בחירת העורך

פילוסופיה במערכת החינוך

,
מערכת החינוך כבר מאופיינת זמן רב יותר כשריד ארכאי מהעידן התעשייתי מאשר מערכת מודרנית וחדשנית שתורמת לדור הצעיר. אנשים רבים הציעו דרכים רבות להתמודד עם חולשותיה, ממתן כלים להכשרה תעסוקתית ועד לימוד ביתי. אחד הרעיונות המעניינות שמועלים כחלק מהדיון הזה הוא לחזור במובן מסוים לשורשים של הרעיון הבסיסי שעומד מאחורי חינוך כמערכת: פילוסופיה.

כשרוב האנשים חושבים על פילוסופיה הם מניחים שמדובר במשהו מרוחק מאוד. אם אתה נכנס למגדל השן ואתה לוקח את המעלית לקומה האחרונה, שם תמצא את הפילוסופים, ביחד עם המתמטיקאים והאלכימאים, או משהו בסגנון הזה. זה נתפס בתור עיסוק שנדמה כעמוק אבל תלוש לחלוטין בו זמנית. זה לגיטימי לצלול לתוך זה או כשאתה זקן מאוד או כשאתה צעיר מאוד, לראשון לא נותר דבר מלבד פלפולים פילוסופיים והשני מספיק צעיר כדי שיסלחו לו על בזבוז הזמן. אבל מהצד השני של המתרס עומדים אלה שמוצאים ערך רב בלעשות פילוסופיה.

ישנה מגמה מאוד מעניינת בשנים האחרונות שצוברת תאוצה. יותר ויותר אנשים: אנשי חינוך, פילנתרופים, אינטלקטואלים ופוליטיקאים קוראים לשלב לימודי פילוסופיה כחלק ממערכת החינוך היסודית והתיכונית. הרעיון הזה יכול להיראות משונה עבור הרבה מאוד אנשים. למה שכל התלמידים יאלצו ללמוד נושא איזוטרי ושולי כמו פילוסופיה כשהזמן שלהם כל כך יקר? הרי בטח יש דרכים יותר מוצלחות לנצל את הזמן הפנוי שלהם מאשר לנסות ולדחוף להם את סוקרטס לראש. אבל התמונה הרבה יותר מורכבת ממה שנדמה בהתחלה.

אם יש משהו שילדים ובני נוער יודעים לעשות זה לשאול שאלות ולהטיל ספק. הם עושים את זה כל הזמן בכל הרמות. כשילדים קטנים הם שואלים שאלות על כל דבר: למה כלניות פורחות באביב ולמה אבא אוהב את אמא. למה יש מלחמות בעולם, למה אדום הוא בצבע אדום. הרבה מהשאלות האלה פשוט מעידות על חוסר הבנה: אפשר לחזור אל הילד של קופת חולים כללית שלא מפסיק לשאול בפרסומות "למה?", באיזה שהוא שלב ההסבר צריך להסתיים ונראה שהילד לא מבין את זה: אדום הוא פשוט בצבע אדום, זה חלק מהמושג של להיות אדום, אין המשך לזה.

אך השאלות בכל זאת ממשיכות לצוף. בני נוער אולי מקבלים כבר כמובן מאליו חלק מהתהיות שהקסימו ובלבלו אותם כילדים, אבל הם לא מפסיקים להטיל לרגע ספק: הם קוראים תיגר על הסמכות של הוריהם, מבקשים הצדקה לדרישות שמוצגות כלפיהם וברגע שהתשובה לא מספקת עבורם הם עוטים את גלימת גיבורי העל שלהם ומבקשים להסיר את מסך השקרים מעיניהם של כל העיוורים. נער מתבגר סטראוטיפי הוא פשוט ספקן מקצועי, אין תחום שבו הוא לא יבקש לנעוץ את שיניו.

פילוסופיה כעיסוק ניתנת לתיאור במספר דרכים

אפשר לומר שמטרתה לשאול שאלות, להעניק משמעות לחיינו או להיות עוזר הכלים של החקירה המדעית. אבל אין ספק שאחד המאפיינים המרכזיים כחלק מכל חקירה פילוסופית ראויה לשמה הוא לחשוב היטב. פילוסוף טוב הוא זה שבין היתר מסוגל להציג את מחשבותיו בצורה קוהורנטית, עמוקה והגיונית. כאשר אנו נתקלים בפילוסופים שיוצרים עלינו רושם של אי-סדר וכאוטיות המטרה הראשונה של המפרשים שלהם היא להציעה קריאה שמיישבת את כל אותם פרטים שנראו תחילה כסותרים לכדי יצירה הרמונית ועמוקה (קריירות שלמות של פרשני הגל מסתמכות רק על זה).

