בחירת העורך

READING

פערי שכר ופערים ערכיים: סוגיית השוויון המגדרי...

פערי שכר ופערים ערכיים: סוגיית השוויון המגדרי

,
פערי השכר הקיימים, לכאורה, בין גברים ונשים מהווים סוגיה משמעותית עבור הפמיניזם המודרני – אך האם המחלוקת עוסקת בכלל בנקודות הנכונות?

"תשלום שווה עבור עבודה שווה"

האם ישנה אפליה רוחבית ומערכתית בין גברים לנשים? טענה זו נשמעת בוודאי מגוחכת, אך לא ניתן להתעלם מהנתונים: באופן עקבי נמצא ששכרן הממוצע של הנשים נמוך משמעותית מזה של הגברים. ארגוני הנשים ומחזיקות האג'נדה הפמיניסטית מתהדרים בנתון זה, ומתמידים בדרישתם – "תשלום שווה עבור עבודה שווה".

לכאורה, אפליה כזו אינה אפשרית על פי התיאוריה הכלכלית הפשוטה. בהנחה שהן הנשים והן הגברים פועלים על פי מערכת המחירים במטרה להגשים את תכליותיהם האישיות, מצב של אפליה תמידית אינו בר אחיזה: גם עבודת הנשים עצמה היא מושא לתחרות החופשית של השוק. כך שאם שכרה של אישה אכן נמוך ממחיר שיווי המשקל, יש תמריץ לכלל המעסיקים להעלות את השכר בכדי "להרוויח" את המוצר שמציעות הנשים העובדות: שעות עבודתן. כך שבסופו של דבר, סביר שיהיה מי שייזום את שינוי השכר באופן שיועיל לטובתו הוא. לאורך זמן, אותו הפער אמור להיעלם.

עם כל זאת, הפערים ממאנים להיעלם כך לדוגמא, בנתוני הOECD מופיע סיכום של הנתונים משנת 1996 ועד 2016 – בשעת 1996 עמד הפער על כ20 אחוזי הפרש בין ההכנסה החציונית בקרב גברים לבין ההכנסה בקרב נשים, וב2016 עמד אותו הנתון על כ14 אחוז. עם זאת וכאמור, הפער עצמו נותר. אם כך, חייבת להיות טעות. איזה חלק מהניתוח היה שגוי? האם התיאוריה הכלכלית כשלה בייצוג כוזב של המציאות? או שמא נעשתה טעות במדידה, והפער לא באמת קיים?

המיתוס ושברו

ובכן, הדוחות הרלוונטיים עצמם מלמדים את התשובה. מרכיב אחד חשוב נעדר מהניתוח המעמיק כביכול: בחירתן של הנשים עצמן. באופן מפתיע, אי-השוויון בין המגדרים לא מתחיל רק בתוצאות, בתלוש המשכורת הסופית; הוא מתחיל עוד לפני כן, באלמנטים שנתונים לבחירת הנשים והגברים עצמם. כך לדוגמא מציג מכון וון ליר במחקרו השנתי "מדד המגדר" לשנת 2017 שוני עצום בין נשים וגברים בבחירת העיסוק. בין היתר, פחות מ30% מהעוסקים במקצועות ההנדסה והאדריכלות הן למעשה עוסקות; כ35% בלבד מהשכירים בענף ההייטק הן נשים; ולמעלה מ90% מהמטפלות הן נשים. זאת אף על פי שאין מניעה חוקית מהנשים לבחור מקצוע כרצונן. יש שיטענו שקיימת אפליה לגבי עצם הקבלה לעבודה, אך גם כנגד טענה זו תעמוד התיאוריה הכלכלית: ככל שיותר מעסיקים יפלו נשים, כך יגבר היצע של כוח העבודה של נשים, וממילא עלות שכרם, עד שישתלם לחלק מהמעסיקים להימנע מאפליה. במצב זה, לא מתקיים שיווי משקל כמו שמפורט לעיל, ובאופן דומה – גם אפליה בשלב הקבלה לעבודה, מובילה למצב שחורג משיווי המשקל ומשתלם לכל מעסיק לשבור אותו.

נמצאנו למדים שהתיאוריה הכלכלית לא הכזיבה, ובתמונה הכללית אפליה על בסיס מגדר אינה כה נפוצה (אף שכמובן תיתכן נקודתית – השוק לא נמצא בשיווי משקל קבוע, אלא בקירוב אליו). הפערים הקיימים נובעים ככל הנראה מהבחירה של הנשים לעסוק במקצועות שונים ובהיקף שונה משל הגברים. אין זה אומר שהן "שוות פחות" – ערך ולמעשה גם שווי, הוא בסופו של דבר סובייקטיבי. כשאישה שבוחרת לעסוק במשלח יד מסוים, זה מפני שהיא מעדיפה משלח זה על האחר, וממילא שהוא שווה בעיניה יותר.

