‎קורא‫/‬ת‫:‬

פייק ניוז, אמת ואקדמיה: כמה מחשבות על תקרית הסטודנ...

פייק ניוז, אמת ואקדמיה: כמה מחשבות על תקרית הסטודנטית-חיילת באוניברסיטה העברית

,
מאמר המאתגר את תוקף העובדה כי המרצה ד"ר קרוליין הילפריך חפה מכל טעות ואשמה בתקרית הסטודנטית-חיילת, ודן על הבעייתיות של תופעת הפוליטיזציה הביקורתית בכל הנוגע לחופש הביטוי, אמת ויושרה אקדמית.
image_printגרסא להדפסה

פייק ניוז. אפשר להיות רגועים. מכתב שנשלח לסטודנטים בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית קובע שלא המרצה, ד"ר קרולה הילפריך, ולא הסטודנטית אשמות בתקרית. הכול בלון תקשורתי מנופח. "סטודנטית ערבייה לא תקפה סטודנטית במדים". הדברים של המרצה "הוצאו מהקשרם". הכול עלילה. הכול פייק.

האומנם?

מעניין היה לעקוב אחרי הדיונים ברשימת "קמפוס" במהלך האירוע הזה. הרשימה, שלרוב לא ממש שוקקת, שבה תלמידי מחקר, דוקטורים ופרופסורים מדסקסים על ענייני דיומא ואקדמיה – במקרה הזה דווקא געשה. לצד גינויים לגיטימיים כלפי האיומים על חיי המרצה ניתן היה לזהות לא מעט התלהמות שלא הייתה מביישת תא סטודנטים ימני קיצוני באוניברסיטה ירושלמית.

שם הסטודנטית הופץ שם ברבים. הדעות הפוליטיות של הסטודנטית והקשר שלה בעבר לארגון "אם תרצו" הועלו שם כהסבר מתקבל על הדעת לתקרית, ללא שום הוכחות. בו בזמן שביקרו (בצדק לדעתי) אנשים כמו גדי טאוב על קפיצה בראש ללא ידיעת הפרטים, לא היססו לקבוע עמדות נחרצות משלהם. ארגון סטודנטים, שעם כל הביקורת עדיין ארגון לגיטימי, הושמץ ללא הרף: פאשיזם, נאציזם. הרבה 'איזם' היה שם. "ארגון מאוס" כינה אותו נשיא האוניברסיטה העברית. מרצים במלחמה נגד סטודנטים.

ציפוף השורות באמת היה מרשים. מרצה הואשמה על ידי ימנים בשמאלנות וכולם נקראו לעמדות הגנה משוריינות. ובמלחמה הזאת, כנראה, לא התכוונו לקחת שבויים. מי ש"נגדנו" – חוטף. בעדנו? תזכה להנחות. בקושי כמה מילים של ביקורת על אמירות בעייתיות של קולגה. מעט מאוד ביקורת עצמית. קצת מחשבה שאולי, רק אולי, מאחורי הסערה הציבורית היה גרעין של אמת. אולי לא כל המחאה היא תוצאה של שטיפת מוח של הציבור על ידי 'המקארטיסטים'? אולי סטודנטים כן יודעים לחשוב בלי עזרה מפטרונים 'ביביסטים'?

הרי כל בעל אוזניים לא יכול להכחיש את מה שכן נאמר בסרטון. גם אם נניח שהוויכוח התפתח לאחר השיעור וביוזמת חיילת. ואפילו אם נאמר שזאת האחרונה הייתה "להוטה" להוכיח מרצה נמהרת לעוד שיעור "ביקורת" בקצה השני של הקריה, אי אפשר שלא-להודות שהמרצה אומרת: "את לא יכולה להיות נאיבית, להיות כאן במדים ולבקש שיתייחסו אלייך כאזרחית…  את חיילת בצבא של ישראל ואנשים יתייחסו אליך בהתאם". כמו כן, בתשובה לשאלה אם זו בעיה להגיע לשיעור במדים, היא נשמעת: "זה אנשים שפותחים את המיליטריזציה של חיי היומיום בארץ. זה חשוב להם כמו שזה חשוב לך".