מערכת החינוך היום, במובנים רבים, אינה מציעה הכלים הנחוצים לחשוב היטב: חשיבה ביקורתית, פיתוח של טיעונים, קריאה ביקורתית בטקסטים, צניעות אפיסטמית. כל אלה מושלכים הצידה למען מטרות אחרות: הצלחה במבחני מיצ"ב, קונפורמיזם, יכולת שינון והמסוגלות לשבת על כסא במשך שעות (בכל זאת, ההכשרה לעבודה המשרדית הנחשקת צריכה להתחיל בגיל צעיר).

אבל בואו לא נקפוץ ישר למסקנות, משום שהשאלה המיידית שעולה היא: האם אפשר בכלל ללמד ילדים פילוסופיה? בכל זאת, פילוסופיה בדרך כלל עוסקת בהפשטות מורכבות ביותר של מושגים (מורכבים אף הם!). ילדים לא מוכנים לעיסוק קוגניטיבי שכזה. ניתן לטעון שמהר מאוד במקום ללמד אותם איך לחשוב, אתה פשוט תלמד אותם מה לחשוב. ילדים, אפילו בני נוער יש מי שיטען, צריכים שדברים יוסברו להם בשחור ולבן. הם ספקניים והם סקרניים – אבל הם רוצים תשובה.

כל מי שעסק בפילוסופיה, אפילו כתחביב, יודע שתסכול, עמימות, הסגות ובאופן כללי היעדר תשובה מוחצת הן חלק מהעסקה. אלה עומדות בסתירה ישירה לדרישה הפשוטה לאמת אחת ויחידה: האם זה מוסרי להרוג אדם אחד כדי להציל שלושה אחרים או לא? אין לשאלה הזו תשובה ברורה.

אומנם, המציאות מראה שניתן ללמד פילוסופיה ילדים, וניתן אפילו לעשות זאת בהצלחה

הקרן לפילוסופיה (The Philosophy Foundation) היא ארגון בריטי שיוסד ב-2007 ומטרתו המוצהרת היא לשלב לימודי פילוסופיה במערכת החינוך הציבורית מתוך המחשבה שיש להם ערך אינטרינזי בפני עצמם ושהם יכולים להוביל לפיתוח כישורים הכרחיים לחיים בעולם המודרני.

אחת הדוגמאות הנפלאות למערכי השיעור שהם מעבירים בכיתות בבתי הספר היסודיים היא זאת: המורה רושם על הלוח ארבע פעמים את הספרה 2, והוא שואל את הכיתה כמה מספרים יש על הלוח. התשובה האינטואיטיבית יכולה להיות פשוטה מאוד באופיה: הם יכולים לומר שיש ארבעה מספרים על הלוח (ארבעה "אירועים" של הספרה שתיים). אבל אם המורה ממשיך להפעיל את הכיתה הוא יגיע למגוון רחב בהרבה של תשובות: יש שיגידו שיש 2222 מספרים על הלוח, או אולי 8 מספרים, מספר אחד, שני מספרים או אפילו שאין מספרים בכלל.

בשלב הזה הילדים מבולבלים. אבל מה שיותר מדהים מזה הוא שהמורה שלהם מבולבל ביחד איתם. תחשבו לכם איזה דבר נפלא זה מורה שנמצא במצב של תהייה ופליאה ביחד עם התלמידים שלו. סקרן לא פחות מהם בנוגע לטבעם של מספרים ונמצא אף הוא במצב של חוסר ידיעה.

חוויה מאוד מתסכלת! יש מי שיטען שצריך למנוע מילדים חוויות שכאלה, מה שהם צריכים בשלב הזה של חייהם הוא וודאות ומסגרות תומכות ויציבות, ולא שאלות פילוסופיות לגבי טיבם של מספרים. ילד יטיב עם עצמו הרבה יותר אם ידע את לוח הכפל ולא יתחיל לשאול את עצמו האם מספרים הם המצאה אנושית או שיש להם קיום עצמאי מאיתנו ושאנחנו מגלים אותם כמו שאנחנו מגלים עובדות אחרות בעולם.