פמיניזם מול שמרנות: השוק יחליט

עם כל זאת, תהיה זו שגיאה לחתום כך את הדיון. הטענה שהוצגה בתחילת המאמר אמנם נשמעת לעתים, אך גם הקהילה הפמיניסטית ככל קהילה אחרת מורכבת ממגוון דעות. גם אם לא מתקיימת אפליה מכוונת על בסיס מגדר, חלקים מהטענות הפמיניסטיות עומדים בעינם.

הדרישה הפמיניסטית העקרונית היא שוויון בין גברים לנשים. זוהי דרישה כללית שניתן להבינה במספר דרכים; ובמספר מובנים היא באה כבר לידי מימוש. בבחינת השוויון המגדרי בפני החוק לדוגמא, נוכל לגלות שבהסתכלות על התמונה הרחבה – אמנם קיימות חריגות פה ושם (חוקי אפוטרופסות למיניהם, יחס להטרדות מיניות, הטבות מס) אך ברי שאין אפליה חוקית משמעותית נגד הנשים (ולגבי נושא האפליה כנגד הגברים – זו סוגיה חשובה שאין זה המקום לעסוק בה). אך האם השוויון בפני החוק הוא כל מה שחשוב?

ככל הנראה לא היא. טענה נוספת מצד הפמיניסטיות היא שונה בתכלית מהטענה דלעיל: לפי חלקן, הבעיה העומדת בבסיס פערי השכר היא הנורמות החברתיות השגויות. ובכן, טענה זו אכן אינה מתרסקת בהינתן הנתונים ששוללים אפליה מכוונת וכללית. שהרי, גם בחירתן של הנשים עצמן תלויה, כמו כל החלטה אישית, בנורמות חברתיות. הנורמות החברתיות הרווחות בחוגים שונים מציבות קריטריונים נפרדים לנשים ולגברים: החל מתפישת מקצועות מסוימים כ"גבריים" או "נשיים" במהותם, ועד ציפייה מהנשים להתמסר לגידול ילדיהן באופן שיפגע בהתפתחות הקריירה שלהן. לצדו השמרני של המתרס יש מה להשיב גם על טענה זו: ראשית, אין בהכרח פסול בכך. גם על פי השמרנים הליברלים, כל עוד מתקיים חופש חוקי לאישה לבחור כרצונה, הנורמות החברתיות ראויות והן שמתוות את קיומה הבריא של החברה. שנית, לא ברור כלל וכלל שאלו נורמות חברתיות ותו לא: סביר ואף יתכן שמדובר בעניין טבעי לחלוטין.

לכאורה, הצד העקבי יותר עם הליברליזם אמור להיות זה השמרני מהסוג הראשון: השאיפה הראשונה של הליברליזם היא לייצר סביבה שתאפשר לאנשים לממש את רצונותיהם האישיים, בלא תוקפנות כלפי אף אדם אחר. יש שיקחו עקרון זה אף מעבר לגבולות אי התוקפנות, ויטענו שלא נכון לערער על בחירה חופשית של כל אדם, וממילא הביקורת הפמיניסטית על פערי שכר אינה מוצדקת. אך קביעה זו גובלת באבסורד: אם אכן מנקודת מבט ליברלית אין הצדקה לשיפוט שלילי של פעולות שנכללות בעקרון אי התוקפנות, איך יש הצדקה לבקר את עצם השיפוט, כל עוד אינו קורא לתוקפנות?

בעיני, המשמעות האמיתית של הליברליזם היא ההיפך הגמור של גישה זו: החופש הוא לא זה שמונע ממנו לקדם ערכים מלבדו, אלא דווקא הבמה עליה ניתן לקדם את אותם הערכים, בין אם אלו ערכי משפחה שמרניים ובין אם אלו שאיפות פמיניסטיות רדיקליות.

גדולתו של השוק החופשי מתבטאת, לדעתי, בהעמדה לדין נוקב את הנורמות החברתיות השולטות. חברה ליברלית היא כזו שבה נורמות חברתיות הן דינמיות מחד, מאחר והן תלויות בפעולות האישיות של חבריה; ומשמעותיות מאידך, מכיוון שהן מעוגנות באמת ובתמים בהעדפותיהם של הפרטים החברים בה, ולא בגחמות ארעיות או בשיקולים פוליטיים של פקידי ממשל ופוליטיקאים. תהיה זו טעות מרה לטעון למען דינמיקה של שוק חופשי, ולהתנגד לשינוי חברתי המגיע דרך אותה דינמיקה בדיוק. אישית, לא אימצתי עמדה בנושא הפולמוס עצמו – בין אם השינוי הנידון נדרש ונכון ובין אם הוא שגוי ומיותר, ראוי הוא לייצר חברה שבה שינויים כאלו יכולים לקרות, אך באופן ספונטני ומתון – והמודל המתאים ביותר לאפשר שינוי מסוג זה הוא השוק החופשי.


אריאל ליכטרמן

תלמיד ישיבת ההסדר הר עציון, פעיל ליברל וסגן יושב ראש ליברלים בזהות.