כאן שורש הבעיה. פה בדיוק, אם הבנתי נכון, קפץ הפיוז לרבים מהציבור הישראלי. לא אם הוויכוח היה בזמן השיעור או לאחריו  (הוא היה לאחר השיעור). לא אם סטודנטית "ערבייה" הטרידה או לא הטרידה סטודנטית אחרת (היא ככל הנראה לא הטרידה). הבעיה היא עם הערה של מרצה על לבוש של חיילת וניסיון לשכנע אותה שמשום כך, ורק משום כך, היא צריכה לצפות ליחס שונה מסטודנט בלבוש "אזרחי". מפתיע שלנקודה הזאת לא-מעט מחברי הסגל באוניברסיטה הירושלמית לא משכילים להתייחס ברצינות. ואולי, בעצם, הם לא באמת מבינים מדוע יש להתייחס לכך ברצינות?

מה הבעיה?

מדוע זה רלוונטי מה לובש הסטודנט ואיך הוא נראה? ישאל הישראלי הפשוט ששומע את הדברים. במיוחד סטודנט לבוש מדים במדינה עם גיוס חובה כמו ישראל. לא צריך להיות מוסמך בחינוך כדי להבין שמורה, מרצה באוניברסיטה בוודאי, לא אמור לשפוט אדם לפי מראה חיצוני. גם אין זה ראוי לעודד התייחסות שכזו בין סטודנטים – כפי שבמפורש משתמע מהסרטון. ההפך, יאמר לדעתי כל אדם הגון, הוא הנכון.

כנראה משהו השתנה בקמפוס הר הצופים, כי אני דווקא חונכתי שם שמרצה, בין אם בשיעור או מחוצה לו, חייב להתייחס לכל קולגה או סטודנט כבן אדם, כאינדיבידואל. סטודנט הוא לא "סמל". סטודנט אינו "תופעה" סוציולוגית כמו ה"מיליטריזציה של החברה הישראלית". הוא לא "מדים" – מדים הם רק פריט לבוש שהוא לובש. לא רק שאין זה מנומס להתייחס כך לאדם כלשהו – כמו שטוען למשל ד"ר דני אורבך; מעשה שכזה חותר תחת היסוד של כל מדע מודרני, שכן מדע צריך להיות אמביוולנטי לאדם עצמו ולהתייחס רק לטיעונים שלו – רק למה שהוא אומר, לא פחות ולא יותר. שישאל עצמו כל מצביע שמאל אם הוא היה מעוניין שב"סובלנות" כזו יתייחס לדעותיו מרצה, סטודנט (או כל אדם לצורך העניין) בעת שירותו בסדיר או במילואים.

מפני שלא פעם נעשות השוואות בין האקדמיה הישראלית לאלו ביבשות מערביות אחרות, שווה אולי לציין, מתוך ניסיון אישי כתלמיד ומורה בצרפת ובריטניה, שהתייחסות של מרצה לפריטי הלבוש של סטודנט איננו דבר מקובל כאן. עידוד סטודנטים על ידי מרצים לנהוג כך כלפי סטודנטים אחרים גם הוא דבר שנחשב פסול. קשה לי לדמיין מקרה דומה בפריז שבו סטודנטית מוסלמית עטופה ברעלה תיתפס כדוגמה ל"איסלאמיזציה של יבשת אירופה" על ידי מרצה או על ידי אחד הסטודנטים מבלי שיעירו לו על כך. קשה לי עוד יותר לחשוב על מצב שמרצה יעודד התייחסות שכזו בקרב סטודנטים עם אמירה בסגנון "את בוחרת להגיע לשיעור ברעלה ועל כן יתייחסו אלייך בהתאם" מבלי שהדבר יעורר שערורייה.

אם כן, אם מתייחסים ברצינות לתוכן הדברים שנאמרו בסרטון, קשה לפטור אותם, כפי שטענו 190 מחברי סגל המרצים באוניברסיטה העברית במכתב לנשיא האוניברסיטה, כ"הסבר" פשוט לסטודנטית "שיש עמדות לגיטימיות שונות מזו שלה". ד"ר הילפריך לא באמת הציעה לסטודנטית ""לקבל בסובלנות" את מי שעמדתם שונה משלה", כפי שכתב רקטור האוניברסיטה, ברק מדינה בעדכון לסטודנטים. לא מדובר היה בהסבר אלמנטרי שסטודנט צריך לקבל את העובדה שקיימות עמדות מנוגדות לשלו, אלא בעמדה בעייתית מבחינה מוסרית ומדעית שתומכת דה-פאקטו בדעה קדומה. לא בכדי היא עוררה אי-נחת לא רק בעקב "הלאומנים הפאשיסטיים" אלא בקרב כל ליברל וכן זה שמאמין שבדיון אקדמי רק טיעונים לגופו של עניין ולא לגופו של אדם הם לגיטימיים.

