‎קורא‫/‬ת‫:‬

ישראל ופקקים: האם מערכת התחבורה באמת קורסת?...

ישראל ופקקים: האם מערכת התחבורה באמת קורסת?

,
לפקקים המטורפים בישראל אשר גורמים לשעות רבות שנשרפות בכבישים; אולם, האם באמת ישנם פתרונות קסם?
image_printגרסא להדפסה

בנפול עלינו מערכת בחירות, מרבין בסיסמאות קשות (באופוזיציה) – כלומר, בתקשורת: מערכת התחבורה קטסטרופה, כל הכבישים סתומים בפקקים. מערכת הבריאות קורסת, מורדמת ומונשמת, חולים במסדרון, ממתינים שעות בחדר מיון. געוואלד! ניהול גרוע, תנו עוד כסף (ציבורי)! זו מערכת הבריאות הציבורית בישראל שהודיעו שהיא טובה מאד, מהטובות בעולם! מה האמת? טובה או לא? תלוי את מי ומתי שואלים (לפני או אחרי הבחירות), ומה האינטרסים הפוליטיים והכלכליים של המראיין והמרואיין…

המשותף למערכת הבריאות והתחבורה הוא שהן מערכות גדולות מאד ומסובכות מאד. גדולות ומסובכות מכדי שאפשר יהיה לנהל ולשלוט בהן בניהול מרכזי. אבל זה מה יש – מערכות אלה מנוהלות על ידי הממשלה. הממשלה ידועה כמנהל גרוע במיוחד, הפועל תחת אילוצים קשים ולא ענייניים. אבל, אפילו המנהל הטוב ביותר (נניח אלוקים) היה מתקשה לנהל מערכת כה מסובכת וגדולה. המערכות כה מסובכות שאפילו קשה למדוד אם הקיים טוב או רע – יש וויכוח. אעסוק בבריאות באחד המאמרים הבאים, כאן נדון בתחבורה.

אין מאן דפליג שהפקקים זוועתיים, ואנשים שורפים שעות רבות בפקקים. התופעה נובעת, כפי שרבים יודעים, מצמיחת האוכלוסייה, ומעלייה ברוכה ברמת החיים; כל פועל (ואפילו המתקיימים מקצבאות) יכול לקנות מכונית (תורמת לכך גם ירידת מחיר המכוניות בזכות התקדמות הטכנולוגיה).

פקקים גדולים קיימים בכל העולם, בכל הערים, בלי יוצא מן הכלל. יש מגבלות פיזיות – השטח הזמין לעורקי תחבורה בערים צפופות, ומגבלות כלכליות – כמה כסף אפשר להוציא על כבישים. מערכת תחבורה ללא פקקים, המאפשרת להגיע במהירות ובנוחות אל היעד, ללא אילוצים ומגבלות, היא אוטופיה. היא קיימת רק בדמיונו של מי שמתעלם ממגבלות המציאות. אוטופיה לא קיימת במציאות – פקקים כן קיימים! ולנצח.
האם מערכת התחבורה בארץ כה גרועה? אינני יודע. היא גרועה ביחס למערכת דמיונית, אידיאלית, אוטופית, שקל להעלות בדמיון. האם היא גרועה ביחס לאילוצים המציאותיים? אינני יודע, ואיש אינו יכול למדוד.  צריך להבין – פקקים תמיד יהיו!; אבל המבקרים יהיו שם גם כן – כולם נבונים וחכמים ויודעים לשלוף "פתרון פלא" מהשרוול האידיאולוגי, שיוריד את האוטופיה התחבורתית לכאן ועכשיו.

האידיאולוגיה שבאופנה – תחבורה ציבורית

ה"פתרון" הנפוץ הוא "תחבורה ציבורית". הזועקים "תחבורה ציבורית" מפריחים סיסמא אידאולוגית, בלי להבין את מגבלות המציאות. תחבורה ציבורית נתונה לאותם אילוצים פיזיים (העדר מקום) וכלכליים כמו התחבורה בכלל (של מכוניות פרטיות). לעולם לא תגיע התחבורה הציבורית לכל מקום, לעולם תהיה איטית (כי תעצור בתחנות רבות). מסלולים מיוחדים לתחבורה ציבורית? עשו. אי אפשר לעשות יותר, אין מקום בכבישים.

זה לא אומר שאי אפשר לשפר מעט את התחבורה הציבורית בישראל. אפשר – אבל כאן שוב נתקלים באילוצים אידאולוגיים (סוציאליזם) והיסטוריים. תוסיפו לכך אינטרסים וקיפאון מחשבתי. התוצאה היא "קואופרטיבים" לתחבורה, בעלי המונופול, המקבלים סובסידיות מהממשלה (דן ואגד), ותוצאה נוספת היא קרטל המוניות (בחסות הממשלה) המונע שירותים מודרניים כמו אובר, שיתוף רכבים והסעה חופשית של אנשים. ומעל לכל, התעקשות המדינה (משרד התחבורה) לניהול ריכוזי – קביעת קווים ומסלולים; קביעת תעריפים וסובסידיות; כפיית רישוי, רגולציה ומגבלות למפעילים – כל אלה מפריעים לתחבורה הציבורית. אפשר לדמיין (ראיתי בחו"ל) מקומות בהם כל אחד יכול להסיע כל אחד לכל מקום, חופשי-חופשי. המסיעים יכולים להיות בעלי אוטובוסים, מיניבוסים, וואנים, טנדרים, מוניות או רכב פרטי – בקווים קבועים או משתנים, לפי צרכי הנוסע. כל אחד יכול להסיע כל נוסע, מכל מקום לכל מקום, במחיר שיוסכם בין המסיע לנוסע (ללא התערבות הממשלה). מערכת תחבורה ציבורית כזו תהיה טובה בהרבה.

אבל, פקקים עדיין יהיו – שום תחבורה ציבורית לא יכולה להחליף את המכונית הפרטית. התחבורה הציבורית בעצמה נוסעת על הכביש ויוצרת פקקים. והרכבת? הרכבת תורמת רבות לשיפור אפשרויות הנסיעה, אבל סובלת מאותן בעיות כמו כל המערכות האחרות: מגבלות פיזיות (שטח למסילות), כלכליות (כסף לבנייה), ומעל לכול – זו מערכת ממשלתית הנשלטת על ידי פוליטיקאים עם אידאולוגיה ואינטרסים. הרכבות בישראל מנוהלות על ידי וועדים, התוקעים מקלות בגלגלים וסוחטים בלי סוף עם היד על השאלטר או הבלם. איך מתגברים על זה? לא קל. יש אילוצים!

פיתרון "מס גודש"

הצעה אחרת היא "מס גודש" – גם את זה ראינו בעולם…. כמובן – מס הגודש לא פותר דבר, משום שהכבישים עדיין צרים מדי. מס הגודש הוא קנס כספי, הוא לא פתרון תחבורתי. בעל המכונית המסכן, בישראל, משלם בערך 100%-120% מס על המכונית, ועוד 100%-150% מס על הבנזין. כלומר, משלם מיסים די והותר, ובכל זאת לא מוותר על המכונית – כי אין אלטרנטיבה… מס נוסף (מס גודש) לא ישנה. אבל זה מס… ופוליטיקאים אוהבים מיסים. זה מתאים לאינטרס שלהם (בניגוד לדה-רגולציה – תחבורה חופשית – שפוגעת בסמכויות הפוליטיקאי). בניו יורק – למשל – עומדים להטיל כעת מס גודש. המטרה המוצהרת: ליצור הכנסות שיאפשרו לתחזק את הרכבת התחתית המוזנחת בצורה מחפירה. מס גודש אינו פותר את בעיית הפקקים.

פתרון הקסם – "רשות תחבורה מטרופולינית"

הפתרון הכי אידיוטי שכל חכמי ציון (כולל מבקר המדינה) מקדמים בהתלהבות יתרה הוא "רשות תחבורה מטרופולינית" (לפי דוגמאות רבות מחו"ל, למשל ניו יורק. אם להם יש –MTA אז גם אנו רוצים! כאילו שאין שם פקקים…). הטענה היא שהתחבורה (אוטובוסים, רכבות וכבישים) עוברת בהרבה רשויות מקומיות, וראשי הרשויות מערימים קשיים בתכנון ואישור פרויקטים. לכל אחד רעיונות משלו, הם לא מתואמים, הפרויקטים נתקעים, ומשרד התחבורה, המנהל העליון, חסר אונים.  כל זה נכון, וזו באמת בעיה. אבל כיצד תפתור "רשות מטרופולינית" את הבעיה הדרושה תיקון? נציגי הרשויות המקומיות ימשיכו להילחם ולהפריע אחד לשני גם בתוך הרשות. ובכלל, כאשר גוף ממשלתי בירוקרטי (משרד התחבורה במקרה זה) נכשל, מיד קופצים חכמי ציון ומציעים גוף בירוקרטי חדש – הוא שיפתור את הבעיה שהגוף הישן לא יכול לפתור – "הפעם זה יצליח"! אבל הגופים הבירוקרטים נערמים האחד על משנהו. לעולם לא סוגרים משרד ממשלתי או רשות ציבורית – לעובדים יש "זכויות" ואי אפשר סתם לסגור גוף ממשלתי ולפטר עובדים. אז הרשות החדשה פועלת בצד הרשות הקודמת, והבלגן רק גדל יותר.

את הרשות המטרופולינית הציעו מספר וועדות מומחים לתחבורה. וודאי שהציעו, מה כבר יכולים לעזור ה"מומחים"? לבנות כבישים הם לא יכולים. במקום זאת, מציעים רעיונות "גדולים" לבירוקרטיה נוספת, לרשות ציבורית נוספת (שתציע תעסוקה טובה לכל ה"מומחים"). חוק התקבל בכנסת, ראש הממשלה אישר, ו-17 ראשי רשויות מקומיות בגוש דן הסכימו להקמת הרשות. למה שלא יסכימו? יקבלו עוד תקציבים לשליטתם (ממשרד התחבורה), משרות חדשות ב"רשות" לחלק למקורבים, מה רע?

מי טרפד את הקמת הרשות? שר התחבורה. לא פראייר. הוא מעדיף שהתקציבים, המשרות והשררה יישארו בידיו, ולא ינדדו לידי פוליטיקאים אחרים (ברשויות המקומיות). איש אינו מוותר בקלות על נחלתו.

מערכות ענק אלה, שלא ממש ניתנות לניהול ולפתרון, מספקות כר נרחב לדיבורים, לקיטורים, לעצות סרק, ולשפיכת דיו לריק של "מומחים" ומבקרים. הן לעולם לא תהינה מושלמות. כך למשל אין סוף לכמות הטיפולים שהרפואה יכולה לתת, ובלתי אפשרי לתת הכול. אין סוף לכמות המכוניות בכבישים. אנו חיים במציאות והיא שונה מדמיון ואוטופיה. אפשר לשפר פה ושם, לשחרר את ההסעות הציבוריות, לבנות עוד כביש ועוד מחלף, אבל פקקים תמיד יהיו. תתרגלו.

 


קרדיט תצלום:
Jean-Luc Benazet
שתף:
 
  • קו ישר

    "קו ישר" – למה (כמעט) הכול עקום ואיך אפשר אחרת. http://kav.org.il