אבל הטיעון הזה נשמע מאוד לא מוצלח. ילד בכל מקרה נמצא במצב של בלבול מתמיד. ילדים הם מטבעם סקרנים וחקרניים כפי שכולנו יודעים. יש רק סיבה אחת שילד יפסיק לשאול שאלות: מישהו גרם לא לחשוב שלהיות סקרן זה דבר רע. וזו בדיוק הסיבה שפילוסופיה יכולה להיות כל כך נפלאה לילדים, לא רק שהיא מציגה את הסקרנות, והמבוכה שמלווה אותה, כדברים חיוביים, אלא היא גם נותנת כלים איך להיות סקרן באופן מוצלח. לא להמשיך לשאול "למה?" באופן ריק כמו תקליט שבור אלא להיות סקרן בצורה שתניב פירות.

יש ראיון עם האסטרו-פיזיקאי ואושיית התרבות ניל ד'גראס טייסון (Neil deGrasse Tyson) בו הוא מספר איך אשתו והוא "מטפטפים" עקרונות של מחשבה מדעית לראשה של ביתם הקטנה. זוג ההורים סיפרו לביתם הקטנה שהם שמעו שאם היא שמה את שן החלב שנפלה לה מתחת למיטה פיית השיניים תבוא ותביא לה מתנה. הילדה שמה את השן ולאחר שמצאה את המתנה באה להוריה ואמרה להם "תראו אמא ואבא, פיית השיניים ביקרה אותי!". הם שאלו אותה מאין היא יודעת שזו הייתה פיית השיניים שנתנה לה את המתנה, והיא ענתה שהיא אינה יודעת. בתגובה לחוסר הידיעה היא ארגנה ניסוי, היא אמרה לחבריה שאולי אלה ההורים ששמים את הכסף, ולכן שהבא שנופלת לו שן חלב לא יספר להוריו וכך הם ידעו. ובאמת הילדים הבינו שההורים הם אלה שנותנים את הכסף ושפיית השיניים לא קיימת.

זו דוגמה פנטסטית לניצול הסקרנות הטבעית של הילד ומענק כלים שמאפשרים לו לממש את אותה סקרנות באופן שהוא לא רק בריא, אלא גם יבטיח שהוא ישאר סקרן.

ומה עם בני נוער? האם יש להם סבלנות ללמוד פילוסופיה?

התפיסה הרווחת לגבי שילוב של לימודי פילוסופיה בחטיבות ותיכונים אינה של לימוד היסטורי. היתרונות שגלומים בלימודי הפילוסופיה אינם מתגלים אם תלמידים יתחילו ללמוד על תולדות הפילוסופיה כחלק מתוכנית רחבה יותר של ההיסטוריה של הרעיונות. ההצעה היא שתלמידים יעשו פילוסופיה, בחברותא, כשווים בין שווים לצד המורה שינחה אותם.

ההתנגדויות כמובן צפות ועולות מעצמן: אין זמן ללימודים מהסוג הזה, הפורמט הזה אינו תואם כיתת לימוד סטנדרטית, אין תועלת בעולם האמיתי בלימודי פילוסופיה ומי שמעוניין יכול ללמוד את הנושאים האלה באוניברסיטה.

נראה אבל שרוב הטענות הינן דסקרפטיביות ולא נורמטיביות באופיין. אין ספק שאין זמן ברוב מערכות החינוך היום לשילוב של לימודי פילוסופיה, אבל זה פשוט בגלל איך שבתי הספר נראים היום. הכיתות עמוסות, המורים לא מתוגמלים מספיק והדגש הוא על ציונים ולא על תוכן.

במאמרו "the examined life: can schools teach anything more than how to pass exams?" ג'ון טיילור מצייר תמונה אידילית של איך תראה כיתה פילוסופית: התלמידים ישבו במעגל, המורה תציג שאלה שתפתח דיון "האם אני אותו אדם שהייתי אתמול?". מיד חברי הכיתה מתחילים להתווכח והמורה מנחה את השיח ותורמת נקודות נוספות למחשבה. בסוף השיעור מקבלים התלמידים חומרי קריאה רלוונטים כדי שיוכלו להמשיך להעמיק בשאלה כרצונם בבית.

שוב, ניתן לטעון שזה לא יותר מחלום. תלמידים היום מתעניינים הרבה יותר במה שקורה בפלאפון שלהם מאשר בשאלות מופשטות על זהות ומשמעות. אבל זו בדיוק הנקודה! אנחנו יודעים שהשיטה הנוכחית לא עובדת, שהרי התמונה שצוירה למעלה נראית לכל קורא בר דעת תלושה לחלוטין ובלתי מושגת. אם זה המצב, או שתלמידים לא מסוגלים להיות סקרנים ולנהל דיונים עמוקים או שמשהו בסיסי מאוד בשיטת הלימוד שלנו מעודד תלמידים לפתח אדישות ולהירתע מלימוד כפעילות.