חופש הביטוי

ובכל זאת, יאמרו מי שיאמרו שניתן לפטור את כל העניין בשיחת מסדרון בין אנשים בוגרים. שיחה להוטה או לא להוטה, מרצה או לא מרצה, מדע או לאו, מדובר בשיחת פרטית שזוכה להגנה מתוקף חופש הביטוי. האם באמת אנחנו רוצים אקדמיה שבה מרצים יידרשו להתנצל על דעותיהם האישיות, גם אם הן בעייתיות, שנאמרו בשיחה פרטית ושהוקלטה בסתר? לכל אדם, בצדק אני חושב יגידו, קיימת זכות לדבר את אשר על ליבו בחופשיות, גם באוניברסיטה. ובכן, אילו זו הייתה העמדה שבה היה מחזיק הסגל לאחר תחקיר האירוע, ניחא. עם זאת, קריאה בדברי ההסבר לתקרית שפורסמו בתחילת השבוע, מראה שחברי הסגל של 'התוכנית ללימודי תרבות' דווקא מצדיקים את תוכן דבריה של הילפריך ואף רואים בהם הוכחה שמדובר בתקרית מדומיינת: "[ד"ר הילפריך] הסבירה כי עליה [הסטודנטית] להבין שיש בלבישת המדים משמעות. המדים הם סממן של זהות ולכן הם עשויים לעורר תגובות כאלה וגם אחרות". וכן, "קרולה לא ויתרה בניסיון לשכנע אותה שלהגיע במדים מחייב, כי מדים אינם 'סתם בגד'". קרולה, סוכם שם, "דיברה בענייניות לגופו של עניין". זאת בניגוד לדברים "הפשטניים" של הסטודנטית, כמו למשל: "הצבא הוא עוד מקום עבודה". לא דחייה של הדברים יש כאן או תיאור ניטרלי של פרטי המקרה – אלא תמיכה בתוכן הדברים עצמם.

מכך אפשר להסיק: חברי הסגל בתוכנית ללימודי תרבות מביעים תמיכה בד"ר הילפריך לא (ואולי לא רק) מתוך הגנה כללית על עקרון חופש הביטוי אלא כיוון שלדעתם תוכן העמדה שהועלתה על ידה מקובלת מבחינתם ואין בה פסול. באו לברך ויצאו מקללים.

ישאל עכשיו כל אחד את עצמו האם זו התנהלות ראויה לא רק של מרצה מסוים אלא של תוכנית אקדמית. האם גם עור שחור אינו "סתם עור"? האם היות אדם ערבי, גם הוא דבר "מחייב"? האם גם כיפה היא בהכרח "סממן"? מחייב מה בעצם? סממן למה בדיוק? מי קובע מה פשטני ומה עמוק? לפי אותו עקרון, האם עלינו לומר שההתייחסות (הבזויה, אגב) למוצאה הגרמני של הד"ר על ידי אנשים כמו חבר הות"ת, שמואל סלבין, גם היא הייתה "עניינית"? האם גם היא צריכה לקבל בהבנה את ההתקפות עליה, משום שגרמנייה שמבקרת חייל צה"ל בישראל היא טריגר בחברה הישראלית, גם הוא סממן למשהו כללי? האם ראוי שתוכנית אקדמית תעודד התייחסות לסטודנטים כמושגים פוליטיים מופשטים ולא כאנשים חושבים ועצמאיים?

