלית חיובית ומאחדת, אבל אני חושבת שהמצב מורכב מדי כדי שאדם יקח עליו אחריות. (וולווקס ((Volvox, תקליטנית)

הרגשנות:

זה מרגיש מאוד צבוע מצדי לנהוג כאילו אני סופר מעורב/מודע פוליטית אבל אני חושב על מה שמרגיש נכון ולא נכון לעשות, ומרגיש שהדבר הנכון לעשות הוא לא ללכת ולנגן. (פייתון, תקליטן)

הבורות:

חשוב לי להופיע גם בפלסטין וגם בישראל ולהתייחס למעריציי באופן שווה. לצערי, אין זה מן האפשר לקבוע את שני הביקורים בהתראה כה קצרה, ולכן אני דוחה את הופעתי בפסטיבל מטאור. (לנה דל ריי)

הראשונה, התקליטנית וולווקס, מביאה אותנו לדיון לגבי מקומם של האמנים בתוך המרחב המעשי של החברה, או לחילופין, האופן בו אומנים רואים את עצמם כמשפיעים על מרחב זה. כאן, עיקר הזרות בטענתה מופיעה במרכזיות שהיא מעניקה למעמדם המחשבתי/אינטלקטואלי של האמנים ומגדירה אותו כגורם המאחד ביניהם בתוך פסטיבל שהמוזיקה בו, מבחינתה, כבר הפכה להיות גורם משני. מצד אחד, אמנים, ככל אדם אחר, רשאים ליצור לעצמם סט של רשמים ודעות על כל מצב בעולם הנתון לוויכוח. כך רצוי גם שייעשו, לא מתוקף היותם אמנים, אלא מתוקף היותם בני אדם שחשים ערבות כלפי פרטים אחרים. מצד שני, באותה צורה שאין אנו מצפים שאיש מקצוע אחר ייתן לדעותיו האישיות להשפיע על האופן בו הוא מבצע את עבודתו, כך גם דעות האמן לא אמורות להשפיע עליו במילוי תפקידו המקצועי. רבים עשויים להתייחס לטענה זו באמירה כי אמנות אינה מקצוע ככל מקצוע אלא מקומה הינו בביקורת על החברה, וזו טענה נכונה ברמה מסוימת, אבל הכלי שדרכו האמן רשאי למתוח את ביקורתו בתוקף עבודתו האומנותית הוא כלי שהגורם האסתטי בו, היופי, הבידור, חייב לבוא לידי ביטוי כגורם מתווך בין המאזין לביקורת. כגורם מתווך זהו הגורם הראשון איתו המאזין נכנס למגע, ומה שמאפשר לו בכלל להגיע אל המחשבה הביקורתית של האמן. שימת ערכם המחשבתי של האמנים לפני הגורם האסתטי חוטא בתפקידם והופך את השימוש שלהם בפרסומים למען אג'נדות כאלו ואחרות לפסול.

פייתון, מצדו, למרות כנותו המופיעה בקטע הנ"ל ובתגובתו המלאה, לפיה הוא מודה שאין לו כל נגיעה והבנה אמיתית בנושא הסכסוך, בוחר באלמנט הרגשי על מנת להצדיק את ביטול הופעתו, ובזה אנחנו רואים בו כטרף הקל ביותר לתנועות החרם. הרי התקליטן עוד כשאישר את השתתפות הראשונית בפסטיבל ידע כי בארצנו מהומה פוליטית רבה עם שכנינו הערבים. לא היה בכך סוד, אך הדבר לא מנע ממנו לאשר את השתתפותו, שכן לא היה מעורב רגשית עם אף אחד מן הצדדים. אך במסע השכנועים המאסיבי אליו נחשף מצד ה-BDS, נחשף הוא לתעמולה רגשית ברורה, שכן תנועות החרם מעדיפות שלא לגעת בדילמות הכרוכות בסכסוך, בשאלות הקשות. תמונות של ילדים בוכים ופצועים, חתולים עזתיים חסרי עין ועוד שלל חומרים שכל מטרתם היא לגעת ברגשות האמן. וברגשנות זו סכנה רבה, כי היא מתעלמת מכך שאין הסכסוך מורכב מצד אחד בלבד – צריך שניים לטנגו – ובהחלטה החפוזה של הפעלת לחץ כלכלי וחברתי על ישראל באופן כה בלתי מבוסס, אין הוא רק משתמש בכלי האומנותי שלו באופן פסול, אלא גם עושה זאת עם בסיס חסר אחריות. אם מאמין הוא שהחרם על ישראל הינו בר השפעה, אם ייעשה זאת במחשבה כה מועטה, הרי שמסתכן הוא בגרימת עוול, במקום בו כוונותיו היו מלאות טוב.

ולאחרונה החביבה, תגובתה של לנה דל ריי. לנה, ימים בודדים לפני ביטולה שחררה לקהלה ברחבי העולם מכתב בו כתבה כי רואה במוזיקה כלי לחיבור, ולא להפרדה. בנוסף, היא כתבה כי הופעתה בישראל לא מביעה אמון בממשלה או הסכמה איתה, ממש כפי שהופעותיה בארה"ב לא מביעות הסכמה עם ממשל טראמפ, שגם בהחלטותיו היא רואה דברים קשים מנשוא. אך השיח השתנה מאז אותו מכתב, וכשפירטה על ביטול הופעתה, טענה בשם השוויון: כפי שרוצה היא להופיע מול ישראלים, כך גם ראוי יהיה שתופיע מול פלסטינים, אך מכיוון שלא הצליחה לארגן הופעה בשטחים הפלסטינים בהתראה כה קצרה, החליטה לבטל גם את ההופעה בישראל. כאן בורותה קשה מנשוא. לא רק מפני שבהסכמה להופיע בישראל אינה מבטלת את האפשרות להופעה בפלסטין בצמיתות, כפי שאינה חייבת בכל פעם שמגיעה למקום כלשהו בעולם לקבוע הופעות בכל עיירותיו על מנת להיות שווה אל מול כל מעריציה, אלא כי מתעלמת היא מהעובדה שבקרב הפלסטינים אינה רצויה. אינה רצויה היא מפאת הסגנון המוזיקלי המערבי. אינה רצויה היא מפאת פתיחותה המינית המופיעה בשיריה. ומעל הכל, אינה רצויה היא מתוקף היותה אישה. אישה מובילה תרבות, שרוצה להופיע בחברה של דיכוי נשים, ובמיוחד, דיכוי חופשן להביע את עצמן. רצויה היא רק ככלי משחק בחרם נגד ישראל, כגורם לכפיית מדיניות ללא בדיקה והוכחה, כגורם פגיעה בזכויות האדם של הפלסטיניים, שכן אם תיווסד להם מדינה במצב הנהגתם הנוכחית, ייפול עליהם אסון.


אלי בנימין ישראל

ברזילאי-ישראלי, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים - בהתמקדות על פילוסופיה יוונית ופילוסופיה חדשה. כותב על פילוסופיה, אקטואליה, תרבות ועוד.