בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

פמיניזם שחור-לבן… או אולי דווקא אדום?...

פמיניזם שחור-לבן… או אולי דווקא אדום?

,
לדעת שליטא, ההנחות השגויות העומדות בבסיס המרקסיזם ותפיסות מעמדיות אחרות קיימות גם בפמיניזם, ולכן הינו גם שגוי מיסודו.

פמיניזם שחור-לבן הוא ביסודו מאבק מעמדי אגליטרי הבנוי, בדומה למרקסיזם, על הנחת יסוד שגויה של משחק סכום-אפס. הצורך בשוויון, בייחוד בסוגיית חלוקת המשאבים, נובע מחשיבה כלכלית שגויה לפיה כמות המשאבים בעולם היא מוגבלת וכי ערכם של המשאבים הוא אובייקטיבי. עובדה היא שמאחר שפמיניזם חותר לצמצום הפערים בין גברים ונשים הרי שהרעה במצב של גברים היא הישג פמיניסטי בדיוק באותה המידה בה הטבה במצבן של נשים היא הישג פמיניסטי.

הנחת היסוד בנוגע לכמות העושר המוגבלת בעולם היא שגויה – היא מדברת על משאבים ועל מחסור במושגים של חומרי גלם בעלי ערך אובייקטיבי; היא אינה משקללת אל תוכה התפתחויות טכנולוגיות המאפשרות לנו גישה למשאבים נוספים, שלא היו בהישג ידינו עד כה, וממקסמת בכך את היכולת שלנו לנצל משאבים קיימים.  קחו את המצאת הזכוכית, לדוגמא. מובן שכמות החול בעולם היא מוגבלת, וכך גם כמות הצורן והדלק שמהם מפיקים זכוכית. אך בזכות שימוש בהם על מנת לייצר זכוכית, המתאפשר בשל התפתחויות טכנולוגיות, הערך של כל אחד מהרכיבים הללו עולה, כך שלמעשה יש לנו יותר ערך ויותר משאבים במנגנון השוק מאשר במצב בו הייתה לנו פחות זכוכית ויותר חול.

כעת ננסה להמחיש, באופן תיאורטי, את דוגמת הזכוכית בעולם הישן והשוביניסטי. נניח שלפני המצאת הזכוכית היו שני גברים ושתי נשים שהתחלקו ביניהם בחומרי הגלם מהם מופקת הזכוכית – לכל גבר היו 40 גרם חול ו-2 ליטר בנזין, ולכל אישה היו 20 גרם חול וליטר אחד בלבד של בנזין. כעת ננסה להמחיש דוגמא זו בעולם החדש והשוביניסטי. נניח שיש לכל גבר 20 גרם זכוכית, ליטר אחד של בנזין ועוד ארבע גולות המשמשות לציד באמצעות רוגטקה, שהופקו מהזכוכית והבנזין. הנשים, לעומת זאת ולמרבה הצער, לא זכו לשוויון בעולם הזה ולכל אחת מהן יש בעולם החדש 10 גרם חול, חצי ליטר של בנזין ורק שתי גולות המשמשות לציד. במילים אחרות, בזכות הטכנולוגיה החדשה של הזכוכית מצבן של הנשים ושל הגברים השתפר יחסית למצבם לפני המצאת הזכוכית, אך מבלי שהפערים המגדריים הצטמצמו.

דוגמא אחרת להתפתחות טכנולוגית, המגדילה את סך המשאבים בשוק, היא הפקת גז במים עמוקים, שהתאפשרה רק בשנים אחרונות. זו הובילה למצב בו יותר גז זמין לנו מאשר בעבר, כך ששוב כמות העושר בעולם גדלה, עובדה שניקבה חור גדול בתיאוריות אגלטריאניות המבוססות על הנחת יסוד של משחק סכום-אפס. כך שהלכה למעשה, העיסוק הפמיניסטי במאזן העושר של נשים ביחס לגברים, והשימוש של פמיניסטיות במצב הגברים בתור "מצפן" שעל פיו נבחן גם מצבן של הנשים, הוא שגוי מהיסוד; וזאת מאחר שבעולם בו כמות העושר עשויה לגדול, הן גברים והן נשים יכולים לחוות שיפור ברווחת חייהם, מבלי שהאחד בא על חשבון השני. לכן, עלינו לשאוף לשיטה שבה נשים משפרות את מצבן כמה שיותר, תוך השוואה למצבן של הנשים עצמן בהינתן שיטה אחרת, ולא בהשוואה לגברים.

דוגמא מצוינת לכך היא קובה. מעמדן החוקי של נשים בקובה הוא יחסית שוויוני. הן נהנות מזכויות דומות לאלו של הגברים, וגם רמת העושר החומרי שלהן דומה למצבם של הגברים בקובה. אולם אם נצא לרגע מקובה, ונשווה את הנשים הקובניות לנשים בשוויץ בשנות השבעים – תקופה בה באזורים מסוימים משווייץ לא הייתה להן אפילו זכות הצבעה בבחירות הכלליות – אנחנו רואים שמצבן של הקובניות רע מאוד; נשים קובניות לא יכולות להרשות לעצמן להשליך קונדומים משומשים, ואפילו מוצרי היגיינה נשית הם בגדר מותרות ונמצאים בשימוש חוזר. כך שאם קובה היא גן העדן הפמיניסטי ושוויץ של שנות ה-70 היא הגיהינום הפמיניסטי, המסקנה היא שרווחת נשים יכולה להיות מאוד נמוכה גם בסביבה שבה מתקיים שוויון יחסי עם גברים.


דוד שליטא

דוד הינו פעיל ליברטריאן החל מהמחאה החברתית של 2011, מקים מרכז אוסטרו-סומליה לחקר הפעולה האנושית ובין המקדמים הפעילים הבולטים בארץ בלימודי האסכולה האוסטרית בכלכלה.