אמת וכוח

וכאן, כנראה, מתברר בצורה ברורה יותר הפער בין חברי האקדמיה לשאר החברה. ייתכן כי חוסר היכולת של חברי הסגל של 'התוכנית ללימודי תרבות' להבין את הסערה שעורר המקרה הזה טמון בפער תפיסתי – ברמה המטאפיזית אולי – בינם ובין הציבור הרחב וכן גם לא מעט סטודנטים. כי אם "הכול פוליטי", כפי שמעידה הנורמה האקדמית הביקורתית השלטת ושמתגלה במקרה הזה, אז ודאי שאין טעם להתייחס לאדם כשלעצמו אלא כסמל. תדמית של משהו. תוצר של משהו – שמישהו אחר פשוט יכול להסיק רק ממבט. שבאופן אוטומטי ניתן לתייג מישהו כמייצג עמדה פוליטית כלשהי, גם בניגוד לדעתו – שכן חשיבה אחרת היא "פשטנית". ומכאן, אולי, סגל המרצים בתוכנית ללימודי תרבות באמת אינם מסוגלים כלל לתפוס מדוע יש כאלו שבכלל חושבים שקיימת בעיה במקרה הזה, שצריך להניח שקיים דבר כזה כמו אוטונומיה אישית. שפוליטיקה היא דבר רע לאקדמיה. שכוח מנוגד לאמת.

לאור זאת, האם הם אינם מסוגלים להבין שתמיכה בעמדה שרואה במדע ככוח פותחת את הדלת לא רק לפוליטיקה מסוג מסוים אלא לכל עמדה פוליטית שהיא? עם כל הביקורת על "אם תרצו" (ויש כזו במקרה הזה) הם פשוט משחקים במשחק שאת החוקים שלו יצרה האקדמיה בת זמננו. כוח יענה בכוח. זה רק טבעי שכך יקרה.

צביעות

יכול להיות שהסגל מבין זאת ולכן לא ממהר לזנוח את האמת. לפחות לא את התדמית של כאלו שמחזיקים בה. הנה, לא מעט מחברי הסגל ב'קמפוס' בחרו להתפייט דווקא על חיסול "ערך האמת" על ידי התקשורת וארגוני הסטודנטים. תופעה מעניינת היא איך ברגע שהמרצים זוכים להתייחסות על פי אותן אמות מידה שחלקם מעודדים, התגובה הראשונית היא פתאום לאמץ את תדמית המגדלור בלילה. פתאום זה דווקא הם שמגנים בחירוף נפש על האמת מפני "פוליטיזציה". פוליטיזציה מסוג מסוים, ככל הנראה. הנה, באותו מכתב שם, הלכה למעשה, הצדיקו שיפוט של אדם לפי "סממנים" חיצוניים, מוחים המרצים על "לינץ' [ש]מתארגן באופן אשר מזין סטיגמות ודעות הקדומות" כנגד ד"ר הילפריך. מה נגיד על זה? פרדוקסלי משהו. צביעות, אולי. מישהו אמר פייק?

הצביעות של חברי הסגל משחקת תפקיד לא מבוטל בתגובה למקרה. לא צריך להמעיט בה. טיפשי לחשוב שסטודנטים, כמו לא מעטים בציבור, לא מזהים אותה. בנוסף לזו שתיארתי למעלה אפשר לחשוב על עוד כמה. אנחנו יכולים להעריך שבמקרה שבו המצב היה שונה, שבו מרצה "ימני" היה מוקלט אומר לסטודנט "ערבי" חבוש כאפייה שהוא "בחר להגיע כך לאוניברסיטה ולכן יקבל יחס בהתאם" – אותו מרצה, בואו נודה על האמת, לא היה זוכה לתמיכה אדירה מהמרצים. לא סביר שגם אז היו מתפטרים פרופסורים חשובים מוועדות בקול זעקה והיו נחתמות עצומות תמיכה על ידי מאות חברי סגל. במקרה הזה לא בטוח שהיו טוענים שמדובר באמירה "עניינית". נסו גם להשוות את הצורה שבה התייחסו המרצים לסטודנטית במקרה הזה לעומת היחס שקיבלה סטודנטית אחרת: לארה אל-קאסם. בניגוד למקרה הנוכחי, לפני שלושה חודשים היו לא מעטים שראו את החיטוט בעברה של אל-קאסם בפייסבוק כלא-לגיטימי. מה זה משנה מהן דעותיה הפוליטיות של סטודנטית אמרו? אז גם הקדישו הרבה מחשבה על הנזק שהאירוע עלול לגרום לתדמית של האוניברסיטה אם לא יובילו מאבק למען כניסתה לישראל. בניגוד לביקורת הקשה על פרסום הודעת התנצלות במקרה החיילת, במקרה של אל-קאסם דרשו מהאוניברסיטה לנקוט עמדה (וכך באמת עשתה). ההבדל ביחס, קשה שלא לחשוב, נובע בין השאר מההקשר הפוליטי של המקרה. אז דובר בסטודנטית ממוצא פלשתיני עם קשרים לכאורה ל-BDS; כאן מדובר בסטודנט-חיילת עם קשרים לכאורה ל"אם תרצו". שם אסור היה להפקיר סטודנטית והיה חשש כבד לתדמית הבינלאומית של האוניברסיטה. כאן, ובכן… זה כנראה פחות משנה. האם אפשר באמת לחשוב שצביעות כזו לא נותנת דלק לאלו שמבקשים לצייר את כל המערכת האקדמית כ"שמאלנית" ומושחתת?

