בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

פרדוקס החירות של הימין הישראלי...

פרדוקס החירות של הימין הישראלי

,
ככל שהימין הישראלי מנרמל את שלילת החירות של הפלשתינאים, כך הוא בוחר להגדיר את עצמו כמחנה החירות סביב נושאים כלכליים. האם שני הנרטיבים האידאולוגיים מחזקים האחד את השני?

החודש צוין בישראל יובל שנים למלחמת ששת הימים. מאז ועד היום ישראל מחילה שלטון צבאי על האוכלוסייה הערבית-פלשתינית בגדה המערבית/שטחי יהודה ושומרון. אם בשמאל ובמרכז הישראלי-ציוני הצליחו להתהוות קונצנזוס מאמצע-סוף שנות ה-90 סביב "פתרון שתי המדינות", בימין הישראלי נראה שהזמן שעובר מאז 1967 ועד היום לא הביא לגיבוש קונצנזוס דומה סביב פתרון מוסכם חלופי. העמדות בימין נעות משאיפה להמשיך ב"ניהול הסכסוך" ושמירת הסטטוס קוו, לאימוץ מסוים של רעיון שתי המדינות, לקידום של רעיונות שונים לסיפוח שלם או חלקי של שטחי הגדה.

לאחר שנים לא מעטות בהן חלק מהימין אימץ את רעיון שתי המדינות, נראה שבשנים האחרונות המטוטלת נעה לכיוון האדרת "ניהול הסכסוך" וקידום תכניות הסיפוח. כפי שכתבתי כאן בעבר, גוברים הקולות בימין הגורסים שצריך "להפסיק להתנצל" ולנוע לכיוון סיפוח של שטחי יהודה ושומרון. מרביתם של "תומכי הסיפוח", אם כי ישנם מספר יוצאי דופן ראויים לציון, אינם מציעים אזרחות לפלשתינים כחלק מתוכניות הסיפוח המתגבשות. באופן כללי, מוצע לפלשתינים להמשיך במצב הקיים בדרך זו או אחרת: הפלשתינים ימשיכו לחיות תחת שלטון ישראלי, אך ללא זכות הצבעה לכנסת ישראל. מיותר לציין שמרבית ההצעות האלה כוללות המשך חופש פעולה צבאי ישראל בערים פלשתיניות, והמשך תלות פלשתינית בממשלת ישראל. בשורה התחתונה, ניתן לומר שבפועל מציעים בימין את המשך שלילת חירותם של הפלשתינים כמצב קבע, ולא רק כמצב זמני.

בעוד נירמול שלילת החירות של הפלשתינים נהפך אט אט למזוהה עם הימין הישראלי, מתרחש תהליך מקביל של האדרת "החירות הכלכלית" – הגישה לפיה הגדלת מעורבותה/חלקה של הממשלה בכלכלה משולה לפגיעה קשה בערך החירות. כנסי חירות עולים ופורחים בארץ ישראל; איילת שקד פרסמה מסה מלומדת ב"שילוח" בדבר החירות הנלקחת על-ידי הממשלה והכנסת שמרבות לחוקק חוקים, ושורה של עמותות, ארגונים ויחידים רותמים את עצמם למען "קידום החירות". מכיוון שערכי החירות והשוויון הם יסודיים בתרבות הפוליטית המערבית, ניתן למצוא דמיון בין התהליך שקורה בישראל להתפתחות השיח הפוליטי השמרני ברחבי העולם (כאשר כמובן ההגדרה השמרנית לחירות אינה ההגדרה היחידה הקבילה בשיח על מהותו של ערך זה). עם זאת, בעוד בימין הישראלי-צעיר נזעקים מהפגיעה בחירות הנגרמת מעליית אפשרית בשיעור מס החברות, נרמול הפגיעה הזמנית-קבועה בחירות של הפלשתינים צומחת דווקא באין מפריע, בהעדר קולות המצביעים על קיומו של מתח כלשהו בין שני הנרטיבים האידאולוגיים הללו.

כמובן שאין הלימה מלאה בין "לוחמי החירות" הכלכליים לתומכי "הימין המספח" – אין קשר ישיר או הכרחי בין תמיכה ב"חופש כלכלי" לעמדה מדינית כזו או אחרת ביחס לסכסוך הישראלי-פלשתיני. אלא ששתי ההתפתחויות הפוליטיות-אידאולוגיות קשורות זו לזו. כאשר חלק גדול מהישראלים מסרב להכיר בכך שבכלל קיים כיבוש צבאי בשטחים ולאחר שנות שלטון רצופות של הימין שמגדילות את התיאבון הפוליטי, זה אך טבעי שיקודמו הצעות מדיניות המבקשות להפוך את שלילת החירות הפלסטינית ממצב מצוי לרצוי. בד בבד, חוסר ההכרה בכך שהחירות של הפלסטינים בכלל נפגעת באופן כלשהו, נהפכת לנוחה יותר כאשר מגדירים את קיומו של משרד התרבות כאיום מהותי על ערך החירות במדינת ישראל. המשאבים הרגשיים והאינטלקטואליים שלנו כבני אדם הם מוגבלים מיסודם. ניתן להתעלם ואף לא להכיר בשלילת החירות הפלשתינית ביתר קלות כאשר רואים את "המאבק על החירות" בעיקר דרך הפריזמה הכלכלית של יותר/פחות התערבות ממשלתית בכלכלה. מי שרואה בעצמו לוחם עיקש למען החירות, יתקשה להגדיר עצמו כמי ששולל את חירותם של אחרים.

לשם הבהרה, חשוב לי לציין שכיבוד הזכות לקניין והסדרת היחסים הכלכליים בין הממשלה לאזרחים הכרחית לקיומה של חברה חופשית (אף כי אני לא תומך בעמדה שרואה בכל הרחבה של הפעילות הממשלתית כחלק מ"הדרך לשעבוד"). אולם, להחזיק בעמדה שרואה בהגדלת המיסוי פגיעה אנושה בחירות, אך בו בזמן תומכת בפתרון מדיני שמבקש לספח את שטחי יהודה ושומרון מבלי לתת חירות לכל יושבי השטחים, היא עמדה ששוללת חירות במפגיע, בעודה מעלה את ערך חירות האדם על נס. הבהרה נוספת: אינני טוען שלא ניתן למצוא טיעונים (ביטחוניים, לאומיים או דתיים) בזכות שלילת החירות הפלשתינית. אני בעצמי סבור שלא ניתן יהיה לאפשר לפלשתינים חירות מדינית בעתיד הקרוב ומציע להתקדם לעבר פתרון שתי המדינות בו אני תומך בצעדים מדודים וזהירים. עם זאת, לדבר בשם ערך החירות מבלי להכיר בכך שחירותם של הפלשתינים בכלל נשללת על-ידינו היא פשוט עמדה לא ישרה מבחינה אינטלקטואלית. למרבה הצער, עמדה זו נפוצה עד מאוד בימין הישראלי.

 


יובל בנשלום

סטודנט שנה ג' בתכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה ישראלית וכלל עולמית, היסטוריה, ספורט וכתיבה יצירתית-הומוריסטית. חילוני לאומי וליברלי, אך לא ימני, שמחובר לתרבות היהודית. תומך במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית ובכלכלה חופשית עם מדינת רווחה.