טיילור מציע שפתרון אפשרי למכונת המבחנים התעשייתית אליה בית הספר הפך יהיה להיזכר בזה שחינוך הוא תהליך פילוסופי. למידה מתחילה משאילת שאלות, ממשיכה לחקירה ומסתיימת בהבנה עמוקה יותר של הסוגיה הראשונית, בין אם הגעת למסקנה סופית או לא. הרעיון הוא לא רק לאמץ שיעורי פילוסופיה אלא גישה פילוסופית לכל מקצועות הלימוד.

ראינו כבר קודם דוגמה לכך: השיעור על המספרים לילדי בית הספר היסודי היווה מבוא קליל ומצוין לפילוסופיה של המתמטיקה. עם בני נוער ניתן לעשות את אותו הדבר ברמה יותר גבוהה. תחשבו כמה מוזר זה שאנחנו לומדים בתיכון גיאומטריה, חשבון דיפרנציאלי ולא עוצרים לרגע ושואלים: מה זה בעצם אומר שיש אפס ממשהו? מה המשמעות של אינסוף? את כל הנושאים האלה ניתן לשלב בתוך לימודי המתמטיקה בצורה קלילה שתעשיר את השיעור ותיצור עניין כנה מצד כלל הכיתה.

ישראל כמקרה בוחן

על פניו בישראל יש כבר מסגרות רבות בהן בני נוער יכולים לנהל דיוני עומק לפי עקרונות הלימוד הפילוסופיים: בתנועות הנוער, במכינות קדם צבאיות ובמסגרות חוץ לימודיות. אך למרות שכל מסגרות הלימוד האלה נפלאות הן בעיקר נחלתן של מעטים. התועלת שיכולים להפיק מלימודים בצורה הזו אוכלוסיות רבות ומגוונות בישראל רבה בהרבה.

אחד המאפיינים המרכזיים ביותר של השיח הציבורי-פוליטי בישראל הוא שכל צד משוכנע שלמעשה הדיון כבר הוכרע. השמאל הליברלי רואה את הערכים הדמוקרטיים של המדינה כדבר החשוב ביותר ואילו הימין השמרני את אלה היהודים. מבחינת כל צד אין כאן דיון אקטואלי על מהי החברה בה אנו מעוניינים לחיות, אלא וויכוח שבו אחד מהצדדים פשוט לא מבין נכון את שורשיה של המדינה הצעירה.

שיעורי האזרחות מבקשים, בין היתר, לטפל בדיוק בבעיה הזו. מורה טוב לאזרחות יציג לתלמידיו את הצדדים השונים בחברה הישראלית ויסביר את עמדותיהם בצורה ניטרלית עד כמה שאפשר. תלמיד טוב יבין שהפסיפס הזה אינו חולי שקיים בחברה שלנו אלא הוא חלק מהיופי שלה, ושהדברים תמיד היו כך.

אבל, לצערנו, תלמידים נחשפים לנושאים האלה בגיל מאוחר יחסית, כשהם כבר בני 17-18, בשלב הזה יש להם דעות פוליטיות מגובשות (גם אם לא מבוססות) שאימצו מהבית, החברים, האינטרנט והבית ספר. הנושא הפוליטי הוא טעון מדי להוות קרקע פוריה לפיתוח של חשיבה ביקורתית. התלמיד צריך להגיע לשיעורי האזרחות כשהוא כבר מצויד בסל כלים שהוא פיתח עוד קודם, בשיעורים ייעודיים לכך ובשיעורים כלליים.

שיעורי פילוסופיה עונים על הדרישה הזו בצורה מלאה. שיעור שבו תלמיד יכנס כשהוא יודע שיש שאלות שאליהן אין בהכרח תשובה נכונה, אלא יש תהליך מחשבה נכון. שיעור שבו מבוכה לא תזוהה עם תחושה שלילית אלא להפך, תעיד על כך שאתה כנראה בכיוון הנכון, כי אתה מבין את מלוא מורכבות הבעיה. שיעור שבו אתה יכול למצוא את עצמך מסכים עם כמה דעות, או לפחות חושב שלשני הצדדים יש נקודות חזקות. אנשים כאלה לא רק יועילו לשיח האזרחי-פוליטי שלנו ויעשירו אותו, הם גם יהיו אנשים טובים יותר ברמה האישית.


קרדיט תצלום:
Amidavid
שתף:
 
  • יובל דוויק

    סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. מתעניין באתיקה, אפיסטמולוגיה, הגות חברתית וההיסטוריה של רעיונות.