הצביעות בהתנהלות הסגל בעייתית גם משום שהיא מאפשרת להתייחס בזלזול לערכים חשובים נוספים למדע כמו חופש הביטוי. אני מעריך שלרוב הסגל זהו באמת עיקרון חשוב והם באמת מעוניינים לשמור עליו. אולם צריך לתהות, לאור המקרה הזה, מדוע שמישהו ייקח את המרצים ברצינות? אם הסגל נתפס כצד במשחק פוליטי, אז סביר שכל מה שהם אומרים ייתפס כחלק מכך. העקרונות שהם מדברים בשמם ייתפסו גם הם כחלק ממאבק פוליטי. חוסר האמון ביושרה של האקדמיה לא בכדי תוביל גם לפגיעה נוספת בחופש האקדמי שלו חייבים לזכות חוקרים. החשש של המרצים מהשתקה, ו"ציד מכשפות" קשורים קשר הדוק לפוליטיזציה של האקדמיה שחלקם בעצמם מעודדים.

מה הלאה?

האם סביר שהמצב ישתנה? לדעתי לא. לפחות לא בזמן הקרוב. ניתן לצפות שאירועים כמו האחרון יחזרו על עצמם. שוב סטודנטים ימחו נגד מרצים "שמאלנים" ושוב מרצים יצעקו גוועלד. הבעיה היא עמוקה הרבה יותר ממה שנראה לעין. כל עוד תפיסות "ביקורתיות" יהיו הבון-טון בחוגים מסוימים; כל עוד חופש הביטוי יעלה על נס רק במקרים מסוימים – סביר שהבעיה אפילו תחריף.

סגל המרצים שרובו גדל בדור שבו להיות אינטלקטואל היה שם נרדף למצביע מפלגת העבודה ושמאלה מכך יצטרך להודות שמשהו בישראל השתנה. הדור הנוכחי של הסטודנטים ברובו כבר אינו רואה את המציאות באותה הדרך. הוא דור של פוסט אוסלו וקמפ דיוויד. האינטליגנציה משנה את המסלול שלה. סביר מאוד שהדור הבא של המרצים יהיה מתון יותר – אולם ייקח עוד זמן עד שהוא יקבל עמדות מפתח במחלקות האוניברסיטאות ובניהולן.

בזמן הקרוב, טוב היה אילו במקום לצאת כנגד התקשורת, להפגין במסדרונות כנגד סטודנטים ולאיים בתביעות נגדם, ינסו הסגל וההנהלה להבין מה מקור הכעס שלהם ושל הציבור הרחב במקרה הזה. לא בושה להסתייג מהדברים של ד"ר הילפריך. ודאי שלא מקובל להצדיק אותם. גם אם התיאור הראשוני של פרטי האירוע לא היה מדויק, ראוי שאנשים שמקבלים משכורת כדי לחשוב, ישימו ליבם לפרטים הקטנים. לא הכול פייק. באמת.


יואל מטרני

דוקטורנט להיסטוריה של הרעיונות במכון למדע המדינה "סיינס פו" פריז בפריז. סטודנט לשעבר באוניברסיטה העברית לתארים ראשון ושני בפילוסופיה ומדע המדינה.