בחירת העורך

READING

פעילות מתחם התחנה בשבת: תרבות פוליטית ודילמת האסיר...

פעילות מתחם התחנה בשבת: תרבות פוליטית ודילמת האסיר

,
סוגיית פעילות מתחם התחנה בשבת מציבה את הצדדים במעין 'דילמת אסיר'. כיצד ניתן להגיע לפשרה הדדית בעניין?

ב-16 במאי הצביעה מועצת העיר ירושלים על תוכנית מִתאר מסוימת. אותה התוכנית לא אושרה. לאחר כשבועיים הובאה ההחלטה לפתחה של הוועדה המחוזית – ושם הוחלט לאשר את התוכנית. לכאורה יום נוסף בפוליטיקה המוניציפאלית של העיר, אך במקרה דנן העניין שונה לגמרי – התוכנית עוסקת במתחם התחנה, שפעיל כבר שנים מספר כמתחם בילוי. הסיבה שלא אישרו את התוכנית פשוטה: משמעות המשך הפעלת המתחם היא הפעלתו גם בשבת; וממילא העדיפו גורמים רבים שייסגר בכל ימות השבוע, ושלא ייפתח בשבת.

ראשית, מדובר פה במקרה שמייצג נאמנה את האבסורד שבמסירת סמכויות רבות מדי לשלטון. בשוק חופשי אין לאף סמכות פוליטית זכות לאסור במחי יד על הפעלתו של מתחם מעין זה. אך עם כל חשיבותו של העניין הזה, במקרה זה באה לידי ביטוי, לדעתי, בעיה חמורה הרבה יותר. הבעיה היא חוסר היכולת שלנו כחברה לפעול בדרכי שלום והידברות, שהוא רק תסמין לתרבות פוליטית מסוג מסוים.

דרך החירות והדרך לשעבוד

לאנשים אמונות וערכים אישיים לרוב. יש שמאמינים באל ומקבלים את דתו, יש שמאמצים תפישות הומניות, יש שדוגלים באי־פגיעה בבעלי חיים ועוד כהנה וכהנה. אותן אמונות ואותם ערכים יכולים להיות מקודמים בשתי דרכים עיקריות: האחת היא פעולה וולונטרית. הסברה ושכנוע, חרם צרכנים וכיוצא בזה. המשותף לכל אלו פשוט: הם אינם כוללים פגיעה בגופו או בקניינו של אף אדם.

לעומת אלו, יש דרכים רבות לקדם ערכים באופן תוקפני – החל מהתנפלות באלימות על החושבים אחרת במקרים נדירים, ועד לדוגמאות הנפוצות יותר – קריאה לכפייה ממשלתית כנגדם. בעוד שאלימות לא ממוסדת על רקע אידיאולוגי כמעט ולא מתרחשת בישראל, כפייה ממוסדת מעין זו מתרחשת גם מתרחשת. החל בחוקי אפליה מתקנת למיעוטים וכלה בחקיקה דתית ענפה, החוק מהווה פעמים רבות מצע לקידום אידיאולוגיות. כמובן, כל פעולה מעין אלו היא אלימה: דרכו של החוק להתמודד עם בעיות יכולה להיות קנס, דהיינו החרמה של רכוש באיומי אלימות; כליאה, שהיא כמובן אלימות של ממש; או למצער, מימון באמצעות כספי מיסים – שכידוע נלקחים באיומי אלימות (בין אם מוצדקים ובין אם לא) מאזרחי המדינה.

כמובן, לא מדובר בצירוף מקרי של גחמות הפוליטיקאים והפקידים. הקריאה לשימוש בכוחה של הממשלה לפתרון בעיות מושרש היטב בתרבות הפוליטית בישראל. הוא בא לידי ביטוי בשיח הציבורי לא פחות משהוא בא לידי ביטוי בהחלטות של רשויות השלטון השונות. זה לא רק ממצא נקודתי: השיח הציבורי מזין את המערכת הפוליטית. גם אם יגיע במקרה הפוליטיקאי שיצליח לפעול בצורה הפוכה, זמנו יעבור במוקדם או במאוחר והציבור ינהר להצביע נגדו ובעד המשך הכפייה. אם כן, בשביל שינוי משמעותי אין מנוס מחתירה מתמדת לשינוי השיח הציבורי. אך האם שינוי כזה אפשרי בכלל?

האסיר בשלשלות הכפייה

אפילו אם כל האזרחים יעדיפו מצב של חירות והיעדר כפייה, לא בהכרח ישתלם להם לתמוך בהסרת הכפייה. זאת משום שבכל הנוגע לכך, המשחק הפוליטי מקיים במידה רבה כללים הדומים לתרחיש ידוע בתחום תורת המשחקים, הוא דילמת האסיר. דילמת האסיר היא מצב בו שני עבריינים נתפסו על פשע משותף, ומחוסר ראיות מוצעת לכל אחד מהם העסקה הבאה: אם ילשין אחד מהם והשני ישתוק, המלשין ישתחרר והשותק ייכנס לחמש עשרה שנים בכלא; אם שניהם ישתקו, שניהם יכנסו לשנה אחת בכלא; ואם שניהם ילשינו, שניהם ייכנסו לחמש שנים בכלא. כך ברור שעדיף לשניהם לשתוק – אך למרות זאת, סביר להניח ששניהם ילשינו מכיוון שעבור כל אחד מהם, לא משנה באיזו טקטיקה השני בחר, הלשנה תביא לתוצאה העדיפה מבחינתו. אם השני הלשין, עדיף לו להלשין ולהיכנס לכלא לחמש שנים ולא לחמש עשרה שנה; ואם השני שתק, עדיף לו להלשין ולצאת מייד לחופשי ולא להיכנס לכלא לשנה. כך יצא ששניהם יכנסו לכלא לחמש שנים, אף על פי שייתכן שכל אחד מהם היה נכנס לשנה בלבד.

כך גם בדינמיקה הפוליטית: בהנחה שיש שתי קבוצות עם ערכים שונים, ושכל קבוצה תעדיף מצב של אי כפייה, עדיין יהיה עדיף לכל אחת מהן לתמוך בכפייה. שהרי אם האחת תימנע מכפיית ערכיה, השנייה תוכל לכפות את ערכיה שלה, וכך השנייה "תרוויח"; ואם האחת תכפה את ערכיה שלה, קל וחומר שאין לשנייה סיבה להימנע מכפיית ערכיה שלה. כך יוצא שבכל מקרה כדאי לכל קבוצה לפעול למען כפיית ערכיה.

לא מדובר פה בניתוח תמריצים תיאורטי; בפעמים רבות ניתן להבחין בשיח הציבורי שצעדי כפייה מוצדקים על ידי צעדי כפייה מהצד הנגדי. בפעמים רבות מוזכרת הכפייה הדתית במסגרת אפולוגטיקה לכפייה חילונית; ולמרבה האבסורד, גם בדיוק להיפך. האם בכל חזרה וחזרה של הדילמה על עצמה יבחרו הצדדים בהכרח בכפייה ולא בבחירות?

עוד לא אבדה תקוותנו

עם זאת, הבעיה לא סותמת את הגולל על היתכנותה של חירות פוליטית, בדיוק כפי שדילמת האסיר אינה בלתי פתירה. יש שתי דרכים עיקריות לפתרון הבעיה: הראשונה, שגורלו של הצד השני יהווה שיקול שישפיע על הבחירה של הצד האחד; או לחלופין, אמון בין שני הצדדים שיאפשר שיתוף פעולה והכרעה לטובת שניהם. אם באמת מתקיים אמון כזה, שיווי המשקל משתנה: כל אחד מהצדדים בוחר באפשרות הטובה לשניהם מתוך אמון שהשני יבחר גם כן ככה – ואם הוא יפר את האמון הזה, גם הצד השני יפר אותו, ושניהם יסבלו; כך לשניהם יש תמריץ להישאר בבחירה שתיטיב עמם.

כמובן, לשתי אפשרויות אלה יש מקבילוֹת בדינמיקה הפוליטית: ראשית, ייתכן שהצד האחד יראה את הכפייה באשר היא כשלילית. כך לדוגמה, יש גישות דתיות שסוברות שאין משמעות לדת כאשר היא נכפית על האדם, וגישות חילוניות הסוברות שלגיטימי שאדם יחזיק בדתו כל עוד הוא אינו פוגע באחרים.

לדעתי, דווקא האפשרות השנייה תוכל להוביל לחירות בת קיימא – אמון. שהרי התרחיש חוזר על עצמו: כל ציבור חווה את הכפייה שמפעיל נגדו הצד השני, ולכן תומך בכפייה משל עצמו. אבל זה אינו כורח המציאות. אחד מהצדדים יכול להניח את נשקו ולפעול בהידברות, עד להשגת אמון אמיתי – ואם נקודת ההנחה של כל צד תהיה שאי הכפייה מצידו תוביל לאי כפייה מהצד השני, סביר בעיניי להניח שהתוצאה תהיה אחווה וחירות. כיצד ניתן להגיע למצב כזה? שום החלטה של פוליטיקאי לא תוכל להנחיל את האמון הזה. רק הסברה אינטנסיבית, והיכרות עם בני הצד השני תוכל להוביל אותנו לאמון מיוחל כל כך.


אריאל ליכטרמן

תלמיד ישיבת ההסדר הר עציון, פעיל ליברל וסגן יושב ראש ליברלים